תאדמ (חד') 47001-08-23 דורון עוזרי נ' דן יסלוביץ - חלק 4

במסגרת ההפגנה הייתי עד לדין ודברים בין אחד השוטרים - בהמשך התברר לי ששמו דורון עוזרי - לבין אחת המפגינות, כשהשוטר מדבר באגרסיביות.  בשלב מסוים היה נדמה לי שאותו שוטר מנסה לעצור או לעכב את המפגינה.  אני ומפגין נוסף שעמד לידי התערבנו בשיח בין עוזרי לבין המפגינה.  שאלתי את עוזרי מדוע הוא מתנהג כך והוא השיב כי זו הפקודה שקיבל.  בהמשך לכך שאלתי אותו כיצד יגיב אם יקבל פקודה לירות במפגינים, ועוזרי השיב בו במקום, ללא היסוס ובתקיפות, כי אם יקבל פקודה לירות בנו - הוא יירה בנו.  אינני מסוגל לצטט במדויק את המילים שהוחלפו ביני לבין עוזרי, אולם אין לי כל ספק שעוזרי השיב כמובא לעיל. 

46. ביטנר ציין כי ניסה לתעד במצלמתו את הדברים שאמר התובע תוך הבאתו לחזור עליהם, אך התובע הבחין במצלמה והתחמק מכך. כאשר ביטנר הכריז בקול באוזני הקהל - גם באמצעות מגה-פון, על הדברים שייחס לתובע, התובע שמע זאת אך לא הגיב ולא הכחיש [סע' 5 ב-נ/3].  אין לקבל זאת כהודאת התובע בנכונות הדברים שיוחסו לו; גם אם התובע חלק על הדברים שביטנר התיימר לצטט מפיו, צריך היה להיות טיפש גמור ואיש משטרה לא מיומן ולא אחראי כדי לעורר ויכוח על כך במהלך הפגנה שגם כך הייתה סוערת וטעונה.  הניסיון לראות בהיעדר תגובה של התובע להדהוד המילים שיוחסו לו באוזני הקהל משום הודאה בנכונות האמירה, דינו דחייה.  לא בכל זמן ובכל נסיבה, שתיקה שקולה להודאה.
47. בעדותו של ביטנר נגלו קשיים. הוא היה מצויד במצלמה כבר בתחילת ההפגנה וטרח להדגיש כי התרשם שבמהלכה השוטרים נהגו בחוסר סבלנות כלפי מפגינים.  לשיטתו, הוא ראה באופן ספציפי את התובע מדבר באגרסיביות למפגינה ומנסה לעצור או לעכב אותה.  ניתן היה לצפות שיפעיל את מצלמתו כבר בשלב זה ואזי יקלוט בה מראש את חילופי הדברים בין התובע לבינו, באופן שייתר את הצורך לנסות לגרום לתובע לחזור עליהם שוב לאחר שנאמרו.  דא עקא, בכל הסרטונים שהוצגו מההפגנה בצומת, אין התובע נשמע אומר את הדברים שביטנר ייחס לו.
48. יש סתירה פנימית בעדותו של ביטנר כי מצד אחד אינו יכול לצטט במדויק את תוכן השיחה שהתקיימה בינו לבין התובע, ומצד שני - הוא בטוח שהתובע אמר כי אם יקבל פקודה לירות במפגינים, אזי יעשה כן. שתי האמירות הן דבר והיפוכו.  בעדותו לפני, לא עלה בידיו של ביטנר לשכנע אותי כי למרות היעדר הזיכרון המדויק - לו יש חשיבות בדרגה גבוהה לאור חומרתה של האמירה שיוחסה לתובע, יש להאמין לו כי התובע אמר כי ירה במפגינים.
49. בעדותו לפני תיאר ביטנר בצורה שונה את חילופי הדברים בהפגנה בינו לבין התובע. בתצהירו יחס לתובע תשובה במשפט מלא, לאמור: התובע השיב בו במקום כי אם יקבל פקודה לירות בנו, הוא ירה בנו.  בחקירה נגדית השתנתה הגרסה: עתה העיד כי הוא אמר לתובע: "אם היית מקבל פקודה לירות בנו היית יורה בנו?", כשעל כך ענה התובע במילה אחת ויחידה - "כן" [עמ' 43 ש' 19-16].  הדבר מספק חיזוק לקביעה כי ביטנר איננו מסוגל לזכור ולצטט באופן מלא ומהימן את תוכן השיח שהתקיים בינו לבין התובע.
