תע (נצ') 55176-03-22 פלוני נ' אלמונית

כיצד יפעל בית המשפט לאחר שמצא בתום בחינה עובדתית, כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת עשייתה, בה בעת שתוכנה משקף את רצונו האמיתי כפי שניתן לזהותו על פני ציר הזמן.

האם רשאי הוא להעדיף את הרצון המשוער של המצווה על פני דרישת הכשרות המהותית? שמא העדר הכשרות שולל מעיקרו את האפשרות לייחס תוקף משפטי לרצון המצווה?

רקע

1. המנוחה נולדה בארגנטינה בשנת X, בגרה, נישאה ולימים נולדו לה בן ובת (הם הנתבעים). בהמשך עלתה יחד עם משפחתה לארץ, וכאן נולד בנה הצעיר (הוא התובע).  אביהם של הצדדים נפטר בשנת X, המנוחה נותרה לגור לבדה בביתה שב-X, ובשלהי שנות ה- 90 הקנתה לתובע את הזכות לבנות בית מגורים על המגרש בו ניצב ביתה, בצמוד לו.  התובע בנה את ביתו ממשאביו האישיים וחי בו מאז עם משפחתו.
2. באותה עת (20.8.1999) עשתה המנוחה צוואה (להלן - הצוואה המוקדמת) בה ערכה הבחנה בין בית המגורים שלה, אותו ציוותה בחלקים שווים לנתבעים, לבין בית המגורים שהקים התובע אותו ציוותה עבורו. המנוחה הורתה כי המגרש עליו בנויים שני הבתים יתחלק בין התובע לנתבעים באופן שווה, ככל האפשר, ואת יתר רכושה ציוותה באופן שווה בין שלושת ילדיה.
3. לימים, החל להתדרדר מצבה הבריאותי של המנוחה והיא הפכה תלותית יותר ויותר בסביבתה. מערכת היחסים המשפחתית, שגם כך היתה מתוחה מאז העניקה המנוחה לתובע את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה, הלכה והעכירה ובין הצדדים עלו טענות הדדיות הנוגעות לניצולה הכלכלי, אופן הטיפול בה, מידת המסירות לה ולצרכיה, מתנות או כספים שבחרה להעניק למי מילדיה או נכדיה ותרומתו של כל צד לניכורה כלפי הצד האחר.
4. בפברואר 2017 עתרו הנתבעים בבקשה למנותם לאפוטרופוסים עבור אמם (א"פ 30045-02-17 (להלן – תיק האפוטרופסות)). הוגש תסקיר רווחה כמקובל, כמו גם תגובת ב"כ היועמ"ש ואף התקיים דיון, במהלכו נשמעה המנוחה בבית המשפט.  בסופו של הליך (פס"ד מיום 20.7.2017) מצא בית המשפט (מפי כב' השופטת ג'מילה ג'בארין-כליפה) שלא למנות למנוחה אפוטרופוס והסתפק במינוי מיופה כוח בחשבון אשר יעזור לה בניהול ענייניה הכספיים.  בית המשפט מינה את התובע למיופה הכוח, הגביל את המנוחה בשימוש בחשבון, יצר מנגנון מעקב אחר ניהולו וקבע כי כל העברת זכויות כלשהן (בתמורה או שלא), מאת המנוחה, תחייב אישור בית המשפט.
5. זמן קצר לאחר מכן, ביום 2.9.2017, עשתה המנוחה צוואה בפני נוטריון (להלן – הצוואה המאוחרת), ובה ציוותה את בית המגורים שלה לשלושת ילדיה בחלקים שווים ואת הבית שבנה התובע, לו במלואו. בצוואה זו ביטלה המנוחה כל צוואה אחרת מוקדמת ואין בה כל הוראה הנוגעת למגרש, זכויות הבנייה בו או כל התייחסות ליתר רכושה.
6. עד כאן עמדתי על הצוואה המוקדמת והצוואה המאוחרת, סביבן בחרו הצדדים לנהל את מאבקם המשפטי, אלא שבמרוצת השנים נערכו צוואת נוספות שאין ניתן להתעלם מהן. אפרט.
   • א. ביום 18.11.2001 נוסף "הסכם נספח לצוואה" עליו חתומים המנוחה והצדדים כולם. עיקרו, הקניית כל זכויות הבנייה הבלתי מנוצלות במגרש לנתבעים בחלקים שווים (להלן – הנספח לצוואה המוקדמת);
   • ב. ביום 19.8.2003 ערכה המנוחה צוואה חדשה, בגדרה ביטלה כל הוראה וצוואה קודמת. עיקרון החלוקה בין הבתים נותר זהה, כלומר את ביתה שלה ציוותה בחלקים שווים לנתבעים ואת הבית שבנה התובע ציוותה לו.  בשונה מהנספח לצוואה המוקדמת, חלוקת אחוזי הבנייה הנותרים נעשתה בחלקים שווים בין התובע והנתבעים (להלן – צוואת 2003).  צוואה זו נעשתה באופן מפורט מאוד וכללה תשריט חלוקה;
   • ג. ביום 15.7.2012 עשתה המנוחה צוואה שלישית (אשר נמסרה לרשם לענייני ירושה ביום 17.11.2020 בידי עורך הדין שערך אותה). בצוואה זו נשתנה לראשונה עיקרון החלוקה.  המנוחה ציוותה את בית המגורים שלה לשלושת ילדיה בחלקים שווים.  יתר פרטי הצוואה נותרו זהים לצוואת 2003 (להלן – צוואת 2012);
   • ד. ביום 28.6.2017 (כשלושה שבועות עובר לדיון בתיק האפוטרופסות) חתמה המנוחה על צוואה רביעית. שם אין כל התייחסות לבית שבנה התובע ובו גר, אלא רק התייחסות לביתה שלה והוראה כי יחולק באופן שווה בין שלושת ילדיה (להלן – צוואת 2017).
7. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916על משמעויותיהן של הצוואות במארג הראיות הכולל אעמוד בהמשך.
8. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)ביום X נפטרה המנוחה. חודשים ספורים לאחר מכן (24.11.2020) הוגשה לרשמת לענייני ירושה בקשה לקיום הצוואה המוקדמת.  משלא צורפה הצוואה במקור, הבקשה נקלטה רק ביום 7.10.2021 עם הגשת בקשה להוכחתה בהעתק; ביום 26.11.2020 הוגשה התנגדות בטענה כי יש לקיים את הצוואה המאוחרת.  ההתנגדות נקלטה אף היא ביום 7.10.2021.  באין צוואת מקור, הורתה הרשמת לענייני ירושה על העברת הבקשה וההתנגדות לבית המשפט.  ביום 2.1.2021 הגיש התובע בקשה לקיום הצוואה המאוחרת, אשר הועברה לבית המשפט ובגדרי ההליך בבית המשפט הוגשה התנגדות הנתבעים לבקשה.
9. אם אסכם את ההליכים המונחים לפניי עתה, הרי שמדובר בבקשת הנתבעים לקיים את הצוואה המוקדמת – ומולה התנגדות התובע בטענה לקיומה של הצוואה המאוחרת; בנוסף, בקשת התובע לקיים את הצוואה המאוחרת – ומולה התנגדות הנתבעים בטענות הנוגעות בעיקרן לכשרותה המשפטית של המנוחה המפקיעה את תוקפה של הצוואה המאוחרת.

