הסנגורית שאלה את א.א בחקירה הנגדית מדוע סיפרה דווקא לאילנה על פגיעות נוספות, שלא סיפרה עליהן למרסי (שאותה הגדירה הפעם הסנגורית כמטפלת מוסמכת), כשאילנה כלל לא הייתה מוסמכת והייתה – כהגדרת הסנגורית – אישה זרה[779]. א.א השיבה: "היא לא הייתה זרה היא הייתה מאוד מאוד קרובה אליי. והרגשתי איתה מאוד בנוח במיוחד בגלל שזה היה בטלפון. בטלפון זה כאילו אני בבית שלי במקום הבטוח שלי, מדברת איתה, היא לא רואה אותי, כאילו יש בזה משהו קצת יותר מרוחק והיא כאילו מצאתי אותה כתובת מאוד משמעותית בשבילי בשנים האלה... אני אומרת שנכון שהייתי בטיפול והכול אבל בטיפול יש את החדר טיפולים ואת המטפלת שנמצאת מולי, ויש במעמד איתה משהו מאוד מביך, מאוד, לא יודעת עצם הנוכחות של המטפלת בחדר ולדבר על זה זה נורא קשה. בטלפון זה הרבה יותר קל כי אין את ההתמודדות הזו עם הנוכחות של אדם נוסף. זה משהו מרוחק יותר"[780].
התביעה בסיכומיה ציינה שעדותה של אילנה חיזקה מאוד את עדותה של א.א, הן בתיאוריה לגבי התסמינים של א.א שנחשפו באוזניה בעת שיחותיהן, תסמינים המלמדים על היותה של א.א פוסט־טראומטית, הן מאחר שניתן לראות בפרטים ש-א.א סיפרה לאילנה על הפגיעות משום חיזוק דבריה של א.א לעצם אמירת הדברים. ואולם, טוענת התביעה, בנסיבות התיק ניתן לראות בדבריה של אילנה לגבי תוכן הפגיעות אף ראיה לאמיתות תוכנם, שכן התיאורים שתיארה א.א בפני אילנה הם ה"גרעין הקשה" של האישומים בכתב האישום, ומתכתבים ככלל עם פרטים רבים נוספים שתיארה א.א בעדותה. התביעה הזכירה שאילנה היא עדה אובייקטיבית, חיצונית וניטראלית, שלא היה לה כל קשר לנאשם או ל-א.א עובר לפנייתה של א.א אליה, ועל כן היא נטולת כל אינטרס להעליל על הנאשם. עוד טוענת התביעה כי לא בכדי מצאה א.א באילנה מקום בטוח לספר את דבר הפגיעות בה, כפי ש-א.א הסבירה. יתרה מזו, א.א פנתה מיוזמתה לסיוע ולראשונה למעשה מצאה שיח עם צד ג' לא מעורב, לא קשור לנאשם או לאימהּ ושאין לו נרטיב מולה. כך, שיחותיה עם אילנה אפשרו לה לחשוף בפניה פרטים קשים רבים על אודות הפגיעה, בשונה ממה שעשתה באותה התקופה עם מטפליה, ואף עם מרסי[781].
ההגנה ציינה בסיכומיה שעל חלק מהדברים שעליהם העידה אילנה א.א כלל לא העידה, למשל הנושא הכספי בהתייחס לדברי הנאשם לקראת חתונתה, או העובדה שבהדרכת הכלות ישבה עם הגב למדריכה[782]. ואכן ברור, שכל דבר שאילנה העידה עליו שהיא שמעה מ-א.א, ו-א.א לא העידה עליו, הוא ראיה רק לעצם אמירת הדברים, ולא לאמיתות התוכן. עוד טענה ההגנה שקיימים פערים בין עדותה של א.א לעדותה של אילנה, למשל בשאלה האם א.א שמעה מ-ב.ב או סיפרה ל-ב.ב את פרטי פגיעת הנאשם בה, והדבר פוגע במהימנותה של א.א[783]. ראשית, אפילו הדברים היו נכונים, הרי שבהתחשב בחלוף הזמן, בכמות השיחות שהיו בין א.א לאילנה לאורך השנים (לרבות אחרי הגשת כתב האישום) ובשיבושים בהבנה שיכולים להתרחש כשסיפור מסופר מאחד לשני, לא הייתי רואה בכך פגיעה משמעותית במהימנות של א.א. שנית, וזה העיקר, איני סבורה שהפרשנות של ההגנה לעדותה של אילנה בנקודה זו – נכונה, וההגנה בסיכומיה הביאה ציטוט חלקי והשמיטה את הדברים שאסמן להלן בקו, המשנים את המשמעות, או לפחות יוצרים אי בהירות. כך העידה אילנה: "א.