- גם לעדותה של ש.ש, עדת תביעה שהיא מטפלת באומנות וחברתה של א.א, התייחסתי מספר פעמים, הן באישומים ספציפיים שבהם חיזקה את עדותה של א.א, הן בקשר לדיווח של ש.ש לגורמי הרווחה על הפגיעה של הנאשם בבתו. אוסיף עתה מספר נקודות נוספות: ש.ש הכירה את א.א באמצעות ח.ק, בערך בשנת XX20, כש-א.א כבר הייתה נשואה, לפני ילד ראשון. ש.ש העידה ש-א.א סיפרה לה על ניסיונותיה לדבר עם אימה, על המפגש בין הנאשם לבעל של א.א שבו אמר הנאשם לבעל של א.א שהוא מכיר את התיק הרפואי של א.א, על החשש שלה שכאשר היא עברה מקופת החולים שבה עבד הנאשם לקופה אחרת, כדי שהוא לא יוכל להיכנס לתיקה הרפואי, היא גילתה שהנאשם עבר אף הוא לקופה שאליה עברה, על שיחות שהיו לה עם הנאשם שבהן הוא התעמת איתה לגבי הפגיעה ואמר לה שזה לא קרה[957].
ש.ש העידה ש-א.א מאוד כעסה עליה שהיא דיווחה על הפגיעות של הנאשם לשירותי הרווחה, ואמרה לה שכל המשפחה חושבת שזה היא (א.א) דיווחה, והמשפחה הענישה אותה רגשית על כך. עוד העידה שבעקבות זאת, היחסים ביניהן עלו על שרטון והן כבר לא בקשר[958].
- עדת הגנה שחיזקה את עדותה של א.א היא עו"ס לחוק הנוער, אוריה בלטמן, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית[959]. היא העידה לפנינו על אודות הקשר שלה לעניינן של א.א ו-ב.ב. נרחיב בכל הקשור ל-ב.ב בהמשך, אך כעת לעניין אותו חלק מעדותה שמחזק את עדותה של א.א: מתוך דוח שבלטמן כתבה ביום 10.4.16, שמוען למשטרת ישראל, כ"דווח על קטינים חסרי ישע"[960], עולה כי למחלקה לשירותים חברתיים במערב בנימין, שבה עבדה בלטמן, הגיע דיווח מחברה של א.א, שלפיו א.א חשפה בפני אותה חברה שבהיותה ילדה, אביה פגע בה בצורה ממושכת[961]. בלטמן יצרה קשר עם א.א. א.א לא דיברה באותה שיחה על עצמה, אלא הביעה באוזני בלטמן דאגה לאחותה הצעירה, ב.ב, בת ה-14 וציינה שגם בית הספר של ב.ב מודע למצבה[962]. בהמשך לכך בלטמן פגשה את א.א במשרדי הרווחה במקום המגורים הקודם. מטרת הפגישה הייתה, בין היתר, לשמוע על דאגתה של א.א לאחיה הצעירים. מהדוח שכתבה בזמן אמת ומעדותה לפנינו עולה כי א.א סיפרה על אודות הפגיעה בה מידי הנאשם מגיל 5 עד 18, אך מעבר למה ש-א.א סיפרה, בלטמן התרשמה בעצמה, באופן ישיר, ש-א.א במצב מאוד קשה. לקראת סיום הפגישה ביניהן, א.א "התנתקה" ולמספר רגעים היה נראה שהיא לא מודעת למצבה. בלטמן העידה: "היא נעלמה פתאום, חשבתי שהיא התעלפה... חשבתי על ניתוק. דיסוציאציה"[963]. תיאור זה עולה בקנה אחד עם עדותו של בעלה של א.א, שהעיד כי נציגת הרווחה פנתה ל-א.א בשנת XX20 בעניינה של ב.ב, וכש-א.א שבה משם היא סיפרה לבעלה שהיא חוותה ניתוק בשעה שהייתה אצל אותה נציגה[964]. בלטמן כתבה בדוח: "בהבנתנו המקצועית, דיסוציאציה זו תגובה הסתגלותית, המופיעה במצבי דחק ובמצבים טראומטיים, בהם האדם מוצא את עצמו חסר אונים וחסר יכולת להלחם או לברוח ולכן משתמש בניתוק על מנת להגן על עצמו"[965]. הדוח נועד, כאמור, למשטרת ישראל, ודווח בו על החשש ש-ב.ב נפגעה על־ידי הנאשם. בלטמן ציינה עוד, כי בעקבות מה שראתה, היא הבינה ש-א.א אינה יכולה לעמוד בחקירה ו-א.א ביקשה שמי שמלווה אותה כמטפלת תבוא איתה לחקירה. עוד הוסיפה בלטמן: "לא בכדי זה עבר לטיפול המשטרה. כשאין תמונה כזו קשה או מורכבת אנחנו יודעים גם לפנות... כשאין תמונה שהיא מורכבת או שמעלה איזשהם סימני שאלה רבים אנחנו יודעים גם לפנות לוועדות פטור, פה הלכנו למשטרה..."[966].
בלטמן היא, כאמור, עו"ס קלינית לנוער, והיא בעלת ניסיון בתחום של פגיעות מיניות[967]. היא זומנה, כאמור, להעיד כעדת הגנה. דבריה על אודות ההתרשמות הישירה שלה מ-א.א, שכלל לא באה לדבר על עצמה אלא על דאגתה לאחותה הצעירה, הם בעלי משקל ממשי לחיזוק עדותה של א.א בדבר היותה נפגעת עבירת מין, הלוקה בפוסט־טראומה מורכבת.