50. יש לדייק: ביטנר סבר שהתובע מנסה לעכב או לעצור מפגינה ללא סיבה. הוא שאל אותו מדוע הוא נוהג כך ונענה כי זו הפקודה שהתובע קיבל.  או אז יצר ביטנר פרובוקציה: הוא בחר לקחת את הדברים צעד אחד קדימה והעלה את השאלה לגבי הירי על מפגינים לפי פקודה.  לא התובע העלה את הנושא [עמ' 43 ש' 34-32].  מאחר שמדובר בנושא שעלה במהלך הפגנה ביוזמתו של ביטנר, אחד ממשתתפיה, היה עליו לדייק ברחל-בתך-הקטנה במילים שאמר לתובע.  כאמור, בעדותו הראשית סייג ביטנר את יכולתו לעשות כן.  גם בחקירה נגדית הוא הודה: "אמרתי את הדברים, אני לא זוכר מילה במילה, אם זה היה, כל מילה בדיוק אותו דבר מה שכתבתי, אבל בגדול זה היה, זה היה האמירה" [עמ' 43 ש' 23-22].  תיאור הדברים 'בגדול', 'בערך' ולא בדיוק - אין בו די כאשר מבקשים לייחס לשוטר הצהרה במהלך הפגנה על-אודות נכונות להשתמש בנשק חם נגד מפגינים, אם יקבל פקודה לעשות כן.
51. בתצהירו תיאר ביטנר מפגין נוסף ששמע את הדברים מפי התובע בזמן אמת, בלי שנקב בשמו. בתום עדותו הצביע על עד הנתבע טמיר כמי שעמד בהפגנה לצדו [עמ' 43 ש' 37 עד עמ' 44 ש' 7].  בתצהירו מסר טמיר כי בקיץ 2023 נהג להשתתף בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית ועשה כן גם ביום 11.7.2023; הוא הדגיש שעמד סמוך לשוטרים כדי לבחון את התנהלותם.  עוד ציין כי סמוך אליו ניצב השוטר דורון עוזרי, אותו זיהה לפי תג שם שנשא על מדיו, ואשר בלט בשל התנהגותו האגרסיבית כלפי מפגינים [סע' 3 ב-נ/2; ר' גם עמ' 41 ש' 35-34].  בנסיבות הללו, כשהיה חשוב לטמיר לבחון את התנהלות השוטרים, תמוה שלא צילם את התובע נוהג באופן שאותו תיאר, תצלום שהיה מתעד גם את השיח שהתנהל בין התובע לבין ביטנר.  כאמור, לא הוצג סרטון בו נשמע התובע אומר את הדברים שיוחסו לו בפרסומי הנתבע - זאת בשום נוסח או צורת אמירה.  בנסיבות האמורות כאן, זהו חסר מהדהד.
52. לפי עדות ביטנר, טמיר ניצב לידו במהלך חילופי הדברים עם התובע [סע' 4 ב-נ/3]. חרף זאת, בתצהירו מסר טמיר תיאור שונה מזה שסיפק ביטנר.  לשיטתו של טמיר, בשלב מסוים אמר התובע שאם יקבל פקודה לירות במפגינים - הוא ירה [סע' 4 ב-נ/2].  בעדותו הראשית אין זכר לשיח המקדים בין ביטנר לבין התובע, כשביטנר - לא התובע - מעלה את נושא הירי.  יתרה מכך, לפי עדותו של ביטנר לפני, התובע לא אמר שהוא ירה במפגינים אם יקבל פקודה לעשות כן אלא רק השיב על השאלה שביטנר הציג לו בעניין זה במילה אחת - כן.  לפי גרסה זו, טמיר לא היה עשוי לשמוע משפט זה מפיו של התובע; מי שאמר אותו, ולאחר מכן חזר והדהד אותו בקול רם, גם באמצעות מגה-פון, היה ביטנר.