א סיפרה לי ש-ב.ב מספרת סיפורים מאוד מאוד דומים למה שקרה לה שהייתה ילדה, באחת השיחות א.א אמרה ש-ב.ב סיפרה לה שהוא קרא לה לחדר עבודה שלו, 'כמו שזה קרה לי', ואמר לה 'בואי אלי ילדה קטנה שלי' ל-ב.ב. א.א סיפרה שאבא שלה אמר ל-ב.ב 'בואי אלי ילדה קטנה שלי', כמו שהוא היה אומר לה ל-א.א, ככה היא מספרת ואז אחרי זה פגע בה... לא יודעת איזה סוג של פגיעה, אבל ככה הוא, ככה הוא קרא לה לפני שפגע בה"[784]. גם אם כשאילנה אמרה "ואז אחרי זה פגע בה" היא התכוונה שהנאשם פגע ב-ב.ב (ולא ש-א.א סיפרה שהנאשם היה קורא לה כך ואחרי זה פוגע בה, ב-א.א), אזי ברור מדברי אילנה שלא פורטו הפגיעות, מעבר לאמירה כללית שהיו כאלה, ולכן גם בפרשנות של ההגנה לא ניתן לומר ש-א.א ו-ב.ב סיפרו זו לזו את פרטי הפגיעות של הנאשם בהן. אשר לטענת ההגנה שסיפורי הפגיעות המיניות הנוספות, מלבד אירוע גיל 5, התעוררו אחרי הנישואין של א.א בשל קשיים בחיי אישות עם בעלה (שאותם כינתה הסנגורית, לא פחות ולא יותר, "חיי אישות של סבל עם בעלה")[785]: מדובר בטענה מכוערת, נטולת בסיס עובדתי, שנסתרה הן בעדותה של א.א, הן בעדות בעלה. יותר מכך: ביומנה המאוד אישי של א.א היא כתבה דברים הקשורים ביכולתה להפריד בין העבר והפגיעות של אביה, להווה והנאתה מהמגע עם בעלה, ולא אפרט מעבר, מפאת פרטיותה[786]. הסנגורית הציגה את הטענה בפני א.א ו-א.א השיבה: "[את] מכאיבה לי ברמות שאני לא יודעת להכיל את זה ממש. חיי הנישואים שלי עם בעלי זה אחד הדברים המדהימים שיש לי ולקחת את זה למקום של, אין לי אפילו מילה להגיד על זה. כאילו זה שאבא שלי פגע בי זה משהו אחד זה הדבר הנכון החיים שלי עם בעלי הם ברוך השם דבר טוב דבר טוב ומיטיבי והוא הבן אדם הכי מקסים שהכרתי. הכי מקסים שהכרתי בחיי וזה שאבא שלי ניסה לחבל בחיי העתידיים זה לא קשור לבעלי"[787]. א.א חזרה על כך גם בפעמים נוספות שבהן הטיחה בה הסנגורית שהיא המציאה את סיפור תפירת הבתולין משום שהיה לה קשה עם בעלה[788]. הסנגורית טענה את הטענה בצורה בוטה גם באוזני בעלה של א.א, והשתמע משאלותיה שהדברים הם מפיה של א.א[789], ובית המשפט העיר לה על כך וציין ש-א.א לא אמרה את הדברים[790]. במהלך עדותו של בעלה של א.א וגם בתום עדותו מצאנו לנכון להקריא לו את הקטע הנ"ל מעדותה של א.א, שבו הרעיפה עליו מחמאות, והבהרנו שכאב לנו מאוד שהוא חזר הביתה בין הדיונים שבהם נחקר נגדית, עם רושם מוטעה שכך אמרה עליו א.א[791]. חבל שחרף כל האמור מצאה ההגנה להעלות את הטענה גם בסיכומיה, ולא פעם אחת אלא פעמים רבות, בחלק מהפעמים בצירוף ספקולציות נטולות בסיס ומכפישות, ולא אפרט[792].
- לסיכום, אני מוצאת שעדותה של אילנה קוזיק מחזקת את עדותה של א.א ומלמדת שהיכולת שלה לדבר על הפגיעות ולחשוף אותן נולדה אט-אט, לא מאחר שלא זכרה את הדברים קודם, ובוודאי לא משום שהמציאה אותם, אלא בשל כלל הנסיבות שתיארתי עד כה. הדבר החל להתרחש החל מ-XX20, אחרי הטיפול אצל מרסי ומספר שנים לפני החקירה וכתב האישום.
