מרסי העידה שבשלב מסוים א.א הפסיקה את הטיפול. הנאשם התנגד לטיפול והפסיק לשלם, ואחר־כך א.א חזרה. היא חזרה בסביבות חנוכה (מרסי לא זכרה באיזו שנה) ואז מאוד הטריד אותה שמשהו קרה והיא לא זוכרת את זה, ולא יכולה לדבר על זה. מרסי אמרה לה שזה בסדר, הגוף זוכר משהו, אם זה צריך לבוא, זה יבוא. מרסי ציינה מספר פעמים שהיא זוכרת בוודאות שלאחר ש-א.א חזרה לטיפול החלו לצוץ ההתייחסויות של א.א לפגיעה, תחילה בציורים ואחר־כך במילים[707]. באותה תקופה היא גם הרבתה להתחבא מאחורי הספה. גם בחקירה הנגדית היא חזרה על הדברים והבהירה שלא תמיד אנחנו זוכרים, אבל אנחנו יכולים לסמוך על ההרגשה שלנו. המוח לא זוכר, אבל הגוף זוכר. היא חשה של-א.א קרה משהו. לא היו לה הרבה אנשים שהתחבאו מאחורי ספה, או שהייתה להם דיסוציאציה. מרסי העידה שהיא לא ידעה מה קרה ל-א.א, אבל הבינה שקרה לה משהו[708]. בתקופה הזו א.א המשיכה לצייר גם בפגישות עם מרסי וגם בבית, ואז היא התחילה להביא לפגישות ציורים שמספרים על דברים שיותר קשה לה לדבר עליהם. בשלב מסוים היה ברור למרסי שאבא שלה נגע בה ושהיא עברה התעללות מינית. בקליניקה פעלה גם קבוצה של נפגעות תקיפה מינית. מרסי שאלה את א.א אם היא חושבת שזה יעזור לה להיות בקבוצה כזו, היא אמרה שכן ואז היא התחילה בקבוצה. הייתה תקופה שהיא הייתה במקביל בקבוצה ואצל מרסי, ואז היא הפסיקה את הטיפול אצל מרסי. ואז, "אני לא זוכרת איך זה קרה, אבל הציורים מתחיל לדבר במקום הדיבור"[709]. מרסי ציינה שלא הסתכל בציורים לפני שמסרה אותם למשטרה, אז היא מדברת מתוך הזיכרון, ו-א.א קרעה חלק מהציורים, אז מרסי גם לא יכולה לומר בוודאות מה היה בחבילה שנמסרה למשטרה, "אבל אני כן זוכרת... זה שלפני שהיא הייתה יכולה לספר מה קרה לה, אז היא ציירה את זה. והציורים, כמו הרבה טיפול... אמנותי הציורים מתחילים לא כל כך עם כל הפרטים... אז הציורים שלה זה גם היה ככה, זה לפי הזיכרון שלי שזה מתחיל עם אולי הטיפות של דם, טיפה אחת גדול, טיפות, אחר כך ילדה... ילדה עם טיפות דם באזור הנרתיק שלה גם עם טיפות, לא ילדה בגיל ההתבגרות שאולי היינו יכולים להגיד וסת, זה היה ילדה קטנה ועוד פעם היא... אנחנו לא מדברים על ציורים שהיא ציירה ילדה בגיל 11, 12. זה היה ברור שזה היה ילדה קטנה וכל ציור היה יותר ברור, זאת אומרת, יותר פרטים על הילדה. זאת אומרת, בהתחלה זה היה קווים ואולי, אני לא זוכרת, אבל לפי הזיכרון שלי זה ככה, זה התפתח, היא התפתחה ובציורים היותר אחרונים בתהליך הזה זה היה בשירותים עם ילדה קטנה, אני לא זוכרת, אבל לא היה בגדים מפה לפה... אני לא זוכרת שהיה בגדים מהחלק התחתון, יכול להיות שהיה למעלה, אני לא זוכרת את זה. אבל אותו דבר ומבוגר על ידה, ועוד פעם זה היה בטיפול האמנותי, ... סדרה של ציורים, אז זה מתפתח ככה סדרה של ציורים ואולי הציור האחרון שאני זוכרת זה היה ילדה קטנה בשירותים עם אסלה משהו כזה עם ככה שירותים ועם האצבע של אבא בתוכה, אני לא זוכרת אם דווקא בציור הזה היה דם, אבל ככה series כזה בסגנון כזה"[710].