53. גם טמיר, כביטנר, תיאר בחקירה נגדית אמירה שונה של התובע מזו שצוינה בתצהירו. כאשר העיד לפני, זקף לתובע מילים אלו: "שמעתי אותו אומר שאם הוא יקבל פקודה הוא יירה בנו בשמחה" [עמ' 41 ש' 29].  אין לכך זכר בתצהירו, גם לא בתצהירו של ביטנר שניצב בזמן-אמת לצדו.  צוין לעיל: כאשר מיוחסת לשוטר לובש מדים הצהרה על-אודות נכונות להשתמש בנשק נגד מפגינים, נדרש דיוק מרבי; בציטוט 'בערך', 'בגדול' או בקירוב לא די.  שוני מעין זה בין עדות טמיר בתצהירו לבין גרסתו בחקירה נגדית - משמעו כי עדותו לא מספקת בסיס לקביעת ממצא לחובת התובע ולטובת הנתבע.
54. טמיר, כביטנר, מסר בתצהירו שאינו זוכר את הניסוח המדויק של התבטאות התובע [נ/2 בסע' 4]. יש פערים מהותיים בין גרסותיהם של ביטנר וטמיר; בשל קרבתם לתובע שעמד לידם בעת חילופי הדברים, הפערים לא נומקו בטעם שיניח את הדעת [עמ' 41 ש' 14-11].  כאמור, יש שוני בין גרסת כל אחד מהם בתצהירו ובעדותו לפני, ושוני נוסף בין גרסת האחד לבין גרסת האחר.  כפועל יוצא, לא ניתן לקבוע ממצא על-יסוד עדויותיהם לגבי נכונות האמירה שיוחסה לתובע בדבר נכונות לירות במפגינים.  הספק שהעלו ביטנר וטמיר, כל אחד בנפרד, לגבי מידת יכולתם לצטט במדויק את מה שאמר התובע מספק למסקנה זו משנה תוקף.
55. עדותו של לוינשטיין אינה מוליכה לתוצאה שונה. לפי עדותו בתצהיר, הבחין עוד טרם חילופי הדברים כי התובע חסר סבלנות ואגרסיבי באופן מיוחד [סע' 3 ב-נ/1].  הדבר לא גרם לו לתעד את התובע במצלמתו, תוך קליטת חילופי הדברים בינו לבין ביטנר ותיעוד אמירותיו שעליהן נסב הדיון.  באורח פלא, דאג לוינשטיין לצלם את התובע רק בשלב מאוחר יותר של ההפגנה בצומת [שם, סע' 5].
56. בחלק אחר של תצהירו מסר לוינשטיין תיאור דומה לזה שסיפק ביטנר בתצהירו; לוינשטיין סייג וציין שאינו זוכר את הנוסח המדויק של חילופי הדברים, אולם את תשובתו של התובע לביטנר הוא זוכר היטב שכן עמד במרחק מטרים ספורים ממנו [נ/1 בסע' 4]. לוינשטיין מסר שדבריו של התובע הודהדו על-ידי מפגינים באמצעות מגה-פון [שם, סע' 5].
57. בעדותו לפני אישר לוינשטיין שהתובע לא אמר דבר לגבי ירי במפגינים באופן עצמאי אלא רק השיב לביטנר; לגבי ביטנר, הודה שאינו זוכר במדויק את הנוסח שבו השתמש [עמ' 39 ש' 39-31]. אם אינו זוכר את מילותיו הראשוניות של ביטנר לתובע, פשיטא שאין בידו לזכור באופן מהימן את מה שהשיב התובע לביטנר.  אין בידי לקבל את יומרתו של עד זה או אחר לזכור במדויק רק את חלק השיח שמיוחס לתובע אך לא את מה שקדם לו - שעה שדווקא השיח המקדים, לו אחראי ביטנר, הוא זה שהוביל לדברים שאמר התובע.
58. בהתאם לכך - לאור היעדר הזיכרון המדויק שעליו הצהירו עדי הנתבע כבר בעדותם הראשית, לאור הבדלי הגרסות בין עדותו של כל אחד מהם בתצהיר לבין עדותו לפני - שאינם סמנטיים בנסיבות העניין אלא נוגעים לליבת ההצהרה שיוחסה לתובע בפרסומים, ובשים לב לשוני בין גרסת עד אחד למשנהו לגבי דברי התובע ונסיבות אמירתם, אין בידי לקבל כי הדברים שייחס הנתבע לתובע בפרסום הראשון היו אמת עובדתית נאמנה למציאות.

