לאחר מכן רבין העידה על מה שקרה כשעלה חשש שמא גם ב.ב נפגעת וסיפרה שתגובתה של א.א הייתה קשה מאוד. א.א סיפרה לרבין שיצרו איתה קשר מבית הספר לגבי אחות שהייתה אז בכיתה ח', שרבין אינה יודעת מה שמה, סיפרו שעולה חשש שהיא נפגעה מינית, אך אינה מוכנה לשתף פעולה עם מי שניסה לברר זאת, והציעו ש-א.א תנסה לדובב אותה. א.א נלחצה מאוד שכן היא חששה שיקרה שוב מה שקרה כשהיא עצמה ניסתה לספר לאימה שהנאשם פגע בה. א.א אמרה לרבין ש"אימא שלה הייתה בהלם, היא הזדעזעה, היא לא האמינה, היא אמרה 'אני לא יודעת איך את ממציאה כזה דבר מזעזע על אבא', היא אומרת שאבא שלה אמר לה שהיא מדומיינת והיא צריכה טיפול, היא אמרה שאחיות שלה לא האמינו לה ולא סלחו לה ולא סולחים לה עד היום ולא מאמינים לה... היא נלחצה שהיא אמרה שאם היא תדבר עם אחותה אז אחר כך במשפחה יאשימו אותה שכאילו היא הסיטה אותה". רבין נשאלה אם א.א ידעה ש-ב.ב נפגעה אף היא והשיבה: "היא לא ידעה אבל היא חששה. היא מאד חששה... היא אמרה גם שהאחות הזאת כשהיא בבית היא מאד מאד נקייה, היא אובססיבית עם ניקיון. אז היא כבר הבטן שלה אמרה לה, היא כאילו, היא כבר... היא מאד מאד חשדה. היא חשדה להיות במגע עם האחות הזאת בנושא הזה שמא שוב יתפוצץ כל הסיפור ויגידו שהיא זאת שמדומיינת, מכניסה לה רעיונות, כנראה שזה מה שהיא פחדה. אבל זה הסעיר אותה כל כך שכשדיברנו על זה היא התנתקה, היה לה שוב הצפה והיא התנתקה ואז היא קמה מהכיסא והתיישבה בפינה של החדר והיא פשוט לא יכלה להוציא מילים מהפה הגיוניות, היא פשוט לא יכלה לדבר בצורה הגיונית. היא אמרה, הי הסתכלה עליי ואמרה 'מה, מה, מי, מה' היא הייתה ברגרסיה מטורפת, זה היה הזוי לראות את זה. דיברתי אליה ברוך, דיברתי אליה ברוגע כמו שמדברים אל ילדה קטנה. לאט לאט הזזתי אותה לשבת בחזרה בכיסא אבל היא נשארה מאד מאד ילדית. היא קמה, היא עמדה, זה הגיע סוף הפגישה והייתי צריכה לשלוח אותה הביתה וזה לשאלה הזאת של מה עושים כשמישהי מנותקת והיא כבר כאילו במקום אחר ולאן אני שולחת אותה, והיא עמדה ליד המפסק של האור והיא התחילה לכבות את האור והיא עשתה לי 'אני לא הולכת, אני לא עוזבת', היא ממש הייתה כמו ילדה קטנה. ונגמרה הפגישה והייתי חייבת לשלוח אותה וזה היה מאד מלחיץ. אני לא יודעת איך היא הגיעה הביתה"[811]. בהמשך רבין סיפרה על מפגש אחד שאליו הגיעה א.א, ורבין ראתה מיד שזו לא א.א שהיא מכירה, ו-א.א החלה לדבר בקול גברי ואמרה דברים שאינם מקובלים כלל בחברה החרדית שבה א.א גדלה.
