ההסכם (המסמך נושא הכותרת "הסכם ממון בין בני הזוג")
- נוכח חשיבות לשון ההסכם לבירור המחלוקת ביניהם, אצטט מההסכם את החלקים הרלוונטיים לתובענות אלה.
- להסכם יש חמישה חלקים, האחד בעניין הבן ל', השני בעניין הרכוש המשותף או הנפרד של הצדדים, השלישי בעניין תכולת דירת המגורים, הרביעי בעניין הרכוש הנוכחי והרכוש העתידי של הצדדים, והחמישי – שונות.
- בפרק א' להסכם, בסעיף 4, האיש התחייב במסגרת חייו המשותפים עם האישה להיות אחראי יחד איתה על הבן ל', לדאוג לכלכלתו ולטפל בו.
- בפרק ב' להסכם בסעיף 3 נכתב:
"הבעל מצהיר כי בעת רכישת הדירה האישה שילמה מחשבונה האישי סך של 800000 ₪...".
בסעיף 4 לפרק נכתב:
"הבעל מצהיר כי הוא רכש את הדירה יחד עם אשתו לאחר שהאישה מכרה בסך של 800000... דירה... , ואשר הייתה על שמה ועל שם הגרוש שלה אשר ויתר במסגרת הסכם הגירושין על חלקו בה לטובת האישה בתנאי שתשא בהחזר המשכנתא...".
בסעיף 5 לפרק נכתב:
"הבעל מצהיר כי במידה והצדדים ימכרו את הדירה ו/או יחליטו לעבור להתגורר בכל מקום אחר יהיה הבעל חייב לשלם לאישה סך של 800,000 ₪..."
בסעיף 9 ו-10 לפרק נכתב:
"הבעל מצהיר כי ידוע לו שבמידה והאישה חס ושלום תלך לעולמה ו/או תיקלע למצב בריאותי כלשהו שלא יאפשר לה לקחת את הסך של 800,000 ₪ ... יהיה הבעל חייב לשלם ל-ל' את כל הסכום הנ"ל באופן ישיר וללא דיחוי...".
"הבעל מצהיר כי במידה והאישה חס ושלום תלך לעולמה ו/או תיקלע למצב בריאותי כלשהו הוא יאפשר לבן ל' להישאר בדירה ו/או להשתמש בה לפי צרכיו".
בפרק ג' להסכם נכתב:
"הצדדים מסכימים כי תכולת דירתם הינה בבעלות האישה, למעט חפצים אישיים, בגדים, תמונות אישיים (צ"ל אישיות, ג.ס.ב.) ששייכים לבעל".
בפרק ד' להסכם בסעיף 2 נכתב:
"הצדדים מצהירים כי כל הרכוש למעט הדירה ותכולת הבית ו/או כל הכספים למעט הסך של 800,000 ₪... אשר שילמה האישה מחשבונה האישי לרכישת הדירה ו/או כל הזכויות למעט מה שהוזכר בהסכם זה שיצברו בצדדים [צ"ל הצדדים, ג.ס.ב.] במהלך חייהם המשותפים יהיו שווים לשניהם בחלקים שווים במקרה של פירוד".
בסעיף 3 לפרק נכתב:
"הבעל מתחייב לפרנס את עצמו, האישה, ל' וילדיו המשותפים עם האישה".
יובהר כי הסעיף "שונות" להסכם ממוספר במספר 8, ואולם אין הוא ממשיך מספור כלשהו, והוא מהווה את הפרק החמישי להסכם.
- כפי שיורחב בהמשך פסק הדין, התרשמתי כי ההסכם נוסח "כלאחר יד" ללא בחינתו לעומק. תוכן ההסכם לא מתאים עם הכספים שבפועל שולמו על ידי הצדדים עבור דירת המגורים (ללא החשבת המשכנתא שנלקחה) וניסוחו של ההסכם אינו מובן דיו.
הרישום בפנקסי המקרקעין
- אין מחלוקת כי הזכויות בדירת המגורים רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם שני הצדדים בחלקים שווים. כך היה גם בהסכם הרכישה.
- לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") לרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יש חשיבות גבוהה מבחינה קניינית, בסעיף נקבע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו..." חזקה זו באה להגנת טובת הציבור, אשר יוכל להסתמך על הרישום, ולדעת כי הרישום סופי, אמין ומשקף נכונה את הזכויות הרשומות בו. (ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ"ד נג (3) 49 (1999)).
- חרף האמור לעיל, אין סעיף 125(א) לחוק המקרקעין מהווה "חזקה חלוטה" אלא עסקינן בחזקה שניתן לקעקע אותה (ראו: ע"א 371/85 פיליפ נ' רוזנברג ואח' פ"ד מב(1) 584 (1988)), אולם הנטל לסתור אותה אינו קל (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (21.02.2007)).
- הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות במקרקעין מוטל על כתפי הצד המבקש לסתור את הרישום. ובמקרה כאן על כתפי האישה הטוענת כי חלקה בדירת המגורים גדול מחלקו של האיש ומגיעים לה 800,000 ₪ עת תימכר, כאשר שווי הדירה כולה היה עת נרכשה 1,190,000 ₪.