החשיפה המפורשת של אירוע גיל 5 בפני האימא – מאי XX20
- כפי שציינתי לעיל, בעידודה של אילנה החליטה א.א לחשוף בפני אימהּ, האימא, את העובדה שאביה פגעה בה מינית. וכך העידה: "ואז באמת עשיתי כעצתה וכשאף אחד לא היה בבית רק אמא שלי, זה היה די נדיר, אז אמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה, ישבנו בסלון ואז אמרתי לה כאילו סיפרתי לה את הסיפור של גיל 5... שמגיל 5 עם השירותים והנייר טואלט וזה וכאילו לא סיפרתי את כל הפרטים, סיפרתי כאילו את חלקו ואז אמרתי לה שאני מפחדת שאבא שלי יעשה איזשהו כי אני מרגישה שהוא מסתכל עלי מוזר ומתקרב אלי ויוצא יותר מידי פעמים שאנחנו לבד בבית ואז השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי היא אמרה לי 'מה את רוצה שאני אתגרש ממנו?' ואז הרגשתי מאוד אשמה ואז היא אמרה ואז היא אמרה לי 'אני יודעת שלאבא יש נקודות שהוא צריך לעבוד עליהן, אבל זה לא אחת מהן' והיא הייתה כזו מאוד כזו, הרגשתי אותה כאילו כזה כאילו אין בה ממש ממשות, לא יודעת איך להסביר את זה, כאילו חלק ממנה זה אוויר... ואז ובכיתי מאוד וזה ואז היא אמרה 'טוב, אני אדבר על זה עם אבא'... ומזה באמת פחדתי, ולכן פחדתי גם לדבר איתה, כי ידעתי שכל דבר שאני אגיד לה היא תגיד, היא תלך אליו, וזהו. ואז אבא שלי קרא לי, אני כאילו אני מכירה את הריטואל הזה, כי היו פעמים שכאילו כל מיני שיחות כאלה שלא הובילו לשום מקום ורק אבא שלי דיבר ודיבר ודיבר ואני הייתי צריכה להגיד 'כן, כן, כן'. ואז הוא קרא לי באמת לחדר הורים, והוא דיבר איתי ואמא שלי הייתה שם.. אז הוא אמר שהוא מאוד דואג שיש לי מחשבות כאלה, איך אני אוכל להתחתן אם ככה אני חושבת עליו דברים, וששוב, פה היה את הזיכרון היצירתי. הוא שאל את אמא שלי למי היא מאמינה? אז היא אמרה 'לך וגם לה', כאילו כזה כאילו. ... וזהו ואחר כך היו בהמשך כל מיני כאילו כאלה עקיצות של אבא שלי, או כל מיני אמירות שהוא קרא איזה מחקר על אבות שמנגבים את הבנות שלהם אחרי השירותים, כל מיני כאלה, ועל זיכרונות, כאילו זיכרונות שמושתלים, זה נקרא זיכרונות שווא אני חושבת, וגם הוא בדק על מרסי והוא אמר שמרסי מכניסה, שזה לא המקרה הראשון, שהוא בדק ושזה לא המקרה הראשון שהיא הכניסה, שהיא, לא יודעת איך אומרים, שתלה או השתילה זיכרונות ובקיצור כאילו הוציא אותה כאילו, לא יודעת איך להסביר..."[793].
- על שיחה זו העידו גם הנאשם וגם האימא. האימא העידה בעדותה הראשית שהשיחה התרחשה כשהיא הייתה בהיריון עם אחות 6, בתה הצעירה ביותר, ב-XX20: "במאי XX20, א.א הייתה בבית איתי... וישבנו ביחד ליד שולחן בסלון ואני לא זוכרת בדיוק איך התחיל השיחה, אני כן זוכרת שהיא התחילה לדבר על חברה שיש לה שהיא נפגעת מינית בתוך המשפחה... לא זוכרת את אם היא נתנה פרטים או לא נתנה פרטים, היא אמרה שאמא שלה לא האמינה לה והיא אמרה שאמא שלה הייתה בהיריון, אז היא אמרה 'גם אמא שלי בהיריון' ואז אני הסתכלתי עליה ואני שאלתי 'את מנסה להגיד לי משהו?' והיא אמרה לי 'כן' ושאלתי שוב אני לא ... יודעת שאני מדייקת עם כל מילה ומילה, אבל זה היה בעצם הסיפור, שאלתי 'מה היה? נפגעת ממישהו במשפחה? עם אבא? עם האחים?' והיא ענתה 'כן' ואז אמרתי 'מי? מה?', היא אמרה 'עם אבא' ואז היא התחילה, שאלתי 'מה קרה?' והיא תיארה לי מה, אני צריכה להגיד התוכן?... היא אמרה שהיא הייתה בשירותים... אז היא אמרה שהיא הייתה בערך בגיל 5... ואני מאוד מקווה שאני מדייקת במילים, כי אני לא זוכרת בדיוק כל מילה, אני זוכרת התוכן... ואמרה שהאבא בא לנגב אותה, לא זוכרת אם היא אמרה שהיא קראה למישהו או לא, ..., אחרי שהיא עשתה והוא הגיע לשירותים, ניגבה אותה... ואז א.