- בחקירה הנגדית שאלה הסנגורית את רבין האם התופעה של "שינוי דמויות" שראתה אצל א.א, פעם לילדותית, פעם דיברה בקול גברי, לא עוררה בה מחשבה ש-א.א לוקה בסכיזופרניה. רבין השיבה בנחרצות שלא, ושהתופעות שהיא ראתה אצל א.א הן אופייניות למי שעברה פגיעה מינית בגיל צעיר[812]. היא נשאלה האם לא עלה לה אפילו בקצה־קצה המחשבה שהתופעות המאד קשות שראתה אצל א.א הן חלק מבעיה פסיכיאטרית, שאין לה שום קשר לפגיעה מינית, והיא השיבה בנחרצות בשלילה. הסנגורית המשיכה והטילה ספק במומחיותה ובכישוריה המקצועיים של רבין, אך רבין עמדה על שלה: "אני חושבת שאני נשענתי על הניסיון שלי שהיא [הסנגורית] הטילה בו ספק אבל הניסיון שלי עם הרבה מאד נפגעות תקיפה מינית. זאת אומרת, יש להם כמו סל כזה של סימפטומים שהוא היה מאד מוכר לי כשהיא התיישבה מולי, זה היה מאד מוכר. למשל היא שאלה אותי הרבה פעמים במשך הטיפול 'שרה, זה קרה באמת? זה באמת קרה?', שזה קורה המון עם נפגעות תקיפה מינית בגלל שהזיכרון כל כך מקוטע. [גם א.א שאלה את זה] ואני אף פעם לא עונה כששואלים אותי את זה, אני לא עונה. התהליך הטיפולי הוא זה שבעצם עוזר להם לאחד את כל הדמויות ולהבין את כל הסיפור שהם חוו... אני אתן לך דוגמה למה אני לא מסכימה. כל הנושא של השירותים, הלחץ סביב השירותים, עשיית פיפי בכוס, תחושות האשמה, תחושות הגועל מהגוף, היא שנאה את הגוף שלה, כל הנושא של יציאות, היא נמנעה מלשתות, היא נמנעה מלאכול, כל הרגישות שלה למילים שקשורים לגוף, למין, לחלקי גוף, למגע, העוררות שלה המינית שהיא לא הייתה תואמת בת שחונכה בתיכון XX, בת שלא צפתה בסרטים, לא קראה ספרים, לא היה שום שיח בנושא. פשוט זה לא היה, זה צעק פגיעה מינית, זה פשוט צעק פגיעה מינית, השפה, המילים, ... הידיעה שלה בנושא של מין, כמו למשל, זה קשה, אני הולכת להגיד את זה, מין אוראלי לדוגמה,... ממה שאני הכרתי את בעלה וממה שאני הבנתי ממנה זה לא היה הדמות, בעלה לא היה כזה.... לא היה מצב כזה, בעלה אפילו לא התפשט לידה, הוא גם כיבד אותה מאוד"[813].
- כאשר הסנגורית הטיחה ב-א.א שהיא המציאה דברים בעקבות הטיפול, השיבה לה א.א כך: "אני אומרת שמה שיפה בטיפול זה שיש כל כך הרבה רגשות ותהליכים נפשיים שקשה למצוא להם המללה והבנה והיגיון... ובטיפול, אז פתאום נהיה שם לדברים שמרגישים וכאילו וזה נהיה בסדר, כאילו כי כל מיני דברים שהרגשתי בעבר הייתי אומרת לעצמי 'ואי, כאילו מה הסיפור שלך?' ופתאום כאילו לבוא לטיפול, לא רק אצל שרה, באופן כללי לקבל איזשהו מלל, איזה שהיא הגדרה למה שאני חווה, מרגישה"[814].