אירוע ההתקהלות

59. אירוע ההתקהלות התרחש ביום 12.7.2023, למחרת ההפגנה בצומת. את הפרסום הראשון עשה הנתבע ביום שבו התקיימה ההפגנה בצומת - 11.7.2023, ללא תלות באירוע ההתקהלות שבמועד הפרסום טרם התרחש.  הפרסום הראשון נסב בעיקרו על האמירה אשר יוחסה לתובע במהלך ההפגנה בצומת - תוך הצהרה מפיו של התובע כי הוא מוכן לירות במפגינים יהודים והצגתו את עצמו כ'שוטר זבל' ו'שוטר של בן גביר'.
60. באירוע ההתקהלות לא התרחש דבר שסיפק חיזוק לכך שהתובע נכון לירות במפגינים דרך כלל, ואם יקבל פקודה לעשות כן בפרט. דובר באירוע בו התקהלו עשרות מפגינים ליד תחנת שדות כדי להפעיל לחץ לשחרור מפגינים שנעצרו בקיבוץ העוגן [סע' 9 לכתב-התביעה שנתמך ב-ת/1].  גם באירוע זה הנתבע לא נכח וידיעתו לגביו הייתה רק מפי השמועה.
61. לפי הפרסום השני, במהלך אירוע ההתקהלות אמר התובע לאחת המפגינות במקום: "קיבלת דו"ח, קיבלת אזהרה, עוד מילה אחת ממך ואת עצורה בתחנה [...] אסור לך לצעוק ואסור לך לשיר". התובע ציטט כך את הדברים שאמר לה: "הוזהרת , קיבלת דוח ואת ממשיכה במעשיך, ככל שלא תחדלי לצעוק או לשיר בקול רם בניגוד למותר את צפויה להיעצר בשל התנהגותך.."; הוא תלה זאת בכך שהמפגינה התעלמה מאזהרת מפקד המשמרת ומדו"ח שקיבלה [סע' 9 לכתב-התביעה].  בעדותו לפני הסביר שהתנהגותה יצרה רעש לא סביר וגרמה להפרעת מנוחה [עמ' 3 ש' 34-33, 38; עמ' 4 ש' 21-28; עמ' 5 ש' 35].  סנ"צ כהן אישר כי הקמת רעש לא סביר בשעות המנוחה מצדיקה טיפול של המשטרה תוך אכיפת הדין [עמ' 34 ש' 26-21, 39-34].
62. טרוניתו של התובע על הפרסום השני לא נסבה על יחוס הדברים שהוא אמר למפגינה באירוע ההתקהלות; הוא הודה באמירתם. לשון הרע שייחס לפרסום זה - עניינו בכך שבגדרו, טרם ציטוט הדברים שהתובע אמר למפגינה באירוע ההתקהלות, זיהה אותו הנתבע והתייחס אליו בפתח הפרסום כשוטר שמוכן לירות אש חיה לעבר מפגינים יהודים [עמ' 10 ש' 17 עד עמ' 11 ש' 4; עמ' 14 ש' 28-11].  התובע זוהה בפרסום השני באמצעות תצלום שלו במדים - שונה מן התצלום שלו שנכלל בפרסומים האחרים.
63. אם סבר מאן דהוא כי הדברים שהתובע אמר למפגינה באירוע ההתקהלות לא היו מידתיים או מוצדקים בנסיבות העניין - או כי היא קיבלה דו"ח שלא כדין משוטר שאיננו התובע, אזי היה בידו להלין על כך באמצעים ובאפיקים הקבועים בדין. הנתבע, שלא היה עד לשיח במקום כי לא נכח בו, לא עשה כן.  הוא לא הסתפק בציטוט דברי התובע למפגינה באירוע ההתקהלות, תוך הבעת דעה ש"זה ישר לפנתאון", אלא שב והציג את התובע כשוטר שמוכן לירות במפגינים יהודיים, בזיקה לפרסום הראשון שעשה ביום הקודם.  באירוע ההתקהלות לא קרה דבר-מה שהצדיק פרסום זה או ביסס אותו.

