היא המשיכה והעידה על האבחנה שלה לגבי א.א: "קודם כל רפואה בכלל וגם פסיכיאטריה זה לא מדע מדויק ואי אפשר להגיד 100%... אז אני אתחיל עם ההסתייגות הזאת... מה שנקרא having said that, א.א מבחינתי הייתה אחד המקרים שהיו clear cut, היא הציגה תמונה מאוד אופיינית להפרעה פוסט טראומטית מורכבת ולהפרעה דיסוציאטיבית, כפי שאמרתי לכב' בית המשפט ראיתי מאות אם לא אלפי מקרים במשך השנים, היו מקרים, יש מקרים שאנחנו חושבים אומרים 'אולי יש כאן פסיכוזה? אולי יש כאן רווח משני? אולי התחזות? אולי יש עוד משהו?' א.א לא הייתה אחד מהמקרים האלה לרגע לא"[855]. ד"ר ברנר הסבירה בצורה מפורטת לגבי התופעות שהיא מנתה כמאפיינות את מי שסובל מהפרעה פוסט־טראומטית מורכבת, ואיני מוצאת צורך לחזור על הדברים. לגבי א.א העידה: "אצל א.א היה מאוד ברור כבר משלב מוקדם כבר בפגישה הראשונה ובהחלט גם בפגישות אחרי שהתופעות הדיסוציאטיביות אצלה הן מאוד משמעותיות, לא אמרתי קודם אבל הרבה פעמים ב-PTSD בכלל וב-complex PTSD תופעות דיסוציאטיביות הן דבר מאוד שכיח. אצל א.א הן היו בדרגת חומרה גבוהה, סוג הניתוקים שלה היה כזה שהיו רגעים בחדר שהיא לא הייתה מגיבה בכלל, זאת אומרת היא הייתה קופאת לגמרי, נכנסת כאילו לתוך עצמה ולא מגיבה לא לדיבור, לא לקול, והיה לוקח לה לפעמים כמה רגעים טובים לחזור לעצמה, כשבעצם אז בהתחלה לא תמיד היא הייתה מזהה איפה היא נמצאת. היא הייתה באיזה שהיא דיסאוריינטציה לגבי המקום. אלה בעצם ניתוקים דיסוציאטיביים די קלאסיים, אנחנו רואים אותם לא מעט פעמים באנשים עם הפרעה פוסט טראומטית מורכבת חמורה"[856]. עוד העידה ד"ר ברנר: "היא לא הייתה פסיכוטית באף אחת מהפגישות... היא לא הייתה פסיכוטית וגם לא היו סימנים לדיכאון מג'ורי ולא על מצב מאני. טיפול תרופתי ב-complex PTSD הוא המטרה, זה לא מרפא, אוקיי? בכלל בפסיכיאטריה אנחנו לא כל כך מרפאים, אבל בטח לא ב-complex PTSD הטיפול העיקרי זה הטיפול בפסיכותרפיה, הטיפול התרופתי המטרה שלו היא לתמוך, להרגיע, לשפר את השינה"[857]. ד"ר ברנר ציינה מספר פעמים את הפער בין התיפקוד היומיומי הנורמלי של א.א, שעבדה בעבודה קבועה, ניהלה זוגיות ותיפקדה כאימא, ובין ההצפה הקשה שחוותה בטיפולים, פער שהוא אופייני להפרעות דיסוציאטיביות[858].
- מאחר שבמהלך כל הדיונים שבהם העידה א.א מצאה ההגנה לנכון להטיח בה פעם אחר פעם שהיא חולת נפש והא ראיה, שהיא לוקחת תרופות פסיכיאטריות, חשוב להביא את דבריה של ד"ר ברנר בנוגע לטיפול התרופתי של א.א: "הצעתי לה טיפול תרופתי והיא גם לקחה אותו. אני זוכרת שבהתחלה היה הרבה חשש, כמו שאמרתי, כל מה שקשור מבחינתה ברפואה, רופאים, תרופות, כל הדבר הזה היה טריגר, שוב משום שהאבא הפוגע היה רופא וגם לקח זמן עד שהיא אמרה לי את זה. אבל אחרי שהיא הסכימה והשתכנעה, גם בעידודה של מורן, אני חושבת שגם הקשר איתי שנבנה וההיכרות וקצת יותר אמון שאפשר היה לתת, היא הסכימה לקחת טיפול תרופתי. היא טופלה רוב הזמן בעיקר בתרופה שנקראת 'לוסטרל' או 'סרטרלין' ... שזה SSRI, תרופה שהיא נוגדת דיכאון וחרדה. זה לא איזה שהיא תרופה פסיכיאטרית מאוד מורכבת, גם רופאי משפחה יכולים לרשום אותה, שבעצם תרופה שפועלת כך שאחרי 3, 4 שבועות שלוקחים אותה יש איזה שהיא ירידה בהתקפי חרדה וברמת עוררות הכללית. ספציפית זה תרופה שגם יש עבודות עליה שהיא טובה בפוסט טראומה ובנשים הרבה פעמים אני אוהבת, היא לא ממכרת, היא לא מערפלת, לא שום דבר מהסוג הזה... מעבר לזה היא קיבלה עוד 2 סוגים של תרופות באופן שהוא לפרקי זמן שהם לא היו כל הזמן, הם היו לפרקי זמן משתנים, קיבלה תרופה להרגעה מיידית שנקראת לוריוון שזה בנזודיזפינים תרופות כמו קלונקס זה בעצם הרגעה מיידית שהיא... השתמשה בה בעת הצורך ולא משהו שהיה קבוע, והיא גם ידעה להשתמש בזה בצורה טובה. היא גם פחדה מאוד מלקחת את זה בהתחלה, אני זוכרת. וסוג שני של תרופות שהיא קיבלה בעיקר למיטב זיכרוני סביב ההיריון, יכול להיות שגם בהמשך, היא קיבלה תרופות בשם 'זיפרקסה' ואחר כך זה הוחלף ל'סרקוול', שזה תרופות שהן רשומות כאנטי פסיכוטיות, אבל זה שאדם מקבל את התרופות האלה זה לא אומר שהוא פסיכוטי. זה דבר שמאוד חשוב להבין, היא קיבלה אותן במינונים נמוכים, מינונים הרגעתיים וזה תרופות שנמצאות בשימוש מאוד שכיח בפסיכיאטריה גם במצבים לא פסיכוטיים בשביל השרייה של שינה, בשביל הרגעה"[859]. מכאן שיש להבהיר שכל ההטחות של ההגנה ב-א.א שהיא פסיכוטית וחולת נפש מאחר שנטלה לוריוון, אין להן כל בסיס.