א אמרה שבעלי שם שאבא שם את האצבע שלו באיבר מין שלה ואז הוא הכניס את האיבר מין שלו לאיבר מין שלה עד שיצא לה דם ואז הוא ואז היא אמרה שהוא ניקה אותה ונתן לה נשיקה על המצח ואמר ש'זה הסוד שלנו' וזה מה שהיא אמרה, זה הסיפור... [ש: ומה היה בהמשך? איך הגבת?] אני הייתי בסערה, לא הבנתי... והקשבתי לה והתחלתי לשאול אותה שאלות, שאלתי 'איך זה יכול להיות בתוך השירותים?' והיא אמרה 'ככה, ככה על האסלה', משהו כזה היא אמרה ושאלתי עוד כמה שאלות... אני מנסה לזכור, אני כן שאלתי אם זה כאב, אני לא יודעת אם זה היה בשיחה הזו או אחרי זה מתי שעלינו למעלה? ושאלתי אותה 'איך זה היה נראה?' כי קשה לי להאמין שהיא עברה משהו כזה והיא לא כל כך ענתה לי... [ש: איך מה נראה?] האיבר מין של בעלי נראה?... והיא לא כל כך נתנה לי תשובה על זה. מה עוד אמרתי באותו זמן? אני חושבת שאני קצת קופצת לסוף השיחה כי היו עוד דברים, אני אנסה לזכור, אני כן זוכרת שאמרתי, 'האם זה היה חד פעמי או אם קרה עוד דברים?', זה אני זוכרת שאני שאלתי והיא אמרה לי שזה היה חד פעמי, לא היה שום דבר אחרי זה ואני כן שאלתי עוד שאלה, לא זוכרת אם זה היה לפני זה או אחרי זה, שאלתי אותה 'האם זה משהו שאת זכרת כל החיים או רק זוכרת עכשיו?' והיא אמרה לי שהיא זוכרת את זה כל החיים, דיברנו על למה היא לא אמרה לי את זה לפני זה? היא, לא זוכרת אם אני שאלתי או היא אמרה? היא אמרה שהיא פחדה שיהיו גירושין ולא רצתה שיהיו גירושין, באיזשהו שלב עלינו למעלה לאיזה סיבה לקומה שנייה ואני זוכרת שאמרתי סוג של אמפתיה, אני לא זוכרת בדיוק המילים, 'זה קשה לך', שוב לא זוכרת המילים, 'אני כן אומרת שאת תמיד הבת שלי', חיבקתי אותה וזה נשאר אצלי... [ש: מה הייתה מטרת השאלות?] מטרת השאלות האלה היו להבין מה קרה במה שהיא אומרת? ולראות אם זה אפשרי בכלל"[794]. בהמשך נשאלה האימא מה קרה אחר־כך והשיבה: "אני זוכרת שהיא ישבה ליד השולחן, המצב רוח שלה הייתה, היא סיפרה את זה ישר, לא היה קטע בכי או שום דבר לא היה שם... לא היה שום רגשות שעלו בכי או צעקות או... לא היה ביטוי לרגשות, נכון... היא אמרה את זה די ברצף, ... מה שאני כן זוכרת מתי שהיא אמרה שהוא בעלי נשק אותה על המצח ואמרה 'זה הסוד שלנו' היא חייכה ומתי ששאלתי בטח זה היה קשה לה, שאלתי אם זה כאב? היא אמרה 'כן, מאוד' ובסוף השיחה אז היא בכתה קצת, אז זה היה מצידה, מצידי אני הייתי בהלם מלא לשמוע דבר כזה... וגם הייתי, כמו שאמרתי לפני זה, בסערה בפנים, גם לשמוע את זה וגם לחשוב מה לעשות עם זה? ותוך כדי אני זוכרת עכשיו שמתי היא דיברה על גירושין תהיתי בקול 'מה להתגרש ממנו?' זה היה סוג של תהייה בפנים וזה בפנים השיחה, לא... תהייה כזה, לא שאני שואלת אותה, לא שאני שואלת את עצמי, פשוט כסוג של 'את מדברת גירושין, מה?', זה לא היה, לא החלטה, לא שואלת אותה, יותר המילה [ש]לה ואני המשכתי עם המילה, לפי מה שהיא סיפרה... זה היה סערת רגשות מעורבב עם הרבה רגשות, כל מיני מחשבות עלו בראש שלי באותו זמן, כל מיני רגשות עלו אצלי בזמן הזה, אני גם זוכרת הפיזי שלי היה... דופק של לב יצא הרבה, אני הייתי מאוד... מצד אחד לשמוע את הנושא הזה בכלל היה משהו שלא, לא חלק מהמשפחה, לא חלק של הבית שלנו, אז לשמוע את המילים האלו בכלל היו מאוד קשות, לשמוע שהיא מספרת את זה על עצמה היה מאוד קשה בשבילי, לחשוב מה אני עושה עם הדבר הזה עכשיו? .. כלומר אם אני לוקחת את מה שהיא אומרת לי ומה אני עושה הלאה עם זה? והיה עוד דבר שעלה לי, רק רגע, פשוט רציתי להיות איתה כי ראיתי שהיה קשה לה בסוף ורציתי להיות איתה, לשים את כל הזה בצד ופשוט להיות איתה עם החוויה שהיא מספרת באותו זמן... את כל ההתלבטויות... של עצמי... אמרתי לה 'תמיד הבת שלי' וחיבקתי אותה והיא חיבקה אותי וזה סוף השיחה... לקח לי זמן לעכל מה שהיא אמרה, לעכל את המחשבות שלי, לעבור בין מה שהיא אומרת לבין החיים שאני הכרתי בתוך הבית שלי ולא זכור לי שום דבר בסוג הזה או שום השלכות על דבר כזה בתוך הבית שלי אף פעם, אני שמרתי את זה לעצמי, התלבטתי הרבה הרבה לדבר עם מישהו, להתייעץ עם מישהו, לשתף עם מישהו ופשוט השארתי את זה לעצמי כל אותו יום והיו עוד הרבה דברים שקרו באותו יום שאני זוכרת וזה השפיע עלי רבות ראו אצלי שאני לא אני, גם למוחרת... זה המשיך והייתי מאוד כל הזמן בדבר הזה והיה לי תור עם רופא נשים בישוב במרכז הארץ, בעלי הגיע הביתה מהעבודה, אנחנו תמיד הלכנו לטיפולים ביחד, לביקורים ביחד וכל הזמן הוא אמר לי 'אני כל כך דואג עלייך ועל העובר, מה קורה? מה קרה לך? אני נורא נורא דואגת לך', לפני שהוא הלך לעבודה, בתוך העבודה, 'אם את בסדר? מה קורה? שתף אותי מה קורה?' ולא, עדיין התלבטתי אם להתייעץ עם מישהו? אם לעשות משהו? ואחרי הביקור אצל הרופא הלכנו ביחד ישבנו בגינה והחלטתי לעשות את הדבר שאני חשבתי נכון לעשות, תמיד היה לנו ויש לנו חיי נישואין מאוד מאוד פתוח, אנחנו משתפים אחד את השני, אני ובעלי משתפים אחד את השני בכל דבר שקורה וכל התלבטויות, החלטות, כל מיני, אני יכולה להאריך, אבל אני לא, אמרתי אני אשב איתו, אני אספר לו בעדינות לאט לאט מה ש-א.