עוד חשוב לציין, שמרסי הבהירה מספר פעמים שהיא לא ראתה ב-א.א חולת נפש ולא הסתכלה עליה ככזו[719].
- מרסי עומתה בחקירתה הראשית עם טענת ההגנה שזיכרון השווא של א.א "צץ" לראשונה בטיפול אצלה. היא השיבה תשובה ארוכה ומנומקת שהבהירה שאין היא מסכימה עם הטענה. עוד ציינה שבכל הקריירה שלה מעולם לא נתקלה בטיפול שלה במקרה של זיכרון שווא. היו שני מקרים שבהם מטופלות טפלו על מישהו אשמת שווא לגבי פגיעה שנגרמה להן על־ידי אדם אחר, אך זה איננו זיכרון שווא[720]. היא המשיכה וציינה את המחירים הכבדים שמשלם מי שטוען כלפי הורה שהוא פגע בו: משפחה, מעמד, זהות, "אז מישהו שבא, ילד שבא נגד ההורה, ולהגיד דברים שדברי שקר? ויכול להפסיד את זה? אני רק רוצה לשאול אתכם וגם את עצמי, מי עושה את זה?"[721]. היא המשיכה והסבירה שראתה אצל א.א את הקונפליקט המוכר אצל נפגעי תקיפה מינית: "הסבל של הזיכרונות מבחינת 'האם זה כן נכון או לא נכון, זה באמת קרה לי, זה לא קרה לי? אולי המצאתי את זה, אולי זה לא קרה?' ואני לא מדברת על כמה פגישות, אני מדברת על שנים. אנשים אצלי בטיפול שנים והם עדיין נמצאים, לא כולם, ברוך השם, אבל זה לוקח הרבה זמן לבן אדם מבוגר לסמוך על הילד שעבר את זה... חלק מזה, זה מה שהילד מפסיד. חלק מזה שעוד פעם, אתם יכולים לשאול פסיכולוגים הרבה יותר חכמים ממני, אבל הביטחון של הילד הבסיסי זה ההורים. הורה שעושה את זה לילד, זה פשוט אין לו מקום לשים את זה. אין לו אפשרות להבין איך זה יכול להיות. 'זה או אני או הוא. אם הוא עשה את זה אני לא קיים, אם אני אמרתי שהוא עשה את זה, אני גם כן לא קיים'. אז ממילא אני מפסידה מהשניים. אם אני אומרת לעצמי שאבא שלי כן עשה את זה, אז מה זה אומר על אבא שלי ומה זה אומר עלי שאני עשיתי את זה לאבא? ואם אני אומרת שזה לא קרה, אז אני כל החיים אני נשארת עם ההרגשה הזה שאני לא הייתי כנה עם עצמי, ישר עם עצמי'. כל הסימפטומים שרוב הקורבנות חיים עם זה, זה אמרתי אם אין (אנגלית) הם נשארים בבלבול הזה 'למה אני כל כך דפוקה?', אז הילד מאבד את עצמו וגם הוא מאבד את ההורים שלו, גם כילד וגם כמבוגר, זה מאוד נדיר, זה נדיר, זה נכון?"[722]. מרסי העידה שהיא לא תופתע אם א.א תגיד שהיא ידעה את הדברים כל הזמן, שכן זו הייתה תחושתה של מרסי. במהלך הטיפול, מרסי הרגישה ש-א.א ידעה משהו שלא יכולה לספר עליו. היא חזרה על כך שאם א.א הייתה מעידה בבית המשפט שידעה, אבל היה לה קשה לדבר על זה – זה לא היה מפתיע אותה[723]. עוד הסבירה שלעיתים, כשילד חווה פגיעה בגיל צעיר, הוא אינו מסוגל להתמודד עם העובדה שזה קרה לו והמוח מדחיק את האירוע. בשלב אחר, כשתת המודע חש שלנפגע יש את היכולת להתמודד עם הדבר, הדבר עשוי להתעורר[724].