המחלוקת

10. בין הצדדים שלוש נקודות מחלוקת.
11. האחת, סביב כשרותה של המנוחה לערוך את הצוואה המאוחרת. הנתבעים טוענים כי המנוחה סבלה מדמנציה ומחלת אלצהיימר עוד משנת 2010, באופן השולל את כשרותה לצוות.  הם נסמכים, בין היתר, על חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט.  התובע טוען מנגד כי המנוחה הייתה צלולה וכשרה, וכי רצונה האמיתי והחופשי בא לידי ביטוי בצוואה המאוחרת.
12. בהקשר זה הנתבעים העלו בנוסף טענה, לפיה הצוואה המאוחרת אינה עומדת בתנאי הדין, שכן נעשתה לפני נוטריון, אלא שבניגוד לתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז – 1977 (להלן – תקנות הנוטריונים), לא נתבקשה וממילא לא הוצגה תעודה רפואית מתאימה, באופן הדוחק לבטלה.
13. השנייה, היא האם המנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד התובע או מי מטעמו. הנתבעים טוענים כי התובע ניצל את חולשתה, תלותה ומצבה הרפואי של המנוחה כדי להביאה לידי חתימה על הצוואה המאוחרת.  התובע שולל מצדו טענות אלו וטוען כי פעל מתוך דאגה ואהבה לאמו, וכי הצוואה המאוחרת משקפת את רצונה החופשי.
14. השלישית, מתמצית בשאלת תוקפה של הצוואה המאוחרת על רקע פסק הדין בתיק האפוטרופסות. האם הצורך באישור בית משפט לכל פעולה של העברת זכויות משמיע לנו הגבלה גם על חופש הציווי, שמא הפעולה של עריכת צוואה פטורה מכך.