64. אילו היה הנתבע מסתפק בציטוט דברי התובע למפגינה בפרסום השני - תוך הבעת דעתו לגבי הדברים ('זה ישר לפנתאון'), אזי לא היה הפרסום מקים לתובע עילת תביעה. דא עקא, הנתבע לא הסתפק בכך; הוא שב וחזר על הצגת התובע כשוטר שמוכן לירות לעבר מפגינים יהודים תוך שימוש באש חיה.  התובע זוהה בפרסום זה באמצעות תצלום ברור שלו, גם אם לא בשמו.

הנתבע פרסם דברי לשון הרע על-אודות התובע

65. לפי סעיף 1 בחוק, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות שמיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [ס"ק (1)-(3)]. סעיף 7 קובע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית".
66. הנתבע עשה ארבעה פרסומים סמוכים על-אודות התובע. בכולם הציג את התובע כמי שנכון לירות במפגינים יהודים.  בפרסומים הראשון, השלישי והרביעי יוחסה לתובע הצהרה בגוף ראשון, על-גבי תמונה ברורה של פניו ופלג גופו העליון כשהוא לבוש מדים, כי הוא שוטר זבל של בן גביר שמוכן לירות במפגינים יהודים.  בפרסום השני זוהה התובע - שהוצג בתמונה שונה אך ברורה שנלקחה מאירוע ההתקהלות, כמי שמוכן לירות אש חיה על מפגינים יהודים.  אין בדברים הללו כל אמירה מסייגת שתראה כי הנתבע ניזון מפרסומים של אחרים ואין לו ידיעה אישית לגביהם; אין בהם שמץ של הבעת דעה אלא רק קביעה נחרצת ביחס לתובע.  אלו דברי לשון הרע בדרגת חומרה גבוהה אשר מקיימים במובהק את הדרישות בסעיף 1 לחוק.
67. בפרסום השלישי לא הסתפק הנתבע בהכללת תמונתו של התובע והכיתוב שעשה עליה, בגרסה מוקטנת אך עדיין ברורה בהשוואה לפרסום הראשון; הוא עסק בו באובדן כבודה של משטרת ישראל, בפרשת הניצבים המטרידים מינית ובקצינים שסרחו. הצבת תמונת פניו של התובע שם ללא אמירה מסייגת או מרסנת, משמעה כי הדברים הללו יוחסו בידי הנתבע גם לתובע: הוא חלק מאובדן הכבוד של משטרת ישראל ומפרשת הניצבים המטרידים ונמנה על הקצינים שסרחו.  בכל אלה אין הבעת דעה אלא קביעה שמתיימרת לשקף אמת עובדתית.
68. בפרסום הרביעי הלין הנתבע על שוטרים אשר יוצאים להשליט סדר אל מול מפגינים בעודם מסירים את תג השם מעל המדים, בניגוד לדין. הדברים הובאו כתיאור עובדתי ברור ונחרץ, ללא כל מרכיב של הבעת דעה.  הכללת תמונת התובע בו, אף זו הפעם עם הכיתוב פרי עטו של הנתבע על-גביה, משמעה כי הסרת תג באירועי הפגנות יוחסה לתובע.  עדי הנתבע שהשתתפו בהפגנה בצומת לא טענו שהתובע נכח בו ללא תג שם; הם זיהו אותו בשמו לפי תג השם שענד [ר' סע' 3 ל-נ/1, סע' 3 ל-נ/2].  לא הובאה עדות שתראה כי התובע הסיר את התג מעל המדים באירוע ההתקהלות או בכל זמן אחר במהלך ביצוע תפקידיו כשוטר.  התובע הדגיש כי הוא מקפיד לשאת את תג השם על מדיו בכל עת [עמ' 20 ש' 15].
69. גם הפרסומים השלישי והרביעי כוללים דברי לשון הרע בדרגת חומרה רבה ביחס לתובע, תוך קשירתו באמצעות הצגת תמונתו עם התנהגויות פוגעניות בעלות דופי חוקי ומוסרי (הטרדה מינית) ועם מעשים שאינם כדין במסגרת מילוי תפקידו (הסרת תג, קצינים שסרחו).