- בסיכומיה מדגישה ההגנה שגם בשלב הזה, היה ל-א.א ספק בדבר אמינות זיכרונותיה[815], וההגנה רואה בכך חיזוק לכך שאין הדברים אמת. אלא שכפי שהעידה רבין (והעידו מטפלות נוספות, כפי שכבר ציינתי ועוד יצוין בהמשך), דווקא פקפוק זה הוא תסמין מוכר של מי שחווה פגיעה מינית בגיל מוקדם. עוד נטען בסיכומי ההגנה ש-א.א השליכה את קשייה בחיי האישות על הנאשם, אך גם רבין וגם א.א עצמה ציינו שהדבר אינו נכון, ורבין העידה ש-א.א ציינה באוזניה עד כמה בעלה "בחור מקסים" ו"אדם מדהים" ושהיא זכתה בו[816]. עוד נטען שמתוך מה שרבין סיפרה על החששות של א.א בנוגע לאחותה שהייתה בכיתה ח' (ואנו יודעים שהכוונה ל-ב.ב), ניתן ללמוד על ניסיון ההשפעה של א.א על ב.ב[817], אלא שמתוך עדותה של רבין אני למדה בדיוק את ההיפך. רבין העידה ש-א.א לא רצתה להתערב, "שמא שוב יתפוצץ כל הסיפור ויגידו שהיא זאת שמדומיינת, מכניסה לה רעיונות", והמחשבה על כך כל כך הטרידה אותה שהיא נכנסה לרגרסיה הכי גרועה שרבין ראתה במשך כל תקופת הטיפול. עוד נטען ש-א.א כלל לא הזכירה אצל רבין את אירוע גיל 5, אלא שגם טענה זו אינה נכונה, כפי שציטטתי לעיל[818]. ככל שהטענה נסמכת רק על גיליון הטיפולים, ברור שגיליון זה, שבו על כל פגישה נכתבו שורות בודדות, לא כולל את כל מה ש-א.א סיפרה בפגישות הטיפוליות. נטען שמתוך 39 מפגשים טיפוליים יש איזכורים בודדים לאירועי פגיעה, ואף אלה מתוארים בשונה מכתב האישום[819]. ראשית, יש לזכור ש-א.א הייתה אז בראשית תהליך החשיפה, ורבין עצמה תיארה את התהליך כתהליך איטי והדרגתי. שנית, מה שתואר – תואר דווקא בצורה דומה מאוד למה ש-א.א העידה במשטרה ובבית המשפט, וממילא – בחדר הטיפולים אין המטופל מחוייב בדיוק ואין המטפל מחוייב ברישום מדויק, משל מדובר בעדות לבית המשפט. ההגנה המשיכה ותקפה את מקצועיותה של רבין, וטענה שלנוכח היעדר השכלה פורמלית וחוסר ניסיון, אין להתפלא שהטיפול של א.א אצלה לא התקדם ואף הייתה רגרסיה וכי לנוכח חוסר מקצועיותה, אין לייחס כל חשיבות למסקנותיה ותובנותיה[820]. חרף הנטען בסיכומי ההגנה, חשוב לציין שדווקא הנאשם בעדותו לפנינו ציין ששרה רבין הייתה מטפלת אובייקטיבית, אמיתית[821].
- בסיכומו של דבר, ובניגוד לטענות ההגנה, מצאתי את שרה רבין עדה אמינה ביותר, זהירה, ישירה ומקצועית. כפי שטענה התביעה בסיכומיה, מדובר בעדה ניטרלית ואובייקטיבית שאין בינה ובין הנאשם כל קשר. על כן, אין לה מניע להזיק לנאשם או להעליל עליו עלילות שווא והיא העידה באופן "נקי" על אודות התרשמותה מ-א.א ועל הדברים ששמעה ממנה לגבי הפגיעות של הנאשם בה במשך השנים[822]. רבין גם לא הכירה את א.א עובר לטיפול, כך שגם לא היה לה אינטרס כלשהו להעיד "לטובתה" אלמלא היו הדברים אמת. רבין העידה במשטרה שהמקרה של א.א הוא המקרה הכי קשה שנתקלה בו[823], וזאת אף שטיפול בפגיעות מיניות הוא תחום התמחותה. מצאתי בעדותה משום חיזוק משמעותי לעדותה של א.א, שהיא נפגעה פגיעות מיניות קשות מידי הנאשם, כבר מגיל צעיר מאוד, ועד הגיעה לבגרות.