האם ההסכם בין הצדדים אינו הסכם ממון אלא הסכם "רגיל"
- לקראת סוף סיכומיה של האישה, הפנתה האישה וציטטה שני פסקי דין תמ"ש (י-ם) 21871-02-16 ל' ס' נ' א' ס' (21.1.2018) ובג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529 (2003) (להלן: "עניין גמליאל"). מפסקי דין אלה עולה טענה אפשרית נוספת של האישה, אותה לא העלתה במפורש והיא – שההסכם עליו חתמו הצדדים אינו הסכם ממון אלא הסכם חוזי אחר בין הצדדים שהוא בר תוקף במסגרת איזון המשאבים.
- לפי סעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), קיים חריג לחוק והוא: ")3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם".
- האישה לא פירטה בעניין טענה זו (שכאמור לא הועלתה במפורש), ועל כן לא ברור מדוע היא סבורה כי ניתן לראות בהסכם, שנחתם בין הצדדים ,הסכם רגיל ולא הסכם ממון. אבהיר כי טענה זו לא נטענה בכתב תביעתה, ומהווה הרחבת חזית. יחד עם זאת, למעלה מן הצורך, אבחן טענתה הנ"ל של האישה.
- על מנת לבחון טענתה של האישה, אבחן באיזה מצב ניתן לראות בהסכם שנחתם בין הצדדים הסכם רגיל למרות שהוא נחתם בין בני זוג.
- לעניין זה קבע בית המשפט בע"א 169/83 יונה שי נ' ששון שי פ"ד לט(3) 776, 782 (1985):
"סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין לפנינו "הסכם ממון", יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני-אדם – לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, ולא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו".
- אין מחלוקת כי כותרת ההסכם היא "הסכם ממון בין בני הזוג" וכך רואה בו האישה נוכח תביעתה לאישור ההסכם כהסכם ממון. בסופו של ההסכם מופיעה חתימת שני הצדדים ועל עמודי ההסכם חתום הנוטריון עוה"ד ח'לאילה.
- עיון בסעיפי ההסכם מעלה אף הוא כי ההסכם צופה פני עתיד ועיסוקו בסוגיות שאינן ספציפיות לעניין עסקה מסוימת אלא לעניין הבן ל', חלוקת מיטלטלין מהדירה ועוד. בנוסף בסעיפי ה"הואיל" של ההסכם וכן בסעיף ה"שונות" של ההסכם הובהר כי מדובר בהסכם ממון. דהיינו לפי כותרת ההסכם ותוכנו מדובר בהסכם שנחזה להיות הסכם ממון בין בני זוג, ועל כן, ההסכם מחייב את אישור בית המשפט, אלא אם מתקיים חריג לכך.
- בעניין גמליאל, אליו הפנתה האישה, דן ביהמ"ש העליון במסמך שקבע כי איננו "הסכם ממון", ההסכם עסק בהסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעניין דירה. ההסכם היה נקודתי לעניין הדירה. התרשמתי כי בנסיבות אלה פסקי הדין האלה, אליהם התייחסה ב"כ האישה אינם יכולים לסייע לה.
- ואולם, גם לו היה מדובר בהסכם "רגיל" כזה שחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") חל עליו, התרשמתי כי ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב. ההסכם מבחינת תוכנו לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל – בהסכם נכתב: "הבעל מצהיר כי בעת רכישת הדירה האישה שילמה מחשבונה האישי סך של 800000..." (פרק ב' סעיף 3 להסכם) וזאת כאשר דירת המגורים נרכשה בסך של 1,190,000 ₪ ומתוך סכום זה נלקחה ע"י שני הצדדים משכנתא בסך 714,000 ₪ בשלב הראשון, דהיינו לכל היותר האישה שילמה עבור הנכס מכיסה סך של לכל היותר 476,000 ₪ ולא 800,000 ₪ כפי שנכתב בהסכם. בנוסף, לא ברור מלשון ההסכם האם חלקה של האישה בדירה יהיה 800,000 ₪, לא משנה מה שוויה, או שהאישה תהא זכאית גם למחצית הדירה וגם לסך נוסף של 800,000 ₪ (ראו סעיף 7 לסכם). חוסר הבהירות וההיגיון בנוסח סעיפים אלה פוגע בגמירות דעת הצדדים לפי סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (ראו בהקשר זה ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260 (1976), אליו הפנה ב"כ האיש). מעבר לכל האמור לעיל, התרשמתי כי ההסכם מקפח את האיש, כך גם הסעיף כי כל תכולת הדירה הינה בבעלות האישה ועל כן נראה כי מדובר בהסכם מקפח וחד צדדי.
- נוכח האמור לעיל, ובעיקר נוכח העובדה כי לא התרשמתי כי בפניי הסכם "רגיל", וההסכם הוא הסכם ממון בין בני זוג נשואים, שהיה צריך לקבל את אישור בית המשפט או בית דין דתי.
האם קיים בין הצדדים הסכם ממון תקף
- במועד חתימת הצדדים על ההסכם היו הצדדים נשואים וחוק יחסי ממון חל עליהם.
- חוק יחסי ממון קובע בעניין עריכת הסכם ממון כדלקמן:
"1. הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב.
- (א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.