70. רכיב הפרסום האמור בסעיף 2(א) לחוק התקיים בכל פרסומי הנתבע. הם נעשו בדף הפייסבוק שלו והגיעו לידיעת רבים אחרים, כמתועד לצד כל פרסום.  בפרסום מסוג זה, הגעתו לייעדו - למגיבים ומשתפי שיתופים, היא מיידית [ע"פ (מח' י-ם) 6570-09-17 מדינת ישראל נ' עובד, פס' 14 (2018)].
71. כוונתו האישית של הנתבע בעשיית הפרסומים - או טענתו שעשה אותם בהיותו בסערת נפש, בעידנא דריתחא, לאחר שהזדעזע מן אמירה שיוחסה לתובע בדבר נכונותו לירות במפגינים, אינן מסייעות לו ואינן ממרקות את הפרסומים מלשון הרע שטבועה בהם [עדות הנתבע בעמ' 52 ש' 20-19; סע' 20 בכתב-ההגנה]. הדין אינו מקים הגנה מפני פרסום מעוול בשל כך שנעשה בסערת רגשות או בשעת כעס.
72. אמת-המידה לפיה יקבע אם תוכנו של פרסום הוא משפיל או פוגע במובנו של חוק איסור לשון הרע היא אובייקטיבית; לא הבנתו של קורא זה או אחר את תוכן הדברים היא שקובעת, אף לא כוונת המפרסם. כדי לקבוע אם מבחינה אובייקטיבית פרסום טומן בחובו פגיעה מן הסוג שנדון בחוק, תינתן לו המשמעות המקובלת בציבור בהתאם להבנתו ואומד דעתו של קורא רגיל [ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (1992); ע"א 723/74 הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 295 (1977)].  לפי אמת-מידה זו, ­קריאת הפרסומים מוליכה למסקנה כי יש בכל אחד מהם דברי לשון הרע על-אודות התובע במובנים שצוטטו לעיל מתוך סעיף 1 בחוק.
73. הבנתו של קורא רגיל את המיוחס לתובע מתוך הפרסומים תואמת את עדות התובע [עמ' 11 ש' 28-23; עמ' 12 ש' 20-8, 39-29; עמ' 13 ש' 33-28]. קורא סביר שנחשף לפרסומי הנתבע וראה בהם את תמונת התובע ועליה הכיתוב שיצר הנתבע ולצידה המלל שהלה פרסם, יקשור בין המלל לבין התובע ויבין כי הוא נמנה על השוטרים המטרידים מינית, על שוטרים שסרחו, על שוטרים שמסירים את התג מעל מדיהם וכן הלאה.  קורא סביר לא יטרח לבדוק ולברר אם התובע מועסק בתחנה זו או אחרת שנזכרה בפרסום, גם לא מה דרגתו של התובע, אלא יעשה את ההקשר בין התוכן הכתוב לבין התובע על-סמך הצבת תמונתו שם יחד עם הכיתוב על-גביה שהנתבע יצר והוסיף [עמ' 13 ש' 37-36].
74. הבנתו של קורא רגיל, סביר, את המיוחס לתובע מתוך הפרסומים אינה תואמת את מבוקשו של הנתבע להישמע בטענה כי התייחסות למאן דהוא כאל 'זבל' לא חורגת מהתבטאות שגורה ורגילה במרשתת שאין בה משום הטלת דופי [סע' 6 ב-נ/5]. אני דוחה טענה זו בשתי ידיים.  התייחסות לאדם בכינוי 'זבל' היא פוגענית, מעליבה ומשפילה, זאת גם במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות.  צימוד המילים "אני שוטר זבל" לתמונת התובע, כאילו הדברים נאמרו מפיו, אינה הבעת דעה אלא קביעה מוחלטת, נחרצת - כאילו כך התובע מציג את עצמו.
