חוקרת מס’ 1, מורן שאזו : (הדובר מהנהן בראשו לחיוב).
נחקרת, א.א : [02:35:09.028] (הדובר מהנהן בראשו לחיוב).
חוקרת מס’ 1, מורן שאזו : זה גם משהו מאוד נשי בסופו של דבר, [02:35:09.710] משולש.
נחקרת, א.א: כן?
חוקרת מס’ 1, מורן שאזו : (הדובר מהנהן בראשו לחיוב) כן".
אסתפק ואומר שאם זו הדוגמה שמצאה ההגנה להתערבות של מורן מאלי בנושא הציורים, איני מוצאת לנכון להרחיב את הדיון בנושא זה.
- זה המקום לציין שבשלב מסוים במהלך הטיפול של א.א אצל מרסי, א.א דיברה עם האימא, לראשונה באופן מפורש, על אירוע גיל 5. אפרט על כך בהמשך, אך בשלב זה אציין שהאימא שיתפה את הנאשם בדברים אלה, והוא מצידו פנה לשניים מחבריו הפסיכיאטרים: ד"ר ברני יהודה ויינשטיין[754] וד"ר אליאור ואש (שלעדות שניהם אתייחס בהמשך). לדברי הנאשם, ויינשטיין אמר לו שלפי הקריטריונים ולפי מה שהנאשם סיפר לו – מדובר בזיכרון שווא, ושלח לו מאמרים בנושא. ד"ר ואש הוא זה שהמליץ, כאמור לעיל, על המטפלת שושנה סביון, ש-א.א ציינה לגביה שהיא הייתה מוזרה ו-א.א לא התחברה אליה כלל ועיקר. הנאשם טען שכאשר סיפר לד"ר ואש מה ש-א.א אמרה למטפלת, ואש מיד אמר לו: אל תגיד לי מה שם המטפלת אני אגיד לך: מרסי יבלינוביץ', ולדברי הנאשם ואש אמר לו שכבר היו לו מקרים בעבר שאצל מרסי התעורר זיכרון שווא והתברר שהיא טעתה[755]. זה השלב שבו נולדה "תיאוריית זיכרון השווא", שהנאשם וסביבתו שמחו לאמץ כהסבר למה ש-א.א סיפרה על הפגיעה המינית של הנאשם בה. שני הרופאים הללו זומנו כעדי הגנה. ויינשטיין העיד שכאשר הנאשם סיפר לו על כך ש-א.א אמרה שהוא אנס אותה בגיל קטן, הנאשם "אמר 'חד משמעי זה הכול שקר וכזב, אין שום אמת בדבר'"[756], והוא (ויינשטיין) העלה את הרעיון של זיכרון שווא מתוך "בעיקר התקווה שלי, הרצון שלי שהחבר הטוב שלי לא עשה את זה, לא יותר מזה, קיוויתי שזה העניין, לא שידעתי שזה העניין"[757]. וואש אמר בעדותו הראשית שהשם של מרסי הועלה על־ידי הנאשם, ולא על־ידו[758]. בהמשך, כשהוצגה לו השאלה על־ידי התובעת, האם ייתכן שהוא אמר לנאשם "אל תגיד לי את השם, אני אגיד לך: זו מרסי", התפתל על פני 7 עמודי פרוטוקול בין "אולי", "קשה לי להאמין" ו"לא סביר", אבל בסוף אישר שקשה להאמין שזה מה שאמר[759]. העובדה שגרסת הנאשם שונה מהמציאות שאותה זוכר ד"ר ואש לא מנעה מהנאשם להפיץ את הסיפור בהתאם לגרסתו, כפי שסיפר, למשל, האימא[760] ואחות 2[761]. הסנגורית עימתה את מרסי עם הטענה שהנאשם שמע מד"ר ואש על מטופלים שנזכרו אצלה בזיכרון שווא, ומרסי השיבה שהיא אינה יודעת על איזה מטופלים מדובר, אך עם ד"ר ואש יש לה סכסוך. לדבריה, "מדובר במישהו who screwed up medications, ואותו את מחליטה להביא לי כמומחה?"[762].