- מורן מאלי היא עובדת סוציאלית (עו"סית) קלינית. היא החלה את העיסוק שלה בתחום של טראומה כ-10 שנים לפני שהעידה בבית המשפט. לאורך השנים היא עבדה בתחנה לבריאות נפש, במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, מחלקת נשים. עוד עבדה במרכז לחקר הטראומה בבית חולים הדסה ובמועד עדותה עבדה במרכז "בנפשנו", השייך למשרד הרווחה, מרכז רב תחומי, רב מקצועי, שעובדים בו עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים, מטפלת באמנות. המרכז מעניק טיפול ארוך טווח לנפגעות ונפגעי טראומה מינית. הייחודיות שלו היא בכך שנותן מענה לאוכלוסייה החרדית והדתית, ומפעילה אותו עמותה בשם "בית חם". ההכשרה הקלינית של מאלי כוללת תואר שני מאוניברסיטת בר אילן בעבודה סוציאלית קליני, את עבודת התזה שלה הקדישה לתחום של טראומה. לאחר לימודי התואר השני עשתה לימודי המשך ביחידה ללימודי המשך בבר אילן, לימודי טיפול בטראומה מינית, ובעת עדותה לפנינו הייתה סטודנטית בתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. נכון לדצמבר 2020, היא עבדה כמטפלת כ-10 שנים, טיפלה בעשרות מטופלים ומטופלות, לא כולם עם רקע של טראומה מינית, אבל החל מספטמבר XX20 היא עבדה במרכז "בנפשנו", שם טיפלה בנשים בלבד, שעברו טראומה מינית, בעיקר בנשים שעברו פגיעה ממושכת בילדות, אבל לא רק כאלה. מאחר שבמרכז יש, כאמור, צוות רב תחומי, לכל מטופלת שחפצה בכך יש גם ליווי וטיפול פסיכיאטרי. יש במרכז פסיכיאטרית שחלק מהמטופלות מקבלות טיפול משותף. מנהלת המרכז, עדנה לודמיר, שמכירה את רוב המטופלות, גם את א.א, הייתה נוכחת בפגישת ה-intake (פגישת ההיכרות) עם א.א, והיא גם ליוותה אותה במשך תקופה מסוימת שבה מאלי לא הייתה נוכחת במרכז, בשל חופשת לידה והיא החליפה אותה. נוסף על מאלי טיפלה ב-א.א גם פסיכיאטרית מהמרכז, ד"ר ענבל ברנר, טיפול שהחל סביב משבר שאותו חוותה א.א ב-XX20. מאלי נכחה במרבית הפגישות של א.א עם ד"ר ברנר בגלל כל מיני קשיים של א.א (שאותם פירטה בהמשך עדותה), אבל חלק מהתפקיד של מאלי היה גם תפקיד מתווך ומסביר, כי המפגש עם רופאה, כל רופא או רופאה, היה מפגש מאוד מאוד מעורר אימה וחרדה עבור א.א[824].
- בפתח דבריה הדגישה מאלי שהיא מדברת על א.א והטיפול בהסכמתה המלאה והמפורשת של א.א, והוסיפה: "אני רוצה להדגיש בזה את הקושי שבמעמד הזה, הקושי עבורי שבעצם בכך שאני מספרת עליה ומדברת עליה בבית משפט או בכלל שאני מדברת עליה מחוץ לחדר הטיפול, יש הפרה של אחד מהחוקים והכללים הכי הכי בסיסיים בטיפול, שהדברים שנאמרים הם נאמרים בחדר ויש עליהם סודיות מוחלטת". מאלי העידה כעדת תביעה ראשונה, הן כדי להכין את בית המשפט לקראת המצב של א.א, והן כדי לאפשר ל-א.א להמשיך בטיפול אצל מאלי אחרי שמאלי תעיד. היא גם מסרה הודעתה במשטרה לפני א.א, וליוותה את א.א במהלך חקירותיה, כפי שנדוֹן כבר בהרחבה במהלך הדיון על האישומים השונים ובדיון על הדינמיקה בחקירה. מאלי העידה שהיא נכחה בחקירתה של א.א באישור ראש צוות החקירה, והסבירה את הצורך שהוביל לכך: "זה שהייתי נוכחת גם שייך לחרדות, כמו שהתחלתי להסביר מקודם, הנגיעה ההיזכרות בתכנים הטראומטיים, הדיבור עליהם הוא כשלעצמו מעורר חרדה ומוביל כמעט באופן תמידי גם בסופו של דבר להתנתקות, להתנתקות של הנפש, להתנתקות ממה שקורה כאן ועכשיו, חזרה של הנפש של הזיכרון לעבר ובעצם הליווי שלי לחקירה היה נועד להקל עליה, לעזור לה, כמו שאנחנו עושות בטיפול, למצוא את הדרכים לחזור למה שקורה עכשיו, לווסת את עצמה, אנחנו קוראים לזה קרקוע ובעצם כל אדם בריא, שלא סובל מהפרעה דיסוציאטיבית יודע היטב מה היה בעבר, מה קורה עכשיו ולסווג ביניהם ואצל אנשים שסובלים מהפרעה פוסט טראומטית מורכבת והפרעת דיסוציאציה בעצם מטשטשים הגבולות בין מה שהיה פעם והיום ואחד מהתפקידים שלי כמטפלת שלה זה לעזור להחזיר את הסדר ולעזור לה לחזור לאיפה שהיא נמצא, למצב מודעות והייתי בשבילה שם כדי לתמוך בה ולעזור"[825].