דיון והכרעה

15. הועתק מנבולאחר שעיינתי בכל התיקים כולם, בחנתי את הראיות, נתתי דעתי לסיכומי הצדדים ועמדתי על טענותיהם השונות לאורך ההליך, מצאתי כי איש מהצדדים שלפניי אינו אוחז בצוואה תקפה.
16. ההליך לימדני כי מתוך צורך לחוש "צודקים" ולא לקבל "פחות" ביחס לאחר, פעלו שלושת הילדים עוד בחייה של אמם (למעשה שני עשורים טרם לכתה) כדי להבטיח את האינטרסים האישיים שלהם במנותק משאיפותיה האישיות בעניין זה (די אם אפנה לנספח לצוואה המוקדמת ודרך ניסוחו). למעשה עולה תמונה מצערת כי מאז העניקה המנוחה לתובע את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה, נוצר מתח אשר אפיין את היחסים בין הצדדים באופן שהעכיר את שלוותה של המנוחה והעיב על שגרתה.
17. המנוחה, בחוכמתה הרבה בתוך הכאוס המשפחתי, הותירה צוואה שהוראותיה משתלבות באופן מלא עם יתר הראיות בתיק. צוואה מפורטת יותר משתי הצוואות שבחרו הצדדים להתמקד בהן, מסויימת באופן החוסך מאבקים משפטיים נוספים והעיקר משקפת באופן מפורט את רצונה החופשי כפי שביטאה בעקביות שנים לאחר מכן.  כה להוטים היו הצדדים אחר הצוואה המוקדמת והמאוחרת, מתוך תפיסה כי זו משרתת את עמדת הנתבעים וזו את עמדת התובע, עד כי טענו ביחס לצוואת 2012 בשפה רפה, כמו רצו "להעלים" את דבר קיומה.  ובכן היא כאן, הופקדה כדין ועל משמעויות הדבר, בראי התוצאה, אעמוד בהמשך.
18. תחילה, ניתן להוריד מהפרק את הצוואה המוקדמת. אין מחלוקת כי המנוחה עשתה צוואה מאוחרת יותר, צוואת 2003, הנתבעים עצמם צירפו אותה לסיכומים מטעמם.  אין כל טענה מצד הנתבעים הנוגעת לכשרותה של המנוחה באותה עת.  הצוואה ביטלה על פי הוראותיה כל צוואה קודמת.  די בכך כדי שלא לדון עוד בצוואה המוקדמת או בשאלת הוכחתה בהעתק.
19. עתה, אפנה לבחון את תוקפה של הצוואה המאוחרת מצד ההוראה המגבילה בתיק האפוטרופסות; שאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובע; וכשרותה של המנוחה לצוות במועד עשיית הצוואה.

שאלת ההגבלה מתיק האפוטרופסות

20. אשר להוראות פסק הדין בתיק האפוטרופסות, הרי שהעניין כבר נדון והוכרע בתיק זה (כב' השופטת ג'מילה ג'בארין-כליפה) ביום 2.4.2023, כך "הדינים החלים על צוואות שונים מהדנים החלים בענייני אפוטרופסות. במסגרת תיק האפוטרופסות ביהמ"ש הורה לצדדים כי חתימת האם על העברת זכויות תהיה חייבת רשות ביהמ"ש, אך לא ניתן לומר כי איסור זה מפקיע את זכותה של האמא לחתום על צוואה.  הצוואה היא פעולה אישית של המנוחה, לצורך ביטול צוואה יש לברר את רצון המנוחה, הכשרות שלה לחתום על הצוואה והאם הושפעה עליה השפעה בלתי הוגנת.  דברים אלה מצריכים בירור עובדתי ושמיעת ראיות...".  יוצא אפוא כי בית המשפט, מפי המותב שדן בתיק האפוטרופסות וקבע את ההוראה המגבילה, דחה טענה זו בהחלטה שאיש לא השיג עליה, בקבעו כי יש לבחון את הצוואה ככל צוואה.