- בסיכומיה טענה ההגנה שלמרסי לא הייתה ההכשרה הנדרשת לפרש את ציוריה של א.א ושהתנהגותה החריגה של א.א, שהתחבאה מאחורי הספה ועוד כיוצא באלה התנהגויות, היא שהובילה את מרסי לפרשנות של הציורים כפי שפירשה אותם. עוד טענה ההגנה בסיכומיה שלא ברור מעדותה של מרסי האם ההיזכרות של א.א הייתה לפני ששולבה בקבוצת תמיכה לנפגעות תקיפה מינית, או אחריה[763]. טענה זו שגויה בעליל, כפי שפירטתי לעיל. מרסי אמרה במפורש שהדבר עלה מהציורים של א.א לפני שהציעה לה להצטרף לקבוצה, שאם לא כן לא הייתה מציעה לה זאת. ההגנה טענה שמרסי, שאינה מטפלת מוסמכת, לקחה את הטרוניות של א.א כלפי הנאשם בקשר להתנהגותו שהיא מוזרה וחריגה במגזר החרדי, וניצלה את מצבה הנפשי הקשה של א.א והפכה את התלונות לסיפור על פגיעה מינית. הכול תוך "חקירה" ושאלות שארכו חודשים רבים, שבסופן "חילצה" מרסי מ-א.א את הסיפור ההזוי על פגיעה בשירותים בגיל 5-4[764].
- איני מוצאת לחזור על כל טענות ההגנה או לדון בכולן. כך, למשל, העלתה ההגנה בסיכומיה טענות על פגם בתפיסת המסמכים – הציורים והכתובים, אך גם א.א וגם מרסי העידו לפחות לגבי חלקם שהן זוכרות בוודאות שהם נעשו בזמן הטיפול אצל מרסי; טענות לגוף פרשנות הציורים, אך כפי שציינתי לעיל – אין לבית המשפט, ואף לא להגנה, הכלים לבקר את הפרשנות; טענות לגבי הפרטים שמרסי זכרה לעומת כאלה שלא זכרה, ותמיהות שהועלו, אך עסקינן בטיפול שהתחיל כ-11 שנים לפני מועד מסירת עדותה בבית המשפט, והסתיים כ-8 שנים לפני כן. מרסי הסבירה כיצד היא זוכרת דברים מסוימים[765], ולא מצאתי כל בסיס לתמיהות או מגמתיות בדברים שזכרה לעומת אלה שלא, מה גם שלעדי ההגנה אמרה הסנגורית במפורש שאיש אינו מצפה שיזכרו בדיוק מה היה בשיחה לפני 10 שנים[766]; טענות לחוסר מהימנות של מרסי, מאחר שפעם אמרה שהמסמכים מהטיפול של א.א (מלבד הציורים) אבדו כשהייתה הצפה במשרדה, ופעם אמרה שהם נאכלו על-ידי עכברים, אך למעשה, כפי שציינתי לעיל, מרסי העידה שגם וגם. תחילה הייתה הצפה ולאחר מכן עכברים, ומכל מקום היא ציינה שזו רק השערתה; טענה שמרסי התנגדה למסור את המסמכים גם לאחר שהיה ויתור של א.א על סודיות רפואית, ודרשה שיהיה צו של בית המשפט ועוד. חלק מהטענות נטולות בסיס עובדתי, חלקן מנוגדות לחלוטין להתרשמותי מהעדה וכולן, לדעתי, נטולות משקל לצורך הכרעה בטענות ההגנה. מילה אחרונה לגבי טענת ההגנה בסיכומיה, שמרסי גילתה תוקפנות קשה כלפי ההגנה[767]: הסנגורית אכן גרמה למרסי לצאת מכליה, ומרסי התבטאה בצורה לא יפה כלפיה מספר פעמים (והערנו לה על כך[768]). הסנגורית בסיכומיה הלינה על כך שבמענה לשאלת הסנגורית האם מרסי חשבה ש-א.א לוקה ב-Borderline Personality, השיבה לה מרסי בשלילה ושהיא (הסנגורית) לוקה בכך[769]. כמובן שמייד הערנו למרסי על כך, אך את האמת יש לומר: הדבר קרה לאחר שהסנגורית עלבה בעדה פעם אחר פעם וצעקה עליה, העדה הביעה מצוקתה לא אחת (כפי שציינתי לעיל), ונאלצנו להעיר לסנגורית מספר רב של פעמים על יחסה לעדה ואף להפנותה להלכה הידועה, שלפיה "חובותיו של סניגור לייצג את מרשו בנאמנות, אינן גוברות על חובתו לנהוג כבוד בצדדים האחרים" (עניין לוגסי, פסקה 5 מפי כבוד השופט (כתוארו אז) עמית)[770]. קיצורו של דבר: מוטב היה אילמלא בחרה ההגנה להעלות טענה זו בסיכומיה.