- מאלי סיפרה ש-א.א פנתה למרכז "בנפשנו" בבני ברק בספטמבר XX20, לאחר שלא מצאה בישוב בצפון, מקום מגוריה, מטפל חרדי. כבר בתחילה, בפגישת ה-Intake, שבה נכחה גם עדנה לודמיר, היא סיפרה שנפגעה מהנאשם מגיל 5 עד 17, שהיא זוכרת מספר מקרים ואינה רוצה לספר את פרטיהם. גליונות הטיפול של א.א הוגשו[826] ולבקשת ההגנה – גם הודעתה של מאלי במשטרה[827]. מאלי התרשמה ש-א.א היא אישה אינטליגנטית, יצירתית ומוכשרת. מנגד, א.א תיארה תסמינים רבים, שכמטפלת מאלי ידעה לאבחן באמצעותם ש-א.א סובלת מפוסט־טראומה מורכבת, complex PTSD. נוסף על כך היא ציינה סימפטומים נוספים, של שינויים קוגניטיביים ורגשיים וכן סימפטומים דיסוציאטיביים. מאלי פירטה מהם הסימפטומים ש-א.א תיארה ושהיא עצמה ראתה במהלך הטיפולים, והסבירה את מהותם[828]. מפאת חשיבות הדברים, אביא את דבריה במלואם (ההדגשות הוספו, כמו גם מספר סימני פיסוק, שיסייעו להבנת הנקרא): "אז היא מספרת לנו על סימפטומים, על תסמינים של חודרנות, חודרנות זה אומר שיש היזכרות ספונטנית באירועים טראומטיים או ברסיסים, בחלקים של האירוע הטראומטי. חודרנות זה חלומות לילה, סיוטי לילה על אירועים טראומטיים ו-flashbackים. flashback זה מצב שבו יש ממש חוויה מחודשת של אירוע טראומטי, הגוף יכול ממש להגיב ... באותה צורה כמו שהגיב בעת האירוע, יכולים להעלות ריחות, מראות, לשמוע קולות שהיו באירוע. זה שונה משמיעת קולות פסיכוטיים, זה ממש היזכרות נקודתית באירוע שהיה בעבר. זה הסימפטומים החודרניים שהיא מספרת לנו. היא מספרת לנו על סימפטומים של הימנעות, הימנעות מלהיזכר, כל פעם שעולה זיכרון היא מנסה להדחיק אותו, היא מנסה לשכוח אותו, מנסה לחשוב על דברים אחרים, היא מספרת לנו על הימנעות מלדבר... ניסיון להדיפה שבמקרים הקיצוניים, שהנפש לא מצליחה להדוף את הזיכרונות, מגיע גם ניתוק, שעל זה אני אסביר עוד כמה דקות. היא מדברת על הימנעות מקשר עם בני משפחתה, כאשר יש לדפוס הזה גם איזשהו הסבר, היא מדברת על כך שכאשר כן קיים איזשהו קשר עם המשפחה, הם מעליבים אותה, מנדים אותה. היא מדברת על דיבור לא הולם של אביה. בתור אישה חרדית קשה לה מאוד לשמוע אותו מתאר איברי מין או דיבורים אחרים שהם קשורים למיניות. עוד סימפטומים שהיא העלתה שהיא דיברה עליהם הם סימפטומים של דריכות ועוררות יתר... תחושה שהסכנה נמצאת בכל מקום, קושי להירדם בלילה כי הגוף והנפש לא מצליחים בעצם להירגע ולהגיע למצב של שינה, התעוררות מרובה במהלך הלילה, יש לה תגובות בהלה מרעשים או מתזוזה בלתי צפויה. זה נקרא 'סטרטר מוגבר' וחרדה תמידית מכל דבר הוא עלול להיות סכנה, כל מראה או כל מקום שמזכירים במשהו את האירוע יכולים להיות מעוררי חרדה. כך למשל, העדות שלה, החקירה שלה במשטרה, שהתקיימה בממ"ד, כבר הכניסה לממ"ד והסגירה של הדלת הייתה בשבילה מעוררת חרדה. אם תראו את החומרים של העדות אז תיווכחו לדעת שחלק מהפגיעות שהיא זוכרת, שהיא מספרת עליהן קרו בממ"ד. זה בשבילה כבר טריגר מאוד גדול לחרדה...