שאלת ההשפעה הבלתי הוגנת

21. אשר לשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובע, סעיף 30(א) לחוק הירושה, התשכ"ה–1965 (להלן - החוק) נועד להבטיח את עיקרון חופש הציווי, וקובע כי צוואה שנעשתה (בין היתר) מחמת השפעה בלתי הוגנת, בטלה.  ככלל הנטל להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על המתנגדים לקיום הצוואה (במקרה זה הנתבעים), אלא שמקום בו מתקיימת תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, קמה חזקה עובדתית בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.  במצב שכזה נטל הבאת הראיות (בשונה מנטל השכנוע שנותר על כתפי המתנגדים לקיום הצוואה) עובר למבקש קיום הצוואה (במקרה זה התובע) להוכיח את העדרה.
22. בית המשפט העליון ניסח בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (1998), ארבעה מבחני עזר המסייעים בקביעת קיומה של תלות המצווה בנהנה: עצמאותו של המצווה, היקף הסיוע שקיבל מהנהנה, מידת קשריו עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. בצדם, משעבר נטל הבאת הראיות, הציע בית המשפט העליון מבחנים מעשיים לסתירת חזקת ההשפעה הבלתי הוגנת וביניהם: מבחן הקרבה הרגשית, מבחן הנישול, מבחן השימוש לרעה בתלות, מבחן ההשפעה המותרת ומבחן הגיונה של צוואה.
23. בהקשר זה חשוב להוסיף, לא כל השפעה תחשב לפסולה. רק טבעי שאדם יושפע מהסובבים אותו ומהקשרים שבחייו.  רק השפעה חריגה, כזו המכוונת את רצונו של המצווה במקומו תחשב לפסולה (ע"א 4377/04 הולצברג נ' מירז (2004)).  עוד בהקשר זה, השפעה פסולה כשלעצמה אינה שוללת את תוקף הצוואה מניה וביה.  דרוש קשר סיבתי בין ההשפעה לבין הוראות הצוואה (ע"א 1729/06‏ אדמסקי נ' אדמסקי (2.8.2007)).
24. במקרה שלפניי סברתי כי שימוש במבחני העזר אכן מקים חזקה שבעובדה בדבר השפעה בלתי הוגנת ואולם במכלול הנסיבות, כפי שקמה החזקה, כך נסתרה. אבאר.
25. מהראיות שהובאו עולה כי המנוחה התקשתה עד מאוד בניידות, סבלה ממגוון מחלות (ביניהן מחלות נוירולוגיות), נפילות חוזרות ונזקקה לעזרה סיעודית (ראו חוות דעת המומחית ד"ר נעון). עוד עולה, כי היקף הסיוע אותו קיבלה מהתובע ורעייתו היה רחב וכלל ליווי ועזרה בעניינים בריאותיים, כספיים ובניהול משק הבית או במילותיו של התובע עצמו "משרוך ועד חוט נעל" (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע).  אשר לקשריה של המנוחה עם אחרים, ובפרט הנתבעים, עולה בבירור כי הקשרים היו מתוחים ודלים.  הנתבעים תולים זאת בניכור המנוחה כלפיהם בידי התובע ואילו הוא תולה זאת בהתנהגותם כלפי המנוחה אשר התבטאה בחוסר אכפתיות, ניצול ואדישות כלפיה.  אשר לנסיבות עריכת הצוואה, גם כאן, מעורבותו של התובע בהליך ניצבת בצד הנסיבות המקימות את החזקה.  די אם אפנה בעניין זה לעדותו של התובע כי הסיע את המנוחה למשרדו של עורך הדין לטובת צוואת 2017 ((עמ' 66 לפרוטוקול שורה 24) כמו גם לעדותו כי בא כוחו בהליכים לפניי, נכח במשרדה של הנוטריון בעת חתימת המנוחה על הצוואה המאוחרת (עמ' 64 לפרוטוקול שורות 6-3).
26. עם זאת, כפי שכבר ציינתי, אין בהקמת החזקה במקרה שלפניי כדי להוביל למסקנה שהופעל על המנוחה לחץ פסול מצד התובע. ראשית, התובע הוא בנה הצעיר של המנוחה.  הוא ביסס את חייו הבוגרים בקרבתה וטיפל בה יחד עם רעייתו.  כלומר קיימת קרבה רגשית הדוקה המטעימה את בחירתה; שנית, בסופו של יום אין מדובר בנישול הנתבעים, לכל היותר ניתן לראות את הוראות הצוואה המאוחרת כחלוקה בלתי שוויונית בין שלושת היורשים הטבעיים, וגם זאת בספק שכן הוראות אלה לא באו בחלל ריק, כי אם נעוצות עוד בבחירות שעשתה המנוחה בחייה, בשיא כוחה, כאשר העניקה לתובע את הזכות לבנות בית מגורים על אדמתה; שלישית, עצם העובדה שהמנוחה לא העניקה לתובע באופן גורף את רכושה, אלא עיגנה בצוואתה את הזכות שהעניקה לו בחייה, ואת ביתה שלה חילקה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, מלמדת כי התובע לא השתמש לרעה בתלות, אחרת, יש להניח, היה משפיע עליה לנשל לחלוטין את הנתבעים ולצוות לו את כל רכושה; רביעית, גם מבחן הגיונה של צוואה מחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה.  שוב, הצוואה שימשה מכשיר משפטי לעגן את הזכות שהעניקה המנוחה לתובע בחייה (בניית ביתו) ואת ביתה ציוותה בחלקים שווים לשלושת ילדיה.  אין מדובר בחריגה בלתי מוסברת או חוסר איזון בולט וחסר היגיון.  הדברים נאמרים בפרט על רקע העובדה שהמנוחה הכירה טוב לתובע על היחס והטיפול בה והביעה מורת רוח כלפי הנתבעים (ראו דבריה של המנוחה בבית המשפט בפרוטוקול הדיון מיום 20.7.2017 בתיק האפוטרופסות); חמישית, ובזה העיקר, האופן בו ציוותה המנוחה את רכושה בצוואה המאוחרת שיקף עמדה עקבית וארוכת שנים שתחילתה לכל הפחות בצוואת 2012 ושיאה ביום 20.7.2017, עת נותרה באולם בית המשפט ללא נוכחות הצדדים, ובאופן ברור, קוהרנטי, מנומק וחד הביעה את רצונה – המשקף את הוראות הצוואה המאוחרת.
27. 00למעשה דבריה גרמו לבית המשפט, בתיק האפוטרופסות, להימנע ממינוי אפוטרופוס עבורה חרף החומר שעמד לפניו, ולא רק זאת אלא אף למנות את התובע כמיופה כוח בחשבון הבנק שלה. בית המשפט התרשם כי אין "מדובר באישה שאינה צלולה בדעתה או שאינה מסוגלת לנהל את עניינה בכלל" (עמ' 7 לפרוטוקול בתיק האפוטרופסות שורות 24-23).  ב"כ היועמ"ש ציינה אף היא באותו מעמד, לאחר ששמעה את המנוחה, כי היא "מבינה עניין, יכולה להחליט בשביל עצמה" (עמ' 7 לפרוטוקול בתיק האפוטרופסות שורות 23-20) וכי הבינה מהעו"ס כי אין חשש לניצול כספי מצד התובע או רעייתו ולכן אין להגביל את חירותה.  באופן דומה ציינה העו"ס כי רעייתו של התובע שקופה לביקורת בניהול הכספים בכל רגע.  היא התרשמה מכוונותיהם הטובות והמנוחה ידעה לומר גם אחרת ובמילותיה שלה "כשהיא לא אוהבת מישהו היא יודעת יפה מאוד לבטא את עצמה" (עמ' 7 לפרוטוקול בתיק האפוטרופסות שורות 28-25).
28. 0לסיכום חלק זה, לא עלה ביד הנתבעים להוכיח כי התובע השפיע באופן בלתי הוגן על המנוחה, לא כל שכן שהשפעתו זו כיוונה את רצונה של המנוחה במקומה באופן המבסס השפעה בלתי הוגנת, קרי שהוראות הצוואה אינן מבטאות את רצונה האמיתי.