- לסיכום, אפילו הסכמתי לטענות ההגנה בדבר חוסר מקצועיותה של מרסי, ואיני מסכימה להן, אין הדבר משנה לעניין הכרעה בטענת ההגנה בדבר שתילת זיכרון שווא, או בדבר טיפול לקוי שהוליד, אפילו שלא במתכוון, זיכרון שווא. זאת מאחר שכפי שציינתי בפסקה 179 לעיל, הוכח שעוד לפני הטיפול של מרסי יש עדות לכך ש-א.א זכרה את הפגיעות שפגע בה הנאשם. חרף האמור, ובין היתר בשל המקום הנרחב שייחדה ההגנה לנושא מרסי, וגם לנוכח האופן שבו התייחסה ההגנה למרסי, אציין שהתרשמותי הייתה שמרסי היא אשת מקצוע ראויה ורבת ניסיון . כמתחייב, היא נהגה ב-א.א בזהירות בטיפול, היא לא הכניסה ל-א.א כל זיכרון, וודאי שלא זיכרון שווא. היא הייתה זהירה גם בעדותה לפנינו והותירה בנו רושם חיובי, ולא מצאתי כל מקום להטיל דופי במהימנותה. נוסף על כל אלה יש לשים לב, שההגנה לא הציעה כל הסבר או מניע אפשרי מדוע תרצה מרסי לשכנע את א.א (או לטעת במוחה מחשבה) שהיא נפגעה מינית מהנאשם, שהפנה את בתו אליה לטיפול, ושעימו הייתה למרסי היכרות מוקדמת חיובית, מהקורס שהם למדו יחד.
- א.א העידה לגבי הפנייה למי שהיא כינתה "חני": כאשר האימא הייתה בהיריון עם האחות הקטנה ביותר (שנולדה ב-XX20), א.א חשה שהנאשם מתקרב אליה יותר מדי. ובמילותיה: "זה מוזר להסביר את זה, כאילו להגיד את זה, אבל הרגשתי שאבא שלי כאילו מתקרב יותר מידי.... אלי, מסתכל עלי בכל מיני צורות שהזכירו לי דברים מפעם ומאוד פחדתי שהולך לקרות עוד משהו. ... אז בשלב הזה אחת החברות שלי מקבוצת תמיכה שהייתי בה היא אמרה לי, היא סיפרה לי שיש קו תה"ל בירושלים, היא נתנה לי את המספר שלהם וזהו. באמת לא ידעתי מה לעשות, אז התקשרתי לשם, אז אמרו לי שאני אדבר עם אמא שלי כאילו שאני אנסה לפנות אליה, אז אמרתי 'כן, אבל אמא שלי לא תעזור', אמרו 'כן, אבל בכל אופן היא אמא, תנסי', כאילו"[771]. בהמשך לכך אכן סיפרה א.א לאימה על אודות אירוע גיל 5, אך על כך – בהמשך.
- אילנה קוזיק [אילנה] התנדבה בתקופה הרלוונטית ב"מרכז סיוע תהל – לחברה הדתית והחרדית". היא בעלת תואר ראשון בייעוץ חינוכי ועמדה אז לסיים תואר שני בטיפול באומנות פסיכותרפיה. היא העידה שדיברה לראשונה עם א.א כשהייתה בת 22 (שבע שנים לפני שהעידה לפנינו, קרי: ב-XX20). השיחה הייתה אנונימית ואילנה השתמשה בכינוי "חני". א.א מסרה לה את שמה האמיתי. נכון למועד מסירת עדותה, אילנה אמרה שהיא מדברת עם א.א מדי שבוע, כ-50 דקות. לפעמים, כש-א.א מוצפת, השיחות עשויות להיות תכופות יותר[772]. אילנה מעולם לא פגשה את א.א, אלא רק שוחחה עימה טלפונית. בהתייחס לשאלה על אודות תיעוד ציינה אילנה שהן מתעדות רק את עצם הפגישה, שם ותאריך. השיחה הראשונה ביניהן הייתה לפני החתונה של א.א, ולפני תאונת דרכים שהייתה לה. א.א סיפרה שהיא נפגעה מאביה. היא סיפרה שהיא משתתפת בקבוצה טיפולית בעירה. א.א דיברה על בדידות וריקנות והשיחה לוותה בשתיקות ממושכות. א.א שאלה את אילנה האם זה בסדר שאבא מנגב את הילדה שלו בשירותים בגיל 3, ואילנה ענתה לה שיש משפחות שבהן זה מקובל[773]. א.א אמרה לאילנה "הוא הכאיב לי", הייתה נסערת וקולה נקטע[774]. אילנה חששה שהיה עוד משהו ש-א.א אינה מספרת, והציעה לה לבוא למרכז, למנהלת המרכז, דבי גרוס, כדי לדבר יותר בפרטיות. אילנה ציינה שהיא יודעת ש-א.א אכן הגיעה, אבל אילנה לא נכחה בפגישה. אחרי הפגישה א.א אמרה לאילנה שאינה מתכוונת לבוא יותר, כי היה לה קשה מאוד. עוד אמרה לה שדבי שאלה אותה אם ראתה דם, והיא השיבה שכן. א.