אי שקט, משהו, לא הכול רואים, נכות נפשית בשונה ממוגבלות פיזית לא תמיד רואים אותה, אבל אפשר לראות את זה באי שקט שבה היא יושבת, אני ראיתי את זה כבר במבט שלה אלי, כבר כשנכנסנו לחדר, עוד לפני שהתחילו להקליט, היא הסתכלה עלי ואני התחלתי להגיד לה, 'א.א, הממ"ד שבו אנחנו נמצאות היום זה לא הממ"ד שבו היית פעם, זה לא הממ"ד בבית שלך'... במשטרה, במשטרה בישוב בצפון, החקירה התנהלה בממ"ד. חוץ מהסימפטומים הפוסט טראומטיים, היא מתארת סימפטומים נוספים של שינויים קוגניטיביים ורגשיים, שינויים קוגניטיביים הם כוללים, למשל, קושי בהיזכרות או קפיצות כאלה בזמן בין הווה לעבר וכל מיני שינויים רגשיים, שינויים במצב הרוח, חרדה מאוד גבוהה, עצב, שפתאום עולים, וסימפטומים דיסוציאטיביים שזה התנתקויות, דפרסונליזציה ודה-ריאליזציה... סימפטומים דיסוציאטיביים שביניהם היא מתארת התנתקויות, למשל, היא סיפרה לנו כבר בפגישת ההיכרות שהיא יכולה למצוא את עצמה ברחוב והיא לא מבינה איך היא הגיעה לשם, פתאום נאבדת לה תחושת הזמן או המקום, היא יכולה לשבת מולי בחדר ולבהות דקות ארוכות בלי יכולת להגיב אלי, זה נקרא ניתוק. היא מספרת על תופעות של... דפרסונליזציה, זה תופעה שבה אדם רואה את עצמו מבחוץ, מסתכל על עצמו כאילו הוא מסתכל על עצמו מהמחשבות מבחוץ, הוא יכול, איברי גוף נראים אחרת ממה שהם, ככה, למשל, לפעמים היא מספרת שיש לה הרגשה כאילו הרגל שלה מנותקת מהמקום, כל ההתייחסות לגוף היא התייחסות כאילו אין גוף, הגוף הוא לא שלה ודה-ריאליזציה... זאת תופעה שהסביבה נראית כמו חלום, היא מטושטשת, היא מעורפלת, הדברים נראים איטיים יותר או מהירים יותר. כל זה תופעות שאנחנו מכירים בעולם בריאות הנפש כתופעות שמבדילות תסמונות פוסט־טראומטית, מתסמונת PTSD, מתסמונת פוסט טראומטית רגילה, שקורית לרוב אחרי אירוע טראומטי בודד, אלה תופעות שמגדירות הפרעה פוסט־טראומטית מורכבת complex PTSD שבעצם ההבדלים, יש ביניהם כמה הבדלים, ההבדל המהותי והעיקרי הוא שהתסמונת פוסט טראומטית מורכבת היא נגרמת כתוצאה מחשיפה ממושכת חוזרת ונשנית לאירועים פוגעניים מעשה ידי אדם המסכנים את שלמותו של הגוף או הנפש, אירועים שבהם הפוגע לרוב יש לו איזשהו אלמנטים שליטה בנפגע, לרוב זה פגיעה שנוצרת בתוך יחסים של אמון והיכרות שבהם הפוגע בוגד באמון של הנפגע ומחולל לגופו, לנפשו מעשים נוראיים... אני מספרת על שורה של סימפטומים שהיא סיפרה שמהם היא סובלת, שאני יודעת לקשר בין הסימפטומים שהיא מספרת לבין הפרעה פוסט טראומטית מורכבת".