שאלת הכשרות המשפטית

29. בנקודה זו נותר לדון בשאלת כשרותה של המנוחה לצוות בעת עריכת הצוואה המאוחרת. עניין זה מוסדר בסעיף 26 לחוק, הקובע כי צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה – בטלה.  בית המשפט העליון עמד על כך כי "בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו" (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל (1981)).  במקום אחר נקבע כי הביטוי - לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - הוא "הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם.  ואכן, נפסק, כי בהקשר זה ניתן להביא בחשבון את מודעותו של המצווה לכך שערך צוואה, את ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה כלפי יורשיו" (בע"מ 3539/17 ‏ ‏פלונית נ' פלוני (11.6.2017)).
30. ברגיל, הנטל להוכיח העדר כשרות לצוות חל על המתנגדים לצוואה, ואולם במקרה שלפניי הצוואה המאוחרת היא צוואה נוטריונית. ככזו, היה על הנוטריון לעמוד על הצגת תעודה רפואית בהתאם לתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים.  דרישה שכזו צריכה להיעשות, בין היתר, מקום בו המצווה מרותק למיטתו.  אומנם המנוחה הגיעה פיזית למשרדה של הנוטריון, אלא שבאה בלוויית מטפלת סיעודית והיא בת 84.  צירוף נסיבות זה הקים את הצורך בהצגת תעודה רפואית ולו מחמת זהירות.
31. אוסיף בהקשר זה, כי בתי המשפט העניקו פרשנות מרחיבה לתיבה "מרותק למיטתו" ככזו הכוללת גם מקרים בהם המצווה מוגבל בניידות או שהוא אדם מבוגר שמחמת גילו או חוליו מתקשה לצאת את ביתו (ראו: עמ"ש (י-ם) 13612-12-12 דרוויש נ' דרוויש (15.7.2013); וכך גם ת"ע 23328-11-09 ע.א נ' י.א (30.9.2014) והאסמכתאות שם). להשלמת התמונה אוסיף, כי הפגם שבאי דרישת תעודה רפואית אינו מוביל, כלשעצמו, לבטלות הצוואה, כי אם להעברת הנטל להוכיח את גמירות הדעת של המנוחה בעת שחתמה על הצוואה אל המבקש להסתמך עליה (ראו: ע"א 1395/02 לוי נ' האפוטרופוס הכללי (2005)).
32. לכאורה משנקבע בבית המשפט, פחות מחודשיים לפני מועד עריכת הצוואה המאוחרת, כי המנוחה אינה זקוקה לאפוטרופוס; בית המשפט קבע (על דרך השלילה) כי אין ניתן לומר שהמנוחה אינה צלולה או שאינה מסוגלת לנהל את ענייניה; והעיקר המנוחה השתתפה בהליך, עמדה איתן והביעה בבית המשפט את רצונה הברור והמנומק, באופן חף מלחצים, הרי מותר להניח במידה רבה של ביטחון כי המנוחה היתה כשרה לצוות את רכושה על פי רצונה החופשי – ואולם אין זה המקרה. אסביר.
33. מתוך הראיות עולה כי עד שנת 2012 המנוחה ניסתה לאזן את בחירותיה שעשתה בחייה, בהוראות שהותירה לאחר מותה, משום השפעותיהן השליליות של בחירותיה על היחסים בתוך המשפחה. הדבר עולה בבירור מתוך הוראות הצוואה המוקדמת ובעיקר נוסחו של הנספח לה.  בצוואת 2003, החלה תנועה אל עבר חלוקה אחרת.  תחילה באופן חלקי סביב אחוזי הבנייה ובהמשך, בצוואת 2012 באופן מלא המעניק את כל רכושה הנותר (מעבר לבית התובע) בדרך שווה לשלושת ילדיה.  מאז עיקרון זה נותר עקבי וקבוע.  אלא מה? במקביל הלכה המנוחה וְחָלְשָׁה באופן הדרגתי.  כך גם דעתה ויכולתה להתנגד לפעולות שהניעו סביבה ילדיה.