- מרסי המשיכה ותיארה בעדותה הראשית את ציוריה של א.א, שהוגשו, ונתנה הסבריה, ובמהלך עדותה הוגשו ציורים נוספים שלגביהם היא העידה שזכור לה שהם מתוך הטיפול[711]. היא ציינה בפנינו, שכאשר היא מסבירה בבית המשפט את מה שראתה, זה מאבד חלק מהמורכבות שאותה היא יכולה להבין במהלך הטיפול באמצעות הציורים[712]. איני מוצאת צורך לפרט את כל הציורים וכל הסבר פרטני, שהרי איננו אנשי מקצוע ואין ביכולתנו לבקר את התוקף הטיפולי שבדברים. אביא את עיקר מסקנותיה ודוגמאות ספורות. הדברים חשובים מאחר שהם מובילים אותנו להבין את דרכה הטיפולית והמקצועית של מרסי, ומבהירים לנו כיצד הגיעה למסקנות שהגיעה. מובן שמרסי העידה כמי שטיפלה ב-א.א, ולא כמומחית (שהרי המומחה צריך להעיד כגורם ניטרלי, ולא יכול להיות גורם שטיפל במושא העדות).
מרסי העידה ש-א.א ציירה מספר "סדרות", themes שונים, כהגדרתה. הייתה תֵּמָה (נושא) של בחורה שיושבת על ספסל מסתכלת על הנוף והנוף רגוע. מרסי הבינה שזו פנטזיה על מה ש-א.א רוצה; הייתה סֶריה (סִדרה) של חיפושית שזה היה הרבה יותר ילדותי מהבחורה של קודם. מרסי ראתה בזה חלקים רגרסיביים, לא immature, אלא קטן. הייתה סדרה של א.א עם פגיעה מאבא שלה[713]. ציורי הפגיעה היו אלה שמרסי תיארה של הילדה עם טיפות הדם, ואלה צוירו עוד לפני ש-א.א הלכה לקבוצה של נפגעות תקיפה מינית, שאלמלא כן, כך מרסי הסבירה, מרסי לא הייתה מציעה ל-א.א את הקבוצה[714]. מרסי ציינה שעם הזמן, נוספו לצד הציורים גם מילים, כאשר במהלך הטיפול א.א הצליחה לזהות רגש בצורה טובה יותר ולכן לציורים הצטרפו מילים[715]. מרסי הצביעה על ציורים מסוימים שסביבם א.א הצליחה לבטא יותר את מה שזכרה לגבי הפגיעה בגיל 5, למשל ציור ובו גוף חסר ראש וחסר רגליים, שבו מצוייר האזור שבין הרגליים עם דם ניגר[716]. דוגמה לשילוב של ציורים ומלל ניתן לראות במעין חוברת קטנה ש-א.א יצרה[717], כתובה ומצויירת בשחור, שכותרתה "רגעים שחורים", ובה ציורים של אצבע מושתת לעבר איבר מין נשי עם כיתוב "זה לא נעים להיות עירומה. זה לא נעים שצוחקים עלי"; "זה כואב אצבע גדולה במקום קטן"; "זה לא נעים לראות אבא עירום. זה כואב מאד ושותק מאד. זה לא נעים שיורד דם"; ובעמוד האחרון: ציור חיוור של אסלה, גליל נייר טואלט וכיתוב: "רק ביקשתי עזרה!". מרסי ציינה שהדברים מדברים בעד עצמם[718], ונראה שאכן כך.