הדברים הללו של מאלי חשובים מאחר שהם גם משקפים וגם מסבירים תופעות שראינו בעצמנו, הן במהלך עדותה של א.א לפנינו, הן בחקירתה במשטרה (כעולה מהתיעוד החזותי של החקירות). הכוונה לניתוקים ופלשבקים, וכן לאופן מסירת העדות גופה (הימנעות ממסירת פרטים מסוימים, חוסר מסוגלות לדבר על חלק מהפגיעות בחלק מהדיונים, בלבול בסדר ההתרחשות של דברים, הדואליות ביחס לנאשם ועוד).
- מורן העידה על כך ש-א.א סיפרה לה פרטים חלקיים על חלק מהפגיעות, וציינה שהיו דברים שהיא שמעה לראשונה עת ליוותה את א.א למסירת הודעתה במשטרה, או שרק אז רסיסי דברים ששמעה מ-א.א בטיפול הצטרפו לרצף של סיפור[829]. מאחר שמאלי מסרה הודעתה במשטרה לפני ש-א.א נחקרה, אזי כל מה שסיפרה היה מתוך מה שידעה מתוך הטיפול. היא גם הקפידה להבחין באוזנינו בין דברים ש-א.א סיפרה ממש, ובין דברים שהיא הבינה[830]. כך העידה ש-א.א סיפרה לה על הפגיעות הבאות:
- א.א סיפרה שהנאשם הכניס את האקדח לתוך הגוף שלה, לאיבר המין שלה, ולאחר מכן הוא האשים אותה שהיא לכלכה את האקדח. היא לא סיפרה מעבר לכך על הסיטואציה במהלך הטיפול, אלא רק בחקירה[831].
- א.א סיפרה שכשהנאשם היה פוגע בה היא הייתה מרטיבה, היה בורח לה שתן. הנאשם היה כועס עליה מאוד ואחרי חלק מהאירועים הוא היה מכה אותה עם חגורה, דורך על איבר מינה. בהמשך הפגיעות הוא היה מחייב אותה ללכת לשירותים, אם היא הייתה מתאפקת הוא היה נכנס לפניה לשירותים, אומר לה להקשיב איך הוא מטיל את מימיו ואז דורש ממנה להיכנס לשירותים ולהטיל את מימיה[832].
- אחת הפגיעות הייתה בטיול, כנראה בחנוכה, שם הנאשם לקח את א.א להתפנות ולאחר מכן פגע בה[833]. מאלי לא יודעת באיזה גיל זה קרה או לאן היה הטיול. היא העידה על הקשר בין שני הדברים הללו לחרדה ש-א.א פיתחה סביב הנושא של הליכה לשירותים.
- א.א סיפרה שהנאשם החדיר את איבר מינו לפה שלה וזה עורר בה את הרצון להקיא, ומאלי קישרה בין סיפור זה לחרדה של א.א מפני הקאות, ופירטה באוזנינו את טיבה של החרדה מהקאות[834];
- א.א סיפרה כי הפגיעה הראשונה התרחשה בשירותים, כשהיא הייתה בת 5, בבית במקום מגורים קודם[835];
- חלק מהפגיעות המיניות התרחשו במרפאה של הנאשם[836].
אציין, שמגליונות הטיפול של מאלי לגבי א.א עולים איזכורים למקרים נוספים, למשל במפגש מיום 18.12.17 מאלי כתבה ש-א.א בפלאשבק ונזכרת באירוע שהיה ככל הנראה בממ"ד ועם מספריים, היא מתפתלת מכאב, בוכה ומייבבת, ולמאלי קשה להחזיר אותה[837]. כנראה שהמדובר באירוע האחרון.