34. השיא אירע כאשר נודע שחתנה של המנוחה (X בעלה של הנתבעת) לקח אותה ביוזמתו והחתים אותה על צוואה נעלמה רק כדי להוכיח שאינה כשרה. הדבר קיבל ביטוי מפורש בדוח העו"ס בתיק האפוטרופסות "X הסביר ש...  ניתן בקלות להחתים אותה על מסמכים.  הוא מודה שהוא בעצמו החתים את נחמה על צוואה ללא ידיעת כל הילדים (כולל אשתו)" (עמ' 4 בנספח 5 לסיכומי הנתבעים; וראו גם דבריה של העו"ס לפרוטוקול בתיק האפוטרופסות (עמ'2 בנספח 4 לסיכומי הנתבעים)).  העניין לא נסתר בידי הנתבעים חרף הזדמנות לעשות כן במהלך עדותם (ראו למשל עדותה המתחמקת של הנתבעת בעניין זה עמ' 41 לפרוטוקול שורות 19-6), וקיבל אחיזה בראיות נוספות (סעיף 13 לתצהיר עדות ראשית של אשת התובע, כמו גם עדותה בעמ' 74 לפרוטוקול שורות 18-1; וסעיף 13 לתצהיר עדות ראשית של התובע, כמו גם עדותו בעמ' 53 לפרוטוקול שורות 3-1).
35. בתגובה לאירוע פעל התובע כדי שהמנוחה תערוך את צוואת 2017 ובהמשך, נוכח האופן החלקי בו נוסחה, פעל למען עריכת הצוואה המאוחרת, ובמילותיו "אחרי שנודע לנו שהבעל... של אחותי לקח אותה...  מתי שהיא היתה שם היא חזרה אלינו בוכה...  החתים אותה על דבר שהיא לא יודעת מה.  בגלל זה הגענו למצב שהיא עושה עוד צוואה" (עמ' 56 לפרוטוקול שורות 24-20).  להשתלשלות עניינים זו השלכה של ממש על שאלת כשרותה של המנוחה.
36. כאן המקום לייחד התייחסות לרצונה של המנוחה. באופן עקבי וברור, מאז בחרה המנוחה להעניק לתובע, עוד בחייה, את הזכות לבנות את ביתו על אדמתה, הביעה רצון צלול שהתובע יירש את ביתו שבנה.  זהו צד אחד של עיקרון החלוקה בו דבקה מאז הצוואה המוקדמת.  הוא לא השתנה מעולם (אף כי הושמט מצוואת 2017).  צדו האחר של עיקרון החלוקה עסק בבית מגוריה של המנוחה.  בעוד שבצוואה המוקדמת ובצוואת 2003 קבעה כי ביתה יתחלק רק בין הנתבעים; בצוואת 2012 - ומאז ואילך באופן רציף ועקבי, בהזדמנויות שונות, מול גורמים שונים עמדה על כך שביתה יתחלק בין שלושת ילדיה בחלקים שווים.  רוצה לומר, מתוך הראיות שלפניי ברור מהו רצונה של המנוחה והוא משתקף (אף אם באופן חסר) בצוואה המאוחרת.
37. מתחדדת השאלה, אם הצוואה המאוחרת משקפת את רצונה החופשי של המנוחה כפי שזה עולה מתוך הראיות, כיצד ניתן לקבוע כי לא היתה כשרה? ובכן, בשונה משאלת הרצון החופשי, דרישת ההבנה אינה בינארית. אדם עשוי להיות בעל יכולת להבין היטב את העיקרון המנחה, את צדקת ההקצאה או את התכלית שבבסיס דרך החלוקה בה בחר, דווקא משום שמדובר ברעיון או עיקרון פשוט וברור בו הוא אוחז בביטחון גמור לאורך שנים; אך באותה שעה ממש, להיות חסר יכולת להבין את הפרטים החיוניים למימוש הרעיון המסדר הכוללים גם, אך לא רק, את זהות הנוגעים בדבר, היקף רכושו וציפיותיהם של המוטבים והמודרים.
38. במילים אחרות אדם עשוי לחוות פער בין יכולתו להבין את עיקרון החלוקה לבין יכולתו להבין את האופן שבו מתממש העיקרון בעולם המעשה. פער שכזה, בין תפיסת הרעיון הכללי ליכולת ההבנה העניינית, עשוי לחרוץ את גבול הכשרות המשפטית לצוות.  כמו במקרה שלפניי.
