הסנגורית שאלה את ד"ר ברנר מדוע היא לא התעמקה בפרטי הסיפורים שעלו בטיפול של א.א ולא שאלה אותה כיצד נזכרה פתאום בפרט כזה או אחר, וד"ר ברנר הבהירה (כפי שאמרה גם בעדות הראשית, כמצוטט לעיל): "התפקיד שלי, אני לא בית משפט, כשמטופלת מגיעה בהחמרה להתחיל לשאול אותה שוב במרכז שמטפל בנפגעות תקיפה מינית בילדות, שחלק גדול מההתמודדות של הנשים האלה זה לא רק עם הפוגע אלא עם הסביבה שלא מאמינה ושלא רואה, להתחיל לשאול שאלות כמו 'מאיפה פתאום נזכרת? ואיך זה?'... פקפוק בסיפור שלה או שאלה כמו 'איך פתאום נזכרת?' זה דבר שיכול לחבל בכל התהליך הטיפולי, העמדה הבסיסית שלי זה כמובן עמדה שמאמינה... העמדה הבסיסית שלי כרופאה וכפסיכיאטרית ובוודאי כמי שעובדת עם נפגעות היא עמדה של להאמין במה שהמטופלת מספרת לי אלא אם יש אינדיקציות ברורות אחרות שמעלות חשד שיש כאן סיפור של משהו לא אמין ואז אני אשקול באמת לשלוח לבירור יותר מעמיק בשאלה של אמינות, לרוב זה לא המקרה... אני יכולה לתת דוגמאות של מקרים אחרים כולל מטופלות שהיו ב'בנפשנו' ועלתה לנו שאלה לגבי האמינות שלהם, זה לא מקרים שלא היו בכלל, היו מקרים כאלה, שוב כשיש פער מאוד גדול בין התיאור לבין תמונה קלינית שנראית לא תואמת או לא מתאימה לתמונת הסימפטומים, מה שלא היה במקרה של א.א. או כשמטופלת מגיעה כבר בשלב ה-intake או אלי ומספרת סיפור היזכרות שאיננו טיפוסי, לא זה היה המקרה עם א.א ולכן לא עלתה השאלה הזאת"[862]. עוד העידה: "במהלך שנות עבודתי היו מקרים לא רבים אבל היו מקרים בודדים שבהם התמונה הקלינית לא נראתה, עלה חשד שהסיפור שהמטופלת מספרת הוא לא אמין, אצל א.א זה לא המקרה, לא היה לי שום חשד לפי התמונה הסימפטומים הקליניים שלה, התמונה האופן שבו היא הסטטוס הפסיכיאטרי שלה בבדיקות, השילוב של הניתוקים, האופן שבו היא תיארה את הדברים לא העלה חשד. יש מצבים שבהם יש לנו חשד וזה חלק ממה שפסיכיאטר מומחה ובטח שמתמחה בתחום של טיפול בפגיעות מיניות לומד במהלך ההכשרה שלו, מהם הדגלים האדומים לזהות שאולי יש כאן איזשהו מקרה של התחזות או של זיכרון שהוא שקרי, לא היה שום דבר כזה בבדיקות שלה"[863].
- בסיכומיה טענה ההגנה ש-א.א הייתה במצב נפשי קשה בעת שטופלה על־ידי ד"ר ברנר, ויש בכך כדי לפגוע באמינות עדותה[864]. לא מניה ולא מקצתיה. כפי שהעידה ד"ר ברנר, ומורן מאלי לפניה, וכל יתר המטפלות, אכן א.א הייתה במצב נפשי קשה – מצב של פוסט־טראומה מורכבת, כתוצאה מפגיעות הנאשם בה. אך אף לא מטפלת אחת מצאה שבשל כך א.א המציאה דבר מה, או חשבה שהיא שיקרה, וגם אני, כפי שפירטתי בהרחבה בכל אישום ואישום, לא מצאתי שיש במצבה הנפשי הקשה של א.א כדי לפגום באמינותה. כאשר מצאתי פערים בגרסאותיה של א.א היה זה בשל קשיים להעיד באופן סדור בגלל מצבה הנפשי, אך לא בשל חוסר מהימנות, ואכן זקפתי כל פער משמעותי לטובת הנאשם ועל כן הוא זוכה מעבירות מסוימות בחלק מהאישומים (אך לא מאישומים שלמים).