א סיפרה לי ואני רוצה לראות את התגובה שלו, כי אני גם מכירה אותו ואיך הוא מגיב לדברים וזה מה שעשיתי ואני ראיתי לפי התגובה שלו שלא היה דבר כזה, לא קרה את הדבר הזה וזה היה מה שקרה באותו זמן, בהמשך אני לא יודעת אם זה היה אותו יום או יום למחרת, אני ובעלי היו בחדר שינה שלנו ו-א.א הגיעה, אני לא יודעת ביוזמת מי היא הגיעה לחדר שלנו ועמדה ליד הדלת של החדר ובעלי אמר לה, 'אני מבינה שאמרת דברים לאמא, דברים שאני עשיתי לך' והתגובה שלה היה מיד 'אין לך עדים שאתה לא עשית את זה'... והוא אמר 'ואין לך עדים שעשיתי את זה' והיה המשך של השיחה, אני מנסה לזכור, אני באמת לא זוכרת יותר פרטים של השיחה הזה, אני כן זוכרת... אני הרגשתי מאוד בין 2 אנשים שאני מאוד אוהבת, לשמוע מה שהיא אומרת ולהקשיב לו ואני ידעתי שאני הייתי צריכה לעשות החלטה שלי לפי מה שאני שמעתי מ-2 הצדדים ולפי מה שאני חייתי כל השנים בתוך הבית, גם שהיא הייתה בגיל הזה לא היו שום סימנים, היא הייתה בגן באותו זמן, לא זכור לי איזה יום שהיא לא הלכה או היה קשה לה ללכת אחרי דבר כזה או סימנים... אני הייתי צריכה להאמין, שניהם אומרים 2 דברים... למי? למה? כן. כי היה דבר סותר בין הסיפור שמה שהיא אמרה ומה שבעלי אמר... אם ראיתי איזה סימנים? אם היה איזה רמז? איזה דבר שמעיד על מה ש-א.א סיפרה? ולא היה שום דבר לא בהתנהגות בבית שלה או של בעלי או... עכשיו אני זוכרת עוד דבר שהיא אמרה 'ואני יודעת גם מה שאתה עושה עם אחות 4', זה מה שהיא זרקה כזה... אני מנסה לזכור אם התלבטויות קרו מהזמן שהיא סיפרה לי את זה עד שאני דיברתי עם בעלי, אחרי זה זה כבר אני האמנתי לבעלי באותו זמן, אז כל ההתלבטויות האלו אני לא חושבת קרה באותו שיחה, אני הייתי כבר אחרי ההתלבטויות האלו, זה לא אומר שזה עזב אותי לגמרי, זה... ההחלטה שלי"[795]. האימא סיפרה על השיחה גם בחקירה הנגדית[796], וחזרה על אותם פרטים, אך חשוב מכך: התיאור של האימא חפף במידה רבה את התיאור של א.א על השיחה.
- התגובה של האימא למה שסיפרה לה א.א הייתה בדיוק כפי ש-א.א חששה: האימא הלכה ושיתפה את הנאשם, ותוך יממה הכריעה שהיא מאמינה לנאשם שזה לא קרה. עוד לפני כן, בשיחה עצמה, האימא שאלה (או – כהגדרתה – תהתה בקול, באוזני א.א) האם עליה להתגרש מהנאשם, שזה היה בדיוק מה שהפחיד את א.א שיקרה, כפי שהאימא עצמה העידה ("דיברנו על למה היא לא אמרה לי את זה לפני זה? היא... אמרה שהיא פחדה שיהיו גירושין ולא רצתה שיהיו גירושין"). חשובה העדות של האימא על כך שהיא שאלה את א.א האם נזכרה בזה עכשיו, ו-א.א השיבה לה (כפי ש-א.א ציינה בעדותה לפנינו מספר פעמים) שהיא זכרה זאת תמיד. עוד חשוב לשים לב, ש-א.א אמרה לאימא שזה היה חד פעמי. ההגנה טוענת בסיכומיה[797] שתשובה זו מתיישבת עם כך שמדובר בזיכרון שווא, ובצירוף העובדה שהאימא טיפלה במסירות בילדיה כל חייה ולא ראתה כל בעיה, היכרותה של האימא עם הנאשם והכנות והפתיחות בין האימא ובינו – העובדה שהאימא בחרה להאמין לנאשם ולא ל-א.א אינה פוגמת במהימנותה. אני סבורה שייתכן שתשובתה של א.א מעידה, מצד אחד, על רצונה "להעיר" את האימא ולחפש אצלה כתף ואוזן קשבת, אך מצד שני, לצמצם באוזני האימא את הסיפור בשל חששה ממה שזה יעשה למשפחה (כפי שהאימא ציינה). ייתכן שהיו גם שיקולים או סיבות נוספות, הקשורות בנפשה הפגועה של א.א, שלא נחשפו, אך מכל מקום התרשמתי שחשיבות השיחה נעוצה בעצם חשיפת העובדה ש-א.א נפגעה על ידי אביה, ופחות בהיקף הפגיעה, שכן, כזכור, לא בכל עת מסוגלת הנפגעת לפרוש את מלוא רוחב היריעה. אציין ש"תיאוריית זיכרון השווא" התעוררה רק בשיחות עם ד"ר ויינשטיין וד"ר ואש (כפי שציינתי בפסקה 190 לעיל), ואלה התרחשו רק אחרי שהאימא כבר הכריעה בינה ובין עצמה שהיא מאמינה לנאשם ולא ל-א.א. איני שותפה, אפוא, למסקנת ההגנה בעניינה של האימא. כפי שעוד אפרט בהמשך, אני סבורה שהאימא חטאה, במקרה הטוב, בעצימת עיניים בלתי מוסברת.