39. אם איישם זאת כאן, המסקנה המתחייבת היא שהמנוחה נהנתה מהבנה כללית, משום שניתן לקבוע מהו עיקרון החלוקה המבטא את רצונה החופשי, כפי שביטאה אותו היטב (גם) בבית המשפט בתיק האפוטרופסות זמן קצר בלבד לפני הצוואה המאוחרת (בה השתקף). אולם בכל הקשור להבנה העניינית הרי שזו לא היתה לה, למנוחה, בעת עשיית הצוואה המאוחרת.  ראשית, הדבר נלמד מהאופן החסר, הכמעט בהול, בו נוסחה הצוואה המאוחרת, הכוללת רק את הרעיון המסדר ללא כל פרט נוסף (ביתה שלה לשלושת ילדיה ביתו שבנה התובע עבורו) אין התייחסות ליתר הרכוש.  אין התייחסות למגרש עליו בנויים הבתים.  אין התייחסות לזכויות הבנייה במגרש.  אין התייחסות לאופן השימוש בחלקים המשותפים לשני הבתים על המגרש, כולם פרטים שקיבלו ביטוי בעבר לא פעם.  יתרה מכך, העובדה שהגם שעקרונות החלוקה של צוואת 2003 ושל צוואת 2012 היו שונים זה מזה, עדיין שתי הצוואות לוו בפרטים הנושאים על גבם את הרצון החופשי של המנוחה (בכל אחת מהעיתים), בשונה מהצוואה המאוחרת.  שנית, השתלשלות העניינים כפי שתוארה בפסקאות 35-34 לעיל, ונתמכה היטב בראיות הצדדים שניהם, מעידה אף היא על הנסיגה ביכולת ההבנה של המנוחה.  בהקשר זה אפנה אף לדברי התובע.  כאשר נשאל בחקירתו כיצד זה נלקחה המנוחה בידי חתנה לחתום על צוואה, האין לה דעה? השיב "כנראה שלא".  בהמשך, לשאלה האם כל אדם יכול לבוא ולהחתים אותה, השיב "נכון, גם X, זה כתוב פה...".  שלישית, מסקנה זו נתמכת גם בחוות דעתה של המומחית, ד"ר נעון, אשר לא הוזמנה בידי התובע להיחקר על אודות חוות דעתה חרף קביעתה כי קיימת "סבירות של למעלה מ-50% שהמנוחה על רקע הפגיעה הקוגניטיבית והנפשית לא הייתה כשרה לערוך, לחתום ולהבין את תוכן הצוואה ולהסכים לה מרצון חופשי"; רביעית, ומשמעותי מכולם, נזכיר כי המנוחה הוסעה בידי התובע (עמ' 66 לפרוטוקול שורה 24) לצורך עשיית צוואה חדשה, היא צוואת 2017.  עובדת קיומה של צוואה נוספת לא הובאה לידיעת בית המשפט בידי התובע, ונתגלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית (עמ' 65 לפרוטוקול שורות 23-7).  העובדה שצוואת 2017 כללה רק התייחסות לביתה של המנוחה והתעלמות מהבית שבנה התובע, באופן שהוביל בהמשך לעריכת הצוואה המאוחרת, תומכת אף היא במסקנה כי הבנתה ואחיזתה בפרטים פחתה, ומצטרפת ליתר הראיות בעניין זה.
40. והנה הקושי, כיצד אפשר לקבוע כי המנוחה לא היתה כשרה לצוות שעה שהוראות הצוואה המאוחרת משקפות את רצונה האמיתי והחופשי? שהרי אם הציווי תואם רצון, כיצד ניתן לקבוע שלא היתה כשרות לגבשו? ובכן הקושי הוא לוגי בלבד ולא נורמטיבי. אסביר.
41. כשרות משפטית מהווה תנאי כניסה למסלול הבוחן את רצון המנוח, על כן אף אם תוכנה של צוואה עולה בקנה אחד עם תבניות רצון עקבי שקדמו לה, אין בכך די להכשיר אקט משפטי שנעשה בלא כשרות משפטית. במילים אחרות רצון אנושי אינו יכול להחליף רצון משפטי.  אמרת אחרת וערערת את יסודות דיני הירושה, שתכליתם, מעבר להגשמת ציווי המת, גם הבטחת ודאות, סופיות, יציבות ונורמות זהירות מוגברות שעה שהמנוח אינו יכול להגן עוד על רצונו.  ואוסיף, מתן תוקף לצוואה שנעשתה בהעדר כשרות מתוך שתוכנה מתיישב עם רצון ידוע, יוצרת אנומליה מעשית.  הרי אם תתגלה צוואה נוספת שנערכה באותו מצב קוגניטיבי, כיצד ניתן יהיה להצדיק קיום של האחת ופסילת האחרת?
42. לא אכחד, פסילת צוואה המשקפת את רצון המנוח, מהטעם שנעשתה בהעדר כשרות משפטית, עשויה להוביל לתוצאות מוקשות באופן חלוקת העיזבון (בין אם באמצעות מתן צו ירושה ובין אם במתן צו קיום לצוואה אחרת) ואולם אין בזאת כדי להסיט את בית המשפט מן הכלל, שכן ריכוכו יגביר סיכון לפרשנות בדיעבד יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה.