- הדופי העיקרי שמצאה ההגנה בעדותה של ד"ר ברנר היה שהיא לא ידעה פרטים על הפגיעות ב-א.א[865], אך תשובתה הברורה של ד"ר ברנר בעניין הזה, כי אין זה מתפקידו של מטפל לחקור ועליו להיזהר מגרימה להצפה אצל המטופל מסבירה היטב מדוע לא ביררה פרטים. תשובתה מקובלת עליי לחלוטין, בהתחשב בתפקיד המטפלת, כפי שהסבירו גם חלק גדול מהמטפלות שהעידו. עוד טענה ההגנה שלד"ר ברנר הייתה הטייה לכיוון של פגיעה מינית ועל כן יש לתת משקל מועט לעדותה. מדובר בטענה תמוהה, מאחר שד"ר ברנר אכן עבדה במרכז המיועד לטפל בנפגעי תקיפה מינית, ו-א.א בחרה לפנות דווקא למרכז שזו התמחותו. מובן, אפוא, שהתלונה שעימה הגיעה א.א לטיפול היא תלונה על פגיעה מינית, כפי שאמרה מיד בפגישה הראשונה במרכז. לכל היותר הייתה ד"ר ברנר להגיע למסקנה ש-א.א ממציאה דבר שלא קרה, אך לנוכח כל התסמינים שלה, העולים בבירור בקנה אחד עם אלה שד"ר ברנר מכירה מניסיונה הרב בטיפול בנפגעות תקיפה מינית, לא הייתה לה כל סיבה לחשוד בכך, ההיפך הוא הנכון. תסמינים אלה איששו את תלונתה של א.א, וד"ר ברנר אף ציינה ש-א.א הייתה מקרה קשה וקיצוני של התופעות הללו, ומבין 120, 150 מטופלות המרכז, המקרה של א.א היה כזה שהעסיק אותם במיוחד[866]. ההגנה גם זוקפת לחובת ד"ר ברנר את עמדתה בנוגע לזיכרונות שווא[867]. כששאלה אותה הסנגורית על כך, היא השיבה שהיא מכירה את המחקרים בנושא, את המחקר של אליזבת לופטוס, את הניסוי הידוע על הילדים שכביכול הלכו לאיבוד בקניון, ואולם: "יש הבדל מאוד גדול בין לשקול זיכרון של איזשהו אירוע שאין לו משמעות רגשית מג'ורית כמו ללכת לאיבוד בקניון לבין לעבור פגיעה מינית מתמשכת בילדות בידי קרוב משפחה... הרוב המכריע של עולם הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה ובריאות הנפש וגם ספר האבחנות מדברים על פוסט טראומה ופוסט טראומה מורכבת והפרעות דיסוציאטיביות בתור אבחנות תקפות שהן תוצאה של טראומה, והסיפור הזה של ה-false memory syndrom זה לא אבחנה פסיכיאטרית זה לא משהו שמישהו אומר 'זה בן אדם שזה מה שיש לו'"[868]. ובהמשך: "זה לא ה-main stream של הפסיכיאטריה הדבר הזה שאת מתארת זאת אומרת המקום של נושא הזיכרונות המושתלים יש לו מקום מאוד מצומצם וכפי שאמרתי יש הבדל בין לשתול זיכרון של 'הלכתי לאיבוד בקניון בגיל 7' לבין זיכרון של פגיעה מינית מאדם קרוב ומתמשך, הרוב המוחלט של הנפגעים מעדיפים לחשוב שהם משוגעים והמציאו מאשר לחשוב שאדם קרוב כל כך עשה להם דבר נוראי כזה, זה הניסיון שלי מלפגוש אלפי מטופלים"[869]. וכאמור לעיל – ד"ר ברנר לא פסלה את האפשרות שמטופל מספר סיפור לא אמין, ושהתמונה הקלינית שלו אינה עולה בקנה אחד עם תלונותיו, אך אצל א.א זה לא היה המקרה ולא היה כל חשד כזה.
