אני מסכימה עם ההגנה שמאלי עודדה את א.א בחקירה, ואמרה לה שהיא לא הוזה, אלא שלדידי אין בכך כל פסול. מאלי העידה בבירור על הסיבה שבשלה ליוותה את א.א לחקירה, ומה עשתה במהלך החקירה: "בשונה מהתערבות טיפולית בחדר הטיפול..., כל מטופלת או מטופל יגידו שהם חולים ואני יכולה לתת מקום למחשבות ולתחושות ולשאלות אם חולים או לא חולים, פה הסיטואציה היא אחרת, ביציאה הזאת מחדר הטיפול לחדר החקירות א.א, ביקשה ממני שוב שאני אזכיר לה למה היא באה, שאני אזכיר לה שיש סיבה שהיא מעידה, שאני אתמוך בה גם בזה שאני אגיד לה מה אני יודעת, משהו שאני יודעת עליה, משהו שאני יודעת עליה זה שהיא לא חולה במחלה נפשית והיא לא הוזה והזיכרונות הם זיכרונות מאוד מאוד קשים, מאוד קשה להכיל אותם ובגלל גם אופי הפגיעה והגיל שהיא התחילה, כמו שהסברתי לכם בדיונים הקודמים, הזיכרונות הם מתעתעים והם קטועים והם לא קוהרנטיים, אבל הם קיימים ואני הרגשתי שיש צורך וגם לבקשתה ליוויתי אותה, כמו שהיא רצתה, והזכרתי לה שהיא לא חולה וכמה שזה נשמע מופרך ואולי אפילו מופרע שאבא יעשה דברים כאלה לילדה שלו, אני מאמינה ש-א.א לא הוזה ואני יודעת שהיא לא חולה במחלה נפשית... היא ביקשה שכשהיא מתבלבלת, כשהיא נורא מוצפת, שהיא נסערת, להזכיר לה שיש סיבה שהיא החליטה לבוא ולהתלונן וחלק מזה זה שהיא יודעת בתוכה והיא מרגישה באופן יומיומי בכל רגע בחייה היא מרגישה את השלכות הפגיעה, להזכיר לה שהיא יודעת שהיא נפגעה"[843]. צפייה בתיעוד החקירות מלמד שזה בדיוק מה שמאלי עשתה, בניגוד לטענות ההגנה.
- ההגנה טענה בסיכומיה ארוכות שהטלת הספק מצד א.א באמיתות זיכרונותיה מלמדת על כך שהדברים לא קרו, ואין בידי לקבל את הטענה. כפי שציינתי כבר פעמים רבות, כפי שהעידה מאלי והעידו מטפלים נוספים, וכפי שקובעת הפסיקה באינספור מקרים, הטלת ספק בעצם קרות הפגיעות ופקפוק עצמי הם תופעות ידועות ומוכרות אצל נפגעי תקיפה מינית, בעיקר כזו שאירעה בילדות. כך העידה ד"ר ענבל ברנר, הפסיכיאטרית שטיפלה ב-א.א (ואליה אתייחס בהרחבה מיד): "הנושא של היה או לא היה והשאלות לגבי קיומה של הפגיעה זה דבר מאוד שכיח, זה כמעט הכלל אצל נפגעי פגיעה מינית בילדות והסיפור גם יכול כאילו להשתנות"[844]. א.א עצמה הסבירה בצורה ברורה את המקום שממלא אצלה הצורך בהטלת ספק. היא העידה שהקושי שלה לספר נובע מהאיסור החמור של הנאשם לספר. היא חשה שהיא כאילו מפרה הבטחה, ואז השימוש במילים "הוזה" וכו' כביכול מעדן את זה. גם מאוד קשה לה לעמוד מול הזיכרונות האלה. היא הסבירה שיש בה חלק אחד שמתפקד מאוד ומצליח, ומצד שני, יש את החלק של הזיכרונות – שאותו היא לא רוצה. "אני לא רוצה אותם, אני לא רוצה, אני לא רוצה שהם יהיו בכלל, אני רוצה להיות נורמלית... וכאילו לשמוע את עצמי אומרת את זה או ... עצם לדבר על זה, זה גורם לי להרגשה מאוד מאוד קשה, אז אני אומרת 'טוב, זה לא היה, לא רוצה', זה כמו שאני אומרת לאנשים 'אין לי גוף' כאילו באותה רמה, כי זה משהו שקשה לי מאוד להתמודד איתו... קרה לי הרבה מאוד פעמים שהתקשרתי לקו סיוע, ניסיתי להתחיל לדבר ואז או שאמרתי 'טוב, אני אתקשר מאוחר', או שפשוט ניתקתי את הטלפון כי לא הצלחתי לדבר"[845]. עוד אמרה שגם כיום, כשהיא לא בקשר עם הנאשם, יש חלק ממנו שנמצא בה. בגלל שההשפעה שלו עליה כל כך גדולה, והוא תמיד אמר שזה לא קרה, אז אם הוא אמר – מי אומר שזה כן קרה? הוא תמיד הכחיש תוך כדי המעשים הוא הכחיש ואמר לה שהיא הוזה ויצירתית.
מאלי, שטיפלה ב-א.א במשך מספר שנים, ראתה אצלה את כל התופעות שפירטנו לעיל המעידות על פוסט־טראומה. בהתאם – היא האמינה ל-א.א שזו נובעת מכך ש-א.א, כטענתה, אכן נפגעה מינית בילדותה, ולכן עודדה אותה לספר את גרסתה. אין זה מתפקידו של מטפל לקבוע מה האמת, אך משנשללו הסברים אחרים, כגון פסיכוזה, מחלת נפש או מחשבות שווא, המסקנה של מאלי הייתה שהדברים קרו. מאלי נכחה בחקירה כדי ש-א.א תוכל למסור את דבריה. היא הייתה נחוצה שם כדי להזכיר ל-א.א, כש-א.א נכנסה לפלשבקים, שהדברים שהיא נזכרת בהם אינם מתרחשים בהווה, וכדי "לקרקע אותה", כפי שעשתה גם במהלך הטיפולים כשזה קרה. מאלי העידה לפנינו על ההכנה והשיחות שעשתה עם א.א כדי לסכם עימה כיצד ייעשה הדבר, למשל על־ידי מציאת דברים בחדר החקירות שיזכירו ל-א.א איפה היא נמצאת (למשל, ציור של פרפר על הקיר)[846].