התוצאה

43. משקבעתי כי אין תוחלת לצוואה המוקדמת וכי המנוחה לא היתה כשרה לעשות את הצוואה המאוחרת, עולה השאלה היישומית. צוואת 2012 נמסרה לרשם לענייני ירושה בידי עורך הדין אשר ערך אותה והיה אחד משני העדים לה.  הרשם לענייני ירושה ציין זאת במסגרת ההליכים לפניו וביקש מהנתבעים כאן להודיע האם חרף קיומה הם עומדים על בקשתם לקיום הצוואה המוקדמת (בהמשך ההליך עבר לבית המשפט).  בפועל איש לא הגיש בקשה לקיומה.
44. הצדדים התמקדו בצוואה המוקדמת ובצוואה המאוחרת וכמעט שלא התעכבו בהליך על צוואת 2012, אף כי זו הוזכרה. התובע טען בזכות הצוואה המאוחרת ודבק בה ואילו הנתבעים טענו נגדה ודבקו בצוואה המוקדמת ובה בלבד (ראו סעיפים 58-57 לסיכומי הנתבעים).
45. מהצד הדיוני מעולם לא הונחה לפניי בקשה לקיום צוואת 2012. מקובל לסבור כי באין בקשה לקיום צוואה, הרשם לענייני ירושה או בית המשפט אינם מוסמכים ליזום מתן צו לקיומה.  הטעם לכך נעוץ בתכלית ההגנה על האינטרסים של כל הנוגעים בעניין.  עם זאת מתוך העיקרון לפיו "מצוּוִים החיים לקיים את דברי המת ורצונו" (ע"א 4660/94 היועמ"ש נ' לישיצקי (1999)), מתרחב טווח ההתערבות והיוזמה השיפוטית.  אין זה "דיון רגיל בו מכריע בית המשפט במחלוקות שבוחרים הצדדים להביא בפניו..." שכן בית המשפט מחויב "לרצון המת, שעל הגשמתו – ולא על הגשמת משאלותיהם של הצדדים – הוא אמון.  מובן אפוא שאין הוא כבול כליל, כבפרוצדורה אזרחית "רגילה", בטענות ובסעדים שביקשו הצדדים (בע"מ 852/07 פלוני נ' פלוני (2007)).  במקום אחר נקבע כי "משהתעורר אצל בית המשפט חשש לקיומה של צוואה מאוחרת...  היה עליו לבקש את התייחסות הצדדים ולאפשר להם לטעון בעניין זה.  אין מניעה - ואף חובה יש בדבר - שבית המשפט יעלה טענה מסוג זה מיוזמתו, אך חייב הוא לאפשר לצדדים...  לטעון בעניינה (ע"א 11324/04‏ ‏רבקה מנשה נ' אלישע מרכוס (4.6.2007)).
46. לכן אפוא, בית המשפט רשאי להכריז על צוואה שנמסרה לרשם הירושות (ואשר הוא סבור כי היא הצוואה המאוחרת ביותר לגביה טרם נקבע כי אינה תקפה) ככזו שיש לקיים, תוך מתן הזדמנות לנוגעים בדבר לטעון ביחס אליה. כך בדעתי לעשות כאן.
47. משקבעתי כי הן הצוואה המוקדמת והן הצוואה המאוחרת בטלות, נוכח מסירתה של צוואת 2012 לרשם הירושות, אאפשר לצדדים – אשר רק להם נגיעה לדבר, בהיותם יורשיה הטבעיים של המנוחה מזה והנהנים על פי צוואת 2012 מזה – לטעון ביחס לצוואת 2012 וזאת עד ליום 3.12.2025. בהעדר טיעון אתן צו לקיום צוואת 2012 והתיק ייסגר ללא צו להוצאות בהינתן שטענות הצדדים שניהם נדחו.
48. התיק יובא לעיוני ביום 4.12.2025.

ניתן היום, י"ב חשוון תשפ"ו, 03 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.