השיחה המוקלטת עם הנאשם והאימא בדרכם לבית החולים, ללידת אחות 6
- במענה לשאלה כיצד הגיב הנאשם כשנודע לו (באמצעות האימא) ש-א.א ממשיכה ללכת למרסי, היא סיפרה ששוחחה עם הוריה כשהם היו יחד במכונית. א.א הייתה בדרכה למרסי והם היו בדרך לחדר הלידה, לקראת לידתה של הילדה הצעירה ביותר, והיא הקליטה את השיחה כי אמרה לעצמה שאם לא תקליט, היא לא תאמין לעצמה אחר־כך שהשיחה הייתה. השיחה נערכה ב-14.8.14. א.א העידה על השיחה כך: "כשאבא שלי שמע מזה הוא מאוד מאוד כעס שאני הולכת למרסי, אבל כבר לא היה לו כל כך שליטה עלי, ... אז אבא שלי אומר לי, 'את מתמכרת לטיפול, זה לא עושה לך טוב, עוד מעט תתחתני לא תוכלי לשלם טיפול, את לא צריכה את זה כבר, את יכולה להסתדר וזה, אני לא זוכר משהו משמעותי שקרה לך שבגללו את צריכה להיות בטיפול כל כך הרבה שנים'... לא עניתי לו. אמרתי לו 'נכון, נכון'. כמו כלב כזה"[798]. הוגש תמליל שההגנה ערכה מהשיחה[799], ודיסק, שהגישה התביעה[800], ושם אכן נשמע הנאשם (שהוא הדובר העיקרי בשיחה) אומר: "There was nothing major that happened in the last year besides Shlomo"[801]. נזכיר, ששיחה זו התקיימה לאחר השיחה המפורשת על אירוע גיל 5, שתוארה בפסקה לעיל.
- גם בחקירה הנגדית וגם בסיכומים[802] טענה ההגנה שהתיאור של א.א את השיחה אינו נכון, מאחר שלא ניכר בה כל כעס, ובפרט מאחר שלא מוזכרת שם הפגיעה בגיל 5, ודבר זה פוגע באמינותה. ואולם – כפי ש-א.א השיבה לסנגורית בחקירה הנגדית, היא מעולם לא טענה שנאמרו דברים על הפגיעה בגיל 5. כל שאמרה, כמצוטט לעיל, וכפי שהיא חזרה והבהירה במענה לסנגורית, הוא שהנאשם אמר לה שאין שום סיבה שהיא תמשיך ללכת למרסי, כי הוא לא יודע על שום בעיה משמעותית ש-א.א מתמודדת איתה. לעניין הכעס – הקשבתי להקלטה ואכן, למשמע השיחה, הטון בה נשמע רגוע לחלוטין, אך א.א העידה מתוך תחושה סובייקטיבית שלה, ולנוכח כלל יחסיה עם הנאשם אין בכך שהיא חשה כעס בדבריו כדי לפגוע במהימנותה, כנטען. לטעמי, השיחה דווקא מחזקת את אמינותה של א.א, ששוב תיארה במדויק את חילופי הדברים, ומצד שני, פוגעת מאוד באמינות הנאשם משתי סיבות. ראשית, כיצד יכול היה הנאשם להגיד שאינו יודע על שום דבר משמעותי שקרה בשנה האחרונה, כשרק חודשים ספורים לפני כן התרחשה השיחה של א.א עם האימא על הפגיעה בגיל 5, והשיחה בחדר השינה בין הנאשם, האימא ו-א.א על אודות העובדה ש-א.א סיפרה את הדברים לאימא? בהנחה שכפי שהנאשם טוען האירוע לא היה ולא נברא, ומדובר בזיכרון שווא – האם ניתן לומר שהעובדה שבתך החלה להאמין שפגעת בה מינית בגיל 5 הוא לא דבר משמעותי, שכשלעצמו דורש טיפול? שנית, השימוש המניפולטיבי של הנאשם בטרמינולוגיה שאינו יודע על משהו משמעותי שקרה בשנה האחרונה (דקדוק ש-א.א אפילו לא העידה לגביו, אך עולה מהשיחה) מלמד על ניסיונו לשכנע את א.א בכל מחיר שאין צורך בטיפול. האם רק דברים שקורים לאדם בשנה החולפת יכולים להוות בסיס למצוקות? וזאת, כשהדברים נאמרים מפיו של רופא, שעל־פי עדותו הוא ואשתו בעצמם עסקו במתן טיפולים זוגיים במרפאה.