- א.א התייחסה בעדותה לנושא הציורים אצל מרסי. תחילה הוגשו בעדותה הראשית שמונה ציורים וטקסטים מתוך עשרות ציורים, אלה שהוצגו לה בחקירה במשטרה[725]. בהמשך הוגשו ציורים נוספים[726]. היא נשאלה תחילה אם יש ציורים שעוסקים בנושא "שלשמו אנחנו כאן", והשיבה בחיוב. אחר־כך הסבירה: "דבר ראשון, ציור זה אחד מהכלים שלי לבטא את עצמי, את הדברים היותר פנימיים ויש משהו בציור שכאילו, אני לא יודעת אם אני עונה לעניין, לא יודעת מה... זה כאילו להרחיק, להרחיק את זה ממני, להוציא את זה ולהרחיק את זה ממני לא ברמה המילולית... לא שאני מספרת את הסיפור אלא הציור מספר את הציור שלי... הוא מתאר חלק שקשה לי בציור, בסיפור. זה אומר שיש לי אלבום לחזור אליו ולדפדף, לא שהייתי רוצה, אבל ברעיון, זה נותן לי מן, כן, זה עוזר לי לבטא את עצמי"[727]. ובהמשך: "היה לי מאוד קשה להביע את עצמי מילולית והציורים עזרו לי לסדר לעצמי וגם להביע את עצמי, אחרת הייתי יכולה לשבת ופשוט להגיד לה 'לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה' או 'לא יודעת, לא רוצה, לא', כאילו זה עזר לי להביא את הקושי בצורה אחרת"[728].
המסמך הראשון שאליו התייחסה א.א בעדותה היה תיאור כתוב של אירוע גיל 5, שאותו כתבה "בתקופת מרסי"[729]. בהמשך התייחסה לטקסטים נוספים ואחר־כך גם לציורים. היא הסבירה את המשמעות מאחורי הציורים והטקסטים, ואת הקשר שלהם לפגיעה מידי הנאשם[730]. מאחר שאין מחלוקת ש-א.א סיפרה למרסי על פגיעה, אלא טענת ההגנה היא שהזיכרון הכוזב לגבי הפגיעה בגיל 5 התעורר אצל א.א בעקבות הטיפול אצל מרסי[731], איני מוצאת טעם לפרט את דבריה של א.א על אודות מה שהתכוונה אליו כשציירה. יותר מכך: א.א הבהירה שהיא ציירה חלק מהציורים במודעות לגבי משמעותם, וחלק אחר יצאו בזרימה, ללא תיכנון. שהרי א.א עצמה עברה קורס בפירוש ציורים (כפי שציינתי בפסקה 11 לעיל), וידעה מה מסמלים מוטיבים מסוימים בציורים, ועל כן הייתה יכולה לכוון את מרסי, לו חפצה בכך. אציין, עם זאת, שכשנשאלה א.א אם התכוונה להעביר מסר, השיבה "כן ולא" והשיבה לשאלת התובעת למי נועד המסר, ענתה "לעצמי"[732]. לנוכח האמור, אני סבורה כי מה שמוסיף למארג הראייתי בנקודה זו, זו הפרשנות של מרסי ולא הכוונה של א.א, ובפרט – התסמינים שמרסי ראתה כמטפלת, לא רק בציורים אלא בהתנהגות של א.א ובתגובותיה, ולאלה התייחסתי לעיל.
- בשלב מסוים א.א נשאלה מדוע בחרה לספר דווקא את אירוע גיל 5, שהוא הכי רחוק בזמן והכי פחות "טרי" במוחה. היא השיבה: "זה היה הכי קל לדבר על האירוע הזה... כי היה לי מילים לזה... דברים שהיו בשלבים מאוחרים יותר היו קשים יותר, כשמספרים משהו על הילדות זה כאילו משהו יותר רחוק כזה, פחות מחייב... על ילדה בת 5 אי אפשר לשאול 'למה לא התנגדת?'... גם סיפור מגיל 5 אני לא אמורה לזכור את כל הפרטים, אני לא חייבת לספר את כל הפרטים כי לא מצופה שאני אזכור... זה היה מאוד ראשוני. זה היה יותר תמים כזה, כאילו זה לא תמים, אבל פחות מלוכלך"[733]. לטעמי, יש בהסבר זה היגיון, אותנטיות ושיקוף של רגשות האשם האופייניים כל כך לנפגעות, על כך שלא התנגדו לתוקף[734], ואני רואה גם בו חיזוק למהימנותה של א.א.
- נקודה נוספת שראויה לציין היא התייחסותה של א.א לעצם שליחתה דווקא למרסי, ולנושא דרישת הנאשם שתסיים את הטיפול:
ת: מרסי היא מטפלת בין השאר גם בפגיעות מיניות, הייתי אומרת שזה דבר הזוי שאבא שלי שלח אותי אליה.