- בחקירה הנגדית שאלה הסנגורית את ד"ר ברנר האם הפרעה דיסוציאטיבית מקוטלגת תחת הפרעות אישיות או הפרעות התנהגות וד"ר ברנר הבהירה: "הפרעות דיסוציאטיביות זה לא סוג של הפרעת אישיות, זה ספקטרום הפרעות בפני עצמו כשהפרעה דיסוציאטיבית ברוב המכריע של המקרים היא על רקע של טראומה, לפעמים זה יכול להיות טראומה יותר מוקדמת, יותר מאוחרת. ההפרעות הדיסוציאטיביות היותר משמעותיות והקשות לרוב זה על רקע של טראומה מתמשכת בגילאים צעירים". הסנגורית המשיכה ושאלה: "בשפת העם..., הפרעת זהות דיסוציאטיבית אומרת שכביכול יש א.א א' ו-א.א ב', יש הפרדה בין א.א א' שמתפקדת, עובדת, נשואה, יש לה ילדים, יש לה עבודה, יש לה תואר לבין א.א ב' שזאת הייתה שנפגעה? לזאת הכוונה הפרעת זהות?" וד"ר ברנר הבהירה: "אנסה להסביר את זה בצורה פשטנית, ברור, זה לא באמת כמה אנשים, ברור ש-א.א היא אחת, יש בן אדם אחד, אבל ... הפיצולים קורים תוך כדי החשיפה לטראומה, ... זה איזה שהיא דרך של הנפש לגונן על עצמה כדי שהנפגע, הנפגעת, יוכלו להמשיך בשגרת יומם, ללכת לבית ספר, לתפקד, לשבת עם אותו פוגע בבית והחלק הזה כאילו עובר איזה שהיא אמפולציה [לא ברור מה נאמר] כזאת ונמצא במקום אחר, בקצה היותר משמעותי של הפרעות דיסוציאטיביות, כמו שאמרתי כהפרעת זהות דיסוציאטיבית או הפרעה דיסוציאטיבית לא ספציפית, אנחנו הרבה פעמים רואים את זה לפי החומרה, יש כמה סוגים של סימפטומים דיסוציאטיביים וגם החומרה שלהם. 1. זה באמת החילופים האלה בזהויות שלא יודעת אם ראיתם כאן, אבל אצל א.א גם קלינית זה משהו שהיה ניכר, זאת אומרת זה גם המצבים האלה שהיא פתאום הייתה לגמרי מתנתקת, נכנסת לאיזשהו מצב אנמנסטי של שכחה, יכולה לפעמים לדבר בקול אחר או להגיב באופן אחר ואחר כך לא לזכור מה היה או פשוט לקפוא. אז מצבים אנימיסטיים [אנמנסטיים?] וגם תופעות אחרות של דה ריאליזציה ופרסונליזציה זה איזה שהן חוויות הרבה פעמים שהעולם נראה לא מציאותי, או שהיא רואה כמו דרך ערפל או חוויות של איזשהו ניתוק וריחוק שלה מהגוף שלה. ברגע שיש כמה סוגים של סימפטומים דיסוציאטיביים אז זה מכוון לקצה היותר חמור של הספקטרום של ההפרעות הדיסוציאטיביות, זה מה שקורה"[860].
הסנגורית הציעה לד"ר ברנר את הפירוש של ההגנה למצבה של א.א: "האם יכול להיות שההפרעה הדיסוציאטיבית הזאת שאת סבורה ש-א.א סובלת ממנה כתוצאה מטראומה, היא לא כתוצאה מטראומת ילדות או טראומת ילדות מתמשכת? האם היא יכולה לנבוע כתוצאה מאיזה שהיא הפרעת אישיות שממנה סובלת א.א כגון... אולי הפרעת אישיות גבולית borderline? יש גם משהו שנקרא borderline אמרו לי cluster B עם הפרעה נרקיסיסטית והיסטריונית, שהתופעות של אותה הפרעת borderline לפי מה שנאמר לי יכולות לדמות הפרעה דיסוציאטיבית במובן של ההתעלפויות, הניתוקים, הניתוקים לחילופין, תשומת לב מוגזמת שהיא רוצה להיות במרכז העניין כקורבן וכולי, האם יכולה להיות אבחנה מבדלת כזאת של borderline?". וד"ר ברנר נתנה הסבר ארוך על ההבדלים בין א.א למקרים שבהם אבחנה כזו קיימת, וסיכמה: "יש חפיפה מסוימת בדברים אבל זה לא 100% ואצל א.א לא הייתה שאלה, ... יש מטופלות גם במרכז 'בנפשנו' שנתתי להן גם אבחנה של complex PTSD וגם אבחנה של הפרעת אישיות גבולית, אני לא מהפסיכיאטריות שחושבות שזה לא קיים, לא חשבתי שאצל א.א זאת האבחנה"[861].