- בסופו של דבר, החקירה הנגדית בהתייחס לשיחה המוקלטת הסתיימה כאשר הסנגורית צעקה על א.א ו-א.א יצאה מהאולם, חזרה ואחר־כך נכנסה מתחת לדוכן העדים בעודה נתונה בפלשבק, בוכה בכי תמרורים וזועקת זעקות שבר, כשהיא מכוסה בבד (גלימת התובעת)[803].
- שרה רבין היא בעלת תואר שני בסוציולוגיה, עם התמחות בטיפול משפחתי. היא התמחתה בטיפול בטראומה ב'מיטיב', שזו שלוחה של בית חולים 'הרצוג'. היא עבדה גם שש שנים במרכז סיוע לנשים דתיות והנחתה בתחומים של פגיעה מינית ואלימות במשפחה, בעיקר בציבור החרדי. רבין טיפלה ב-א.א החל מסוף מרץ XX20 ועד לאפריל XX20[804]. גליון הטיפולים שלה ב-א.א הוגש, ובו נכתב ש-א.א עברה פגיעה בילדות ושהמטרה הטיפולית היא להפריד בין העבר לחיי הנישואין. עוד נכתב שהעובדה ש-א.א עברה בין הרבה מטפלות, עולה שאלה בדבר יכולתה לתת אמון במטפלת[805]. בחקירה הראשית רבין נשאלה על הנסיבות שבעטיין א.א הגיעה אליה לטיפול והסבירה ש-א.א הייתה נשואה כמה חודשים והיא לא סיפרה לבעלה על הפגיעה אז היא רצתה שרבין תעזור לה ותכין אותה לספר לבעלה על הפגיעה. א.א עשתה על רבין רושם של אישה מאד אינטליגנטית, חכמה, בוגרת. היא אמרה לרבין שהעבר שלה ממש מפריע לה בהווה שלה, בזוגיות, בקשר עם בעלה. היא הגיעה אחרי כמה וכמה טיפולים במשך כמה שנים אצל מטפלות שונות וציינה באוזני רבין שבחלק גדול מהטיפולים היה הנאשם מעורב. רבין העידה ש-א.א החלה לספר על הפגיעות תחילה בעדינות, "כנראה רצתה לבדוק אותי", והאירוע הראשון שעליו סיפרה היה אירוע הטיול. רבין אמרה שזו הייתה הפעם הראשונה ש-א.א פתחה את זה. היא העידה ש-א.א סיפרה לה על הלחץ שלה סביב נושא השירותים; א.א אמרה לה שכאשר הייתה בת 17 הנאשם "לקח לה את הבתולין"[806]. רבין הסבירה שהיא הבינה מכך שהיה אונס, שהייתה חדירה, והסבירה: "בציבור שלנו לא מדברים על הנושאים האלה, לא מחנכים לדבר על הנושאים האלה, אין שיח ואין מילים. אז המילים, הם דולים את המילים ממה שהן קוראות ולומדות. אז כשהיא אומרת 'אבא שלי לקח לי את הבתולין' זה בדיוק המשמעות, בעיניי זה היה ברור לי. כמישהי שגדלה בציבור החרדי, אני נולדתי לציבור החרדי, זו השפה". הדברים עולים, כמובן, בקנה אחד עם מה שאנו נוכחנו לראות כש-א.א העידה, כפי שכבר ציינתי לעיל, ונדרשנו להבהיר ל-א.א שעליה לדבר בבית המשפט בצורה יותר ברורה ומפורשת. בהמשך רבין העידה ש-א.א סיפרה לה שכאשר הייתה בכיתה ה' הכריח אותה הנאשם לעשות בו מין אורלי ולאחר מכן היא הקיאה, ומאז יש לה פחד מהקאות.