ההגנה שבה וטענה בסיכומיה[870] כי כל התסמינים של א.א מתאימים גם להפרעות נפשיות אחרות, ואלמלא דיווחה א.א שנפגעה מינית, הייתה המסקנה של מטפליה ש-א.א לוקה בהפרעת אישיות גבולית או הפרעה נפשית אחר. טיעון זה סותר את עדותה הברורה והמנומקת של ד"ר ברנר, שהיא, כזכור, הפסיכיאטרית היחידה מבין כל אלה שהעידו בבית המשפט שפגשה ב-א.א וטיפלה בה. מדובר בטיעון שאין לו על מה להתבסס ואין טעם להעמיק את הדיון לגביו.
- בסיכומו של דבר, מצאתי את עדותה של ד"ר ברנר אמינה ביותר, מקצועית, ישירה וברורה. מסקנתה הברורה לגבי א.א שוללת כליל את הטענה ש-א.א לוקה בהפרעה נפשית כלשהיא, ומבססת לחלוטין את האבחנה ש-א.א לוקה בפוסט־טראומה מורכבת, שהיא תוצאה של פגיעה מינית ממושכת, מאז הילדות, שפגע בה הנאשם.
- בטרם אעבור לתיאור חיזוקים נוספים לעדותה של א.א, לצורך הבנת ההמשך יש לתאר מה קרה בינתיים בבית משפחת פלוני. אציין שחלק מהתאריכים המדויקים שבהם התרחשו מאורעות מסוימים מבוססים על מסמך שכתב הנאשם לעצמו[871], לדבריו ביוני XX20, לטענתו משום שחשב שאולי יכתוב בעתיד ספר.
פורים XX20 – "סיפור האִסלאם" והתחלת החשש ש-ב.ב נפגעה
- בשנת XX20 החל להתעורר עניין ב.ב. עוד אתייחס ל-ב.ב בהרחבה, אך לצורך הבנת ההמשך עם א.א, אזכיר את הדברים בקצרה וב"קווים גסים": בפורים XX20, נעור ב-ב.ב פחד שהנאשם מתכוון להתאסלם. היא סיפרה על החשש שלה למורה בבית הספר שלה, ש.ט, שעליה עוד יורחב הדיבור, וציינה שלנאשם יש אקדח וזה מפחיד אותה. המידע האמור הועבר לשב"כ, שערך בירור והעביר את העניין לטיפול המשטרה[872]. ב-XX.29.3 נלקח הנאשם לחקירה ונטלו ממנו את האקדח. הנאשם שוחרר בתום החקירה ולאחר כחצי שנה הוחזר לו האקדח.
בהמשך לדברים הללו, עלה חשש בקרב גורמים בבית הספר של ב.ב שהיא נפגעה מינית, וב-XX.5.4 ש.ט, ששמעה על הפגיעה של הנאשם ב-א.א מאחרים[873], קראה ל-א.א לבית הספר לשוחח עם ב.ב. א.א שאלה את ב.ב אם משהו קורה לה ואם הכול בסדר בבית. א.א לא שאלה את ב.ב שאלות מפורשות, אלא שאלות כלליות. ב.ב לא סיפרה ל-א.א דבר על פגיעות שפגע בה הנאשם, ו-א.א לא אמרה ל-ב.ב דבר על כך שהיא עצמה נפגעה ממנו. ב.ב כעסה על המפגש, ולא הבינה מדוע א.א הגיעה להתערב בענייניה, וכשש.ט הבינה זאת, היא חשה צורך להסביר ל-ב.ב ש-א.א רוצה בטובתה, ואמרה ל-ב.ב ש-א.א בעצמה עברה דברים מאוד קשים בבית ושהנאשם היה לא מוסרי כלפיה[874]. בעקבות כך חלה התקרבות בין ב.ב ל-א.א ובאחת השיחות ב.ב אמרה ל-א.א שהיא פוחדת מהנאשם, אך היא לא אמרה משהו מדויק על האקדח.