ההגנה רואה בשיחות של א.א עם מאלי, בשלב שבו א.א התכוננה לעדותה בבית המשפט, משום "חזרה גנרלית" שהן עושות יחד לקראת העדות, דבר שזיהם, אף הוא, את העדות ואפילו – לטענת ההגנה – עולה כדי "הדחה בוטה של א.א במהלך המשפט על־ידי עדת תביעה אחרת"[847]. אני קובעת שמאלי אכן "התכוננה" עם א.א לקראת העדות, אך זאת במובן של הכנה נפשית, ובשום אופן לא "חזרה גנרלית" על הפרטים[848]. ההגנה מפנה למשל לשיח שהתקיים ביום 8.12.20[849]. עיינתי היטב בשיח (הכתוב ממש כ"תסריט", שבו מפרטת מאלי בדיוק מה נאמר על־ידי כל אחת משתיהן, לרבות שתיקות) במלואו. אני רואה שם זהירות רבה מאוד של מאלי, שאינה מדברת עם א.א כלל על תוכן האירועים. כך, לגבי האירוע האחרון, היא אומרת ל-א.א שלא שמעה את פרטיו ממנה לפני שליוותה אותה בחקירתה במשטרה (מבלי שמי מהן אומרת מה הפרטים). א.א אומרת למאלי שהגיוני שהיא תתחיל בעדותה מהאירוע הראשון, ויש את האירוע האחרון, אבל מאוד קשה לה לדבר עליו. מאלי שותקת ו-א.א אומרת לה: "אם את לא מגיבה אני מרגישה שאת נעלמת", ומאלי משיבה: "אני יכולה להבין למה לא תרצי לדבר על האירוע האחרון. ואני חושבת שיש בו ייחוס של כוונה רעה, זה באמת אירוע מאוד קשה, אני לא חושבת שמישהו יוכל להשאר אדיש לעדות של(ך) על אירוע כזה". א.א שואלת את מאלי אם היא מאמינה ל-א.א שהיא משקרת ומאלי משיבה שמעולם לא חשבה כך. א.א מסבירה שחשוב לה לדייק, ומאלי משיבה שזה העניין איתה: שמאוד חשוב לה לדייק, ואם היא לא מדייקת, היא ישר מרגישה שקרנית. מאלי גם אומרת לה, שזה לא משנה אם היא הגזימה במשהו בטיפול, "אני לא בית משפט".
מכאן שאיני מוצאת כל "בסיס איתן" (כהגדרת ההגנה), או אפילו בסיס קלוש, לטענה שמאלי השפיעה על עדותה של א.א בבית המשפט, לא כל שכן "הדיחה אותה" או "זיהמה את עדותה".
- טענות הגנה נוספות מתייחסות לכך שההגנה קיבלה את התיק הטיפולי של א.א כשהוא מלא במחיקות. זה המקום להזכיר שבהמשך לבקשות ההגנה לקבל את התיק הטיפולי במלואו, ואף להעביר לה חומר ממועדים שאחרי כתב האישום, קיימנו מספר דיונים מפורטים לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982, שבמסגרתם עברנו, בצורה מדוקדקת, על התיק, כדי לבחון האם יש בו פרטים שהתביעה חשבה לחסות ואולי יכולים להועיל להגנה. בהתאם, הורינו לחשוף מספר פרטים נוספים ואפילו חרגנו ואיפשרנו להגנה לקבל חומרים שנגעו לתקופה שאחרי הגשת כתב האישום, לקראת עדותה של א.א. נתנו בנושא לא פחות מארבע החלטות מנומקות וארוכות. לפיכך האמירות החוזרות בסיכומים שההגנה קיבלה תיק עם הרבה מחיקות, הן אומנם נכונות, אך נשמע שיש בהן לרמוז שאולי היו בתיק דברים נוספים שהיו יכולים לשנות את התמונה. אבהיר שוב: אין זה המצב[850].
ההגנה טוענת בסיכומים שפרטים מסוימים עלו אצל מאלי ולא עלו קודם לכן, ומכאן שלפנינו גרסה מתפתחת. אכן, הגרסה מתפתחת, אך זאת – כפי שהסבירה א.א עצמה, וכפי שהסבירו חלק מהמטפלות – בהתאם ליכולתה של א.א לחשוף את הדברים ולדבר עליהם. אזכיר, שגם בבית המשפט, בעדותה, היא ציינה שעדיין יש פרטים נוספים, ואפילו מקרים נוספים, שעליהם אינה מספרת. בהמשך יש בסיכומי ההגנה ציטוטים רבים מהתיק הטיפולי, השוואות בין מה ש-א.א העידה בבית המשפט ובין דברים שאמרה בטיפול, הפניות רבות למקומות שבהם א.א מעלה ספקות ומאלי מסבירה לה שספקות הם מנגנון של הפגיעה, ועוד.