- א.א ציינה אף היא בעדותה, שמאלי שמעה ממנה רק קטעים. לדבריה, הגישה של "בנפשנו" היא שהפרטים לא משנים. מדברים על ההשפעה, לא על המעשים עצמם. העיקר זה "להחזיק" ולא "לאבד את זה לגמרי". הגישה שלהם היא שאין טעם להיכנס שוב לטראומה. אז א.א חשבה שמאלי פחדנית ולא יכולה לשמוע את הפרטים. היא אמרה שכיום היא מבינה שמאלי צדקה ושיש לזה גם סימוכין אקדמיים[838].
- מאלי העידה שבכל שלוש וחצי שנות הטיפול הראשונות מעולם לא שמעה מ-א.א שהיא רוצה להגיש תלונה לגבי הפגיעות של הנאשם[839]. מאלי לא זיהתה אצלה כל יצר של נקמנות, א.א פחדה מאוד להעיד וגם בעלה חשש מה הדבר יעשה לנפשה. א.א אמרה למאלי לא פעם שמבחינתה, אם הנאשם היה מסכים ללכת לטיפול, אז מבחינתה זה מספיק, היא לא צריכה יותר מזה. מאלי הסבירה שבשביל א.א זה ישר מתחבר לזה שאם הנאשם הולך לטיפול אז הוא לא יפגע יותר[840]. נושא התלונה במשטרה עלה בעצם רק בעקבות ב.ב.
- הסנגורית הטיחה ב-א.א שלמעשה, מאלי שיכנעה אותה שהיא נפגעה מאביה, שעה ש-א.א עצמה הטילה בכך ספק, ו-א.א השיבה: "בטיפול אין מצב שיושבת ומשכנעת אותי, 'א.א, נפגעת, אני אומרת לך שאת נפגעת, אנחנו זוכרות ביחד שאת נפגעת, תזכרי לעולם ועד שנפגעת', אין בכלל שיח כזה, השיחה הוא כל כך שונה, הוא כל כך המטרה שלו היא שונה לחלוטין, היא מחזקת אותי להיות אני ואני חושבת שההבדל של מה שהיה במשטרה לבין מה שיש היום זה גם הרבה מזה שפגשתי את הפנים האמיתיות והמכאיבות של המשפחה שלי, שאין לי קשר איתם ואז אני מתחילה לחיות את החיים שלי ולהגיד את האמירה שלי והם לא מוכנים לקבל אותה, אז הם לא מוכנים לקבל אותה, אבל היא עדיין קיימת, אני לא קיימת רק בזכות המשפחה שלי"[841].
- טענות ההגנה העיקריות כלפי מאלי הן שהיא התערבה בחקירתה של א.א במשטרה, שהיא עודדה את א.א באמירות ש-א.א אינה הוזה, שמאלי שמה מילים בפיה של א.א ובכך זיהמה את החקירה. ההגנה ממשיכה וטוענת שלנוכח הדברים הללו, ומאחר שההגנה לא קיבלה לידיה את התיק הטיפולי של א.א לתקופה שאחרי העדות של א.א, יש להגנה בסיס איתן להניח שגם בשיחות הטיפוליות בין מאלי ל-א.א, שהיו במהלך העדות של א.א ואחרי העדות של מאלי, עלו דברים שהייתה להם השפעה מכרעת על עדותה של א.א[842].
כפי שכבר ציינתי, איני מקבלת כלל וכלל את טענת ההגנה שמאלי שמה מילים בפיה של א.א בחקירה במשטרה. נהפוך הוא: מאלי נזהרה מאוד שלא לעשות כן, כפי שעשתה גם מורן שאזו, החוקרת, ויותר מכך: כפי שניתן לראות בהשוואה בין ההודעה של מאלי במשטרה, שנמסרה לפני חקירתה של א.א, ובין הודעתה של א.א – א.א גם מסרה הרבה יותר פרטים על מקרי פגיעה שעליהם מאלי סיפרה ששמעה בטיפול, וגם סיפרה על מקרים נוספים, שמאלי כלל לא ידעה עליהם. מאלי עצמה העידה, כפי שציינתי לעיל, שרסיסי מידע שידעה מהטיפול הפכו לרצף רק במהלך הודעת של א.א במשטרה, והיו דברים ששמעה לראשונה.