א סיפרה לאילנה שדבי אמרה לה שעליה להתלונן, אך א.א אמרה לאילנה שאינה רוצה לעשות זאת, כי היא מפחדת לפרק את המשפחה. דבי אמרה לא.א שהיא מאוד ממליצה לה לפנות למשטרה, כי היא חוששת שאבא שלה יפגע גם בבנות אחרות בבית. אילנה העידה שהיא גם חשבה שזו עצה נכונה אבל לא הביעה עמדתה כי תפקידה היה רק לתמוך במי שפונה[775]. א.א סיפרה לאילנה שהנאשם רופא, שהוא הרופא של כל בני המשפחה וגם שלה, ושלא נוח לה עם זה, אך זה מה שמקובל במשפחתה. היא סיפרה לאילנה שהיא עברה לקופת חולים אחרת, אך היא חוששת שהנאשם יעבור בעקבותיה ויוכל לראות את כל הרישומים הרפואיים עליה, ואז סיפרה לאילנה שכך אכן קרה. לפני החתונה א.א הייתה בטיפול בירושלים, אך זה היה יקר מאוד ו-א.א אמרה לאילנה שאינה יכולה לעמוד בזה. אילנה שאלה למה, שהרי א.א עובדת, ו-א.א אמרה לה שאביה אמר לה שהיא תצטרך לאסוף סכום כסף מאוד נכבד לחתונה ו-א.א חששה שהיא לא תצליח לעמוד בסכום. כבר היה ל-א.א חתן מיועד, והייתה לה חרדה רבה סביב יחסי מין. א.א סיפרה לאילנה שהיא הלכה להדרכת כלות מיוחדת לנפגעות פגיעה מינית, אך ההדרכה הייתה לה קשה מאוד והיא חשה מאוד מוצפת. א.א אמר לאילנה שהיא יכולה להקשיב להדרכה רק כשהיא יושבת עם הגב למדריכה.
אילנה העידה שאחרי החתונה של א.א השיחות השתנו[776]. "היא התחילה להתנתק במהלך השיחות ולהגיד לי משפטים כמו 'קחי אותי מכאן, קחי אותי מכאן, תוציאי את האיבר שלו ממני, אני מרגישה את האיבר שלו בפנים, זה מגעיל אותי, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה', ככה, 'לא רוצה, לא רוצה, מאמי, לא רוצה', כאילו שאני מדברת פתאום עם ילדה קטנה, או ש'יש פה המון דם, יש פה המן דם, לא רוצה, לא רוצה, לא, לא, לא', ככה", והכול בקול ילדותי. אילנה הבהירה שְכְּשְ-א.א אמרה "מאמי", היא התכוונה לאימהּ, שכך היא קוראת לה. א.א אמרה לאילנה פעמים רבות שהיא מפחדת ללכת לשירותים, הייתה לה חרדה בעניין השירותים. הרבה פעמים ביקשה מאילנה שהיא תקשיב כשהיא נכנסת לשירותים, ואמרה שהיא יודעת שזה לא הגיוני, אבל היא מפחדת. היא אמרה לאילנה שהיא תיקח את הטלפון לשירותים כדי שאילנה תשמע. כשאילנה הבינה ש-א.א מתנתקת, היא שאלה אותה בת כמה היא, ו-א.א ענתה "בת 5", או "בת 7". אילנה הייתה שואלת אותה איפה היא גרה, ו-א.א הייתה אומרת "במקום המגורים", למרות שגרה כבר בישוב בצפון. אילנה הייתה "מקרקעת" אותה ואומרת לה "תורידי רגליים על הרצפה", אז א.א הייתה עונה "אין לי רגליים", "אין לי גוף". אילנה הייתה אומרת ל-א.א "תסתכלי על מה שיש מולך". א.א הייתה נשמעת פתאום מרוחקת. אילנה העידה שהיו ל-א.א פלשבקים, ואף שהיא לא ראתה אותה, אלא רק שמעה, אותה, היא יכולה לזהות זאת. היא סיפרה לאילנה שכשאבא שלה היה בא אליה בלילה כדי לאנוס אותה, דרש ממנה שתלך לשירותים, כי כשהיה חודר אליה, היה בורח לה פיפי והוא מאוד כעס והיה מכה אותה באיבר המין. היה הולך איתה לשירותים לוודא את זה. א.א שיתפה את אילנה שכיום יש לה חרדה נוראה שישמעו אותה בשירותים או שהיא תשמע אחרים בשירותים[777]. לאחר מכן א.א סיפרה לאילנה על אירוע המזווה, כפי שתיארתי לעיל[778]. בהמשך, תיארה באוזניה גם פרטים המתקשרים לאירוע הטיול והאירוע האחרון, כפי שפירטתי בפסקאות המתייחסות לחיזוקים בכל אירוע. מדובר, למעשה, בפעם הראשונה ש-א.א החלה לספר פרטים על אירועים מעבר לאירוע גיל 5.