הסנגורית שאלה גם לגבי חלק מהציורים והטקסטים, ומה פשרם. אחד המסמכים שעליהם שאלה הוא מכתב תודה ש-א.א כתבה למרסי, ובין היתר הודתה לה על כך שהכילה אותה, גם – כפי שכתבה – כאשר "הייתי תשומיסטית מזעזעת וקטנה כל כך" . מרסי נשאלה אם היא מסכימה להגדרה הזו של א.א, והיא השיבה שזו הרגשה סובייקטיבית של א.א, שנבעה בין היתר ממה שעשה לה הנאשם[748]. היא הזכירה שדיברה על Complex PTSD, וציינה שאחד המאפיינים של פוסט־טראומה מורכבת זה קונפליקט בין "לתפוס מקום", ל"לא לתפוס מקום". כל דבר זה קונפליקט. א.א הסתתרה מאחורי הספה אצל מרסי, זה בא עם המון רצון להסתתר, א.א לא רצתה לתפוס מקום. עוד העידה, שהפגיעה הראשונה בטראומה מנציחה את המקום שהאדם נמצא בו, אז אם הנאשם פגע ב-א.א כשהייתה קטנה, היא נתקעה שם, מבחינת המצב הרגשי והפסיכולוגי[749]. מרסי ביקשה לחזק את הנקודה הזו אצל א.א: לעזור לה לגדול ולא להיות קטנה ומושפלת. לא.א היו חלקים שדרשו תשומת לב, החלקים של גיל 4. זו שתיפקדה בעולם, למדה בסמינר, יכולה הייתה לעשות את זה בגיל 19, אבל המקום הפגוע שלה היה בגיל 4. מרסי הבהירה שכש-א.א התחבאה מאחורי הספה, היא לא הייתי אומרת שזו דרישה לתשומת לב, אלא זה היה המקום שדרש טיפול. האישה הבוגרת, בת ה-19, לא דרשה תשומת לב. זו הילדה בת ה-4 שהייתה צריכה תשומת לב[750]. ההגנה שאלה את מרסי האם היא סבורה ש-א.א לוקה בהפרעת אישיות גבולית (Borderline Personality Disorder) ומרסי השיבה בשלילה וציינה פעם נוספת, שהאבחנה שלה היא של-א.א יש פוסט־טראומה מורכבת[751].
- גם בנושא הציורים מצאה ההגנה להטיל דופי בחקירתה של א.א במשטרה וטענה, בין היתר, להתערבות של מאלי בהסברים של א.א לגבי הציורים. כך, למשל, נטען[752] להתערבות לגבי האמור ב-ת/31ב, בעמוד 122 מדקה 2:35:00 עד 2:35:10[753]. ההגנה דלתה מתוך עמודים רבים של חקירה בנושא הציורים את המקום היחיד שבו מאלי בכלל מדברת, וזה הקטע, במלואו:
"נחקרת, א.א : שאני לא כלום כזה (הדובר צוחק).
חוקרת מס’ 1, מורן שאזו: למה? משולש זה צורה מהממת?
נחקרת, א.א: כן, אבל אין ראש, אין ידיים.
חוקרת מס’ 2, מורן מאלי: [02:35:03.000] זה רק...
נחקרת, א.א : [02:35:04.313] אין...
חוקרת מס’ 2, מורן מאלי: (מילים לא ברורות)...
נחקרת, א.א : רגליים.
חוקרת מס’ 2, מורן מאלי: [02:35:03.777] שמלה?