- לסיכומם של הדברים, אני מוצאת שמאלי היא עדה אמינה ביותר, אני סבורה שהיא נזהרה מאוד בטיפולי עם א.א שלא לשים דברים בפיה, ובוודאי כך בחקירות במשטרה. מסקנתי היא שמאלי נהגה כמטפלת אחראית ומקצועית כשעודדה את א.א לספר ולדבר, ולנוכח אמונתה בדבריה של א.א, אמונה שהתבססה על ההתרשמות המקצועית שלה, ניסתה להשקיט ב-א.א את הספקות, שאותם הגדירה כמנגנון הגנה של הנפש, שמא היא ממציאה והדברים לא קרו כלל.
- אדגיש כבר בתחילת ההתייחסות לד"ר ענבל ברנר, שחשיבותה הרבה לתיק נובעת מכך שהיא הפסיכיאטרית היחידה מבין הפסיכיאטרים שהעידו בתיק, שטיפלה ב-א.א (אפילו היחידה שבכלל פגשה בה). ד"ר ברנר היא פסיכיאטרית מומחית. היא סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב והתמחות בפסיכיאטריה במרכז לבריאות הנפש שלוותה. במועד עדותה כבר הייתה מומחית במשך כ-10 שנים. עוד משלב התמחותה ובעיקר אחרי היותה מומחית, תחום המומחיות שלה הוא פגיעות מיניות בַּילדוּת ו-complex PTSD. נכון למועד עדותה ומשנת 2017, היא ניהלה מרפאה לטיפול בפגיעות מיניות במרכז לבריאות הנפש לב השרון, ומשנת 2020 שימשה גם כעוזרת מנהל המרכז לבריאות הנפש לעניינים אמבולטוריים. עוד קודם לכן, כשסיימה את ההתמחות, הקימה במרכז לבריאות הנפש שלוותה יחידה לטיפול בפגיעות מיניות שאותה ריכזה, ובאותה תקופה התחילה גם לעבוד במרכז 'בנפשנו – בית חם'. היא הצטרפה לצוות המקים של המרכז ומשם היא מכירה את א.א. ד"ר ברנר עבדה במרכז כיועצת פסיכיאטרית קרוב ל-6 שנים. נוסף על כך, היא מייסדת שותפה ויושבת ראש של איגוד מקצועי בהסתדרות הרפואית שעוסק בכל הנושא של פגיעה מינית והקשר שלו לבריאות, "היפ"ם – החברה לקידום, אבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית". ד"ר ברנר גם מלמדת במסגרת בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב בתוכנית הכשרה ללימודי תעודה, תוכנית של שנתיים, שבמסגרתה ניתנים קורסים בנושא של פגיעה מינית וההשלכות על הבריאות ודיסוציאציה וטראומה.
ד"ר ברנר טיפלה ב-א.א החל מספטמבר XX20 ועד לאוקטובר XX20, בתדירות של אחת לחודש[851]. א.א סיפרה לד"ר ברנר כי נפגעה פגיעה ממושכת מצד אביה, שהיה רופא, אך ד"ר ברנר לא זכרה אם היא ציינה גילים או זמן. בהודעתה במשטרה אמרה ד"ר ברנר שהיה לה ברור שהפגיעה ב-א.א הייתה ממושכת, קשה ועם מאפיינים סדיסטיים[852], לנוכח תסמיניה שעלו בטיפול. היא הבהירה את ההבדל בין הטיפול שלה ב-א.א ובין זה של מורן מאלי: "התפקיד של פסיכיאטרית זה לא הפסיכותרפיסטית. אני לרוב לא יודעת פרטי פרטים ולפעמים אני יודעת תמונה מאוד כללית על הפגיעות שהמטופלות שלי עברו. הפסיכותרפיסטית נכנסת באמת הרבה יותר לעומק לעשות עיבוד של הפגיעה, אני יותר עסוקה בלהבין איתם אם ואיך הפגיעה משפיעה, באיזה אופן היא משפיעה עליהם כיום ובכלל על המצב הנפשי שלהם"[853]. עוד ציינה: "התשאול צריך להיעשות בהתאם למטרות המפגש ואחת המטרות מבחינת תשאול רפואי פסיכיאטרי זה לא להיכנס ולהציף כי אין לזה ערך, בשונה מכם אני אינני בית משפט, אני לא צריכה להיכנס ולדעת את כל הפרטים"[854].