- רבין תיארה בצורה מאוד מוחשית את התגובות הפיזיולוגיות של א.א כשהן דיברו על הפגיעות: "כל פעם שהיינו מתחילים לדבר על הנושאים האלה של הפגיעה זה לקח הרבה זמן בגלל שהיא הייתה פשוט מוצפת ואחרי שהיא הייתה מוצפת היא הייתה מתנתקת. אז בהתחלה זה היה רק הצפות והתנתקות וזה היה מאד מאד קשה לצפות, הגוף שלה היה רועד, רועד רועד ממש, רועד ככה, היא גם הייתה מסובבת את הגוף בהצפה... היא הייתה מסובבת את הגוף בכיסא, כבר התחלתי להתרגל, ידעתי שזה הולך לקרות, ואז היא הייתה נותנת בעיטות לרצפה כאילו היא מנסה להפסיק את ההצפה מלהגיע ואז הייתה הצפה וניתוק. ניתוק היה לפעמים שקט בחדר, הייתי קוראת לה, היא לא שמעה אותי... ניתוק זה דיסוציאציה... היא לא שמעה, היא לא ענתה... האדם בעצם נזרק בחזרה לחוויה של העבר... עכשיו, זה יכול להיות כל דבר שזורק אותה לחוויה של העבר, זה יכול להיות מילה, ריח, זה יכול להיות התחלה של סיפור, זה יכול להיות משהו שאני אומרת, זה יכול להיות משהו שהם רואים אצלי. למשל, אנחנו בנינו רשימה של מילים שהיו מציפות אותה וזה היה מילים שהיו קשורות נגיד, ברור למין, למגדר, ... לחלקי גוף... אפילו 'מכנסיים'... 'חגורה'... אפילו כשאמרתי פעם את המילה 'די' זה הכניס אותה להצפה... היא הייתה נהיית מאד אדומה... היא התחילה לרעוד בכל הגוף, היא הייתה מסובבת את הגוף ואז היא הייתה עושה עם הרגליים קצת ככה על הרצפה... הגוף דיבר, בדיוק. הגוף פשוט,... ממש דיבר. הוא רעד ככה, הוא רעד ואז זה היה מפסיק, הגוף כאילו נרגע ואז היא הייתה מתנתקת. זה היה ממש ניתוק, ולהחזיר אותה חזרה,... היא מאד פחדה מהניתוקים... היא כאילו לא אתך, הגוף נמצא, היא כאילו לא שומעת. את מדברת אליה היא לא שומעת, היא לא נמצאת... הייתי אומרת 'א.א, א.א, את איתי, את במקום בטוח, זה בסדר', ככה... היא הייתה מסובבת את הגוף, היא גם הייתה, העיניים שלה היו כאלה... her eyes would be glossy... כשיש הצפה אז כל הפעילות המוחית עוברת למוח השורד ורציתי להחזיר אותה למוח החושב. חשבתי שזו הדרך להחזיר אותה בחזרה לחדר וזה היה עוזר, לאט לאט היא הייתה חוזרת... לפעמים זה היה 10 דקות, לפעמים זה היה 20 דקות, לפעמים זה היה יכול להיות פגישה שלמה, ובהמשך בפגישות היותר מתקדמות אז היא פתאום נהפכה להיות משהו אחר"[807]. רבין הסבירה שבהיריון הראשון של א.א ולקראת הלידה הראשונה הן עשו הכנה משמעותית, כי זה היה נושא מאוד מציף: הרעיון שאנשים זרים יכנסו לחדר הלידה ויגעו בה. כך גם הנושא של המקווה, הצורך להיחשף לפני נשים זרות, התחושה שאחרי הטבילה יש חובה לקיים יחסי מין – כל אלה היו ל-א.א קשים מאוד. רבין ציינה שאחרי הלידה א.א התארחה בבית הוריה וגם זה היה לה אירוע מאוד מציף, שהעלה בה הרבה זיכרונות. היא אמרה שאחרי הלידה הניתוקים וההצפות החמירו. רבין שיתפה בכנות שגם עבורה לראות את א.א באותם קטעי היזכרות והצפה היה קשה מאוד, וניכר היה בעדותה שהיא אכן נסערת. היא תיארה את שראתה, והתיאורים היו אכן קשים[808]. כפי שציינתי לעיל, בתיאור פלשבקים שהיו ל-א.א במהלך העדות, גם אנו חזינו במו עינינו בחלק מהתופעות, לרבות בכי מר, זעקות שבר, תחינות כלפי הנאשם ש"לא יכניס", קריאות של א.א שהיא "לא רוצה", ועוד. רבין העידה ש-א.א אמרה לה "שהיא לא רצתה, היא לא רצתה ושהוא אמר לה ש-, פעם אחת שהוא שכב איתה הוא אמר לה 'את רצית, את רוצה' ואז היא התחילה לצעוק 'לא רציתי, לא רציתי' ואז היא התחילה לצעוק 'אל תכניס, אל תכניס' והיא בכתה נורא נורא, היא ממש ייבבה. זה יבבות של אבל, של יגון... היא באה לפגישה אחת והיא אמרה שהיא רוצה לספר לי עוד משהו שהיא זכרה והיא לא יכלה להגיד את מה שהיא זכרה אז הצעתי לה לכתוב את זה על נייר והיא כתבה, והיא כתבה שפעם אחת שאבא שכב איתה היא כיווצה את הגוף שלה בצורה כזאת להוציא את האיבר שלו מהגוף לה והוא צעק עליה והוא אמר לה שהיא לא יודעת איך לעשות את זה, 'את לא יודעת איך לעשות את זה' והיא אומרת, אני לא יודעת איך היא אמרה שהוא דרך עליה והוא בעט בה והוא קרא לה שמות לא יפית [הטעות במקור] ושהזרע שלו השפריץ עליה. כל משפט כזה שהיא אמרה כמובן היה מלווה בהצפות וניתוקים"[809].
רבין נשאלה מה א.א סיפרה לה לגבי הגיל שבו החלו הפגיעות והיא השיבה: "היא אמרה שמאז שהיא זוכרת את עצמה אבא שלה מתעסק איתה. היא אמרה שהוא היה מגיע איתה לשירותים הרבה בהתחלה כשהייתה קטנה. היא לא נתנה לי פרטים", ולשאלת התובעת אישרה ש-א.א קישרה בין הפגיעה ובין השירותים[810].