75. בחוות-הדעת שכלל הנתבע בראיותיו - פרי עטה של ד"ר נעם גל, אין לשנות מכך. בית-המשפט אינו נזקק לחוות-דעת מומחה על-מנת לקבוע מה משמעו הסבירה של ביטוי על-פי הבנתו של קורא רגיל, ברשת החברתית פייסבוק או בכלל.  גם לגבי תפוצת הפרסום שעשה הנתבע, אין צורך בחוות-דעת מעין זו; נתוני התפוצה גלויים על-פני הפרסומים.  בדין סבר התובע שאין כל צורך להעמיד את עורכת חוות-הדעת לחקירה נגדית, תוך בזבוז זמן שיפוטי ללא צורך.
76. על-יסוד דברים אלו אני קובעת כי בעשיית כל פרסום ופרסום ביצע הנתבע עוולה על-פי סעיף 7 בחוק איסור לשון הרע, תוך הוצאת דיבתו של התובע רעה.

הנתבע לא הוכיח הגנה שתקנה לו פטור מחבות

77. נטל השכנוע להוכחת הגנה שתעניק פטור מחבות מונח לפתחו של הנתבע ועליו להביא ראיות באיכות ובכמות הנחוצה לשם הרמתו על-פי מאזן ההסתברויות [רע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני) (2014); ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186 (1987)]. הנטל לא הורם על-ידי הנתבע.
78. ההגנה העיקרית שעליה הסתמך הנתבע היא הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 בחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". ההגנה תקום אם תוכחנה שתי דרישות: "האחת, על כך שהדבר שפורסם היה אמת, ושתיים, על כך שהיה בפרסום עניין ציבורי.  על רגל אחת בלבד לא תוכל ההגנה לעמוד" [ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 894-893 (2001)].
79. על אמיתות הפרסום להיות נכונה לזמן הפרסום ולתשתית העובדתית שהייתה ידועה באותו מועד. עליו לבטא אמת מהותית, גם אם בפרט לוואי בו קיים פער בינו לבין המציאות לאשורה על כל פרטיה [ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 443-441 (2012)].
80. בהתייחס לפרסום הראשון - שהציג את התובע כמי שהעיד על עצמו שהוא שוטר זבל של בן גביר וכמי שהצהיר שהוא מוכן לירות במפגינים יהודיים, לא הוכיח הנתבע הגנה. עדותם של עדי הנתבע ביטנר, טמיר ולוינשטיין - אליהן התייחסתי בהרחבה לעיל, לא הניחו בסיס איתן דיו לקביעה כי במהלך ההפגנה בצומת אמר התובע כי הוא נכון לירות במפגינים, אם יורו לו לעשות כן.  כל אחד מהעדים שעליהם הסתמך הנתבע להוכחת תוכן האמירה סייג את עצם יכולתו לדייק במילותיה; נגלו פערים בין עדויותיהם וגרסותיהם לגביה, כמתואר לעיל.  מדובר בדבר-מה שיורד לליבת ההצהרה שהנתבע יחס לתובע, לא בפרט לואי של הדברים.
81. לא-זו-אף-זו: אפילו קיבלתי את גרסתו של ביטנר בתצהיר כמתארת אמת עובדתית מדוייקת, ולא אלו פני הדברים, אזי צריך היה לקבוע שהנתבע לא כלל בפרסום את כל המידע הרלוונטי להצהרה שיוחסה לתובע אלא רק את חלקו. הוא לא ציין שבמהלך הפגנה, מפגין פנה לתובע ושאלו אם יהיה מוכן לירות במפגינים יהודים ככל שיקבל פקודה לעשות כן - ועל כך השיב בחיוב.  בנסיבות דנן, הוצאת ההצהרה שהנתבע יחס לתובע מהקשרה יוצקת בה תוכן שמחמיר עם התובע - בלי להקל בדברים ראש, בהשוואה למציאות השיח שהתנהל בזמן-אמת, כך לפי גרסתו של ביטנר בתצהיר עדותו הראשית.
82. קביעותיו של הנתבע כי התובע "שוטר זבל" ו"שוטר של בן גביר" נסמכו על הצהרה זו לגבי ירי במפגינים ונקשרו אליה; אם לא הוכחה אמיתות ההצהרה, ממילא גם לא הונח בסיס עובדתי לכינויים המשפילים שהנתבע יחס לתובע בעטיה.
83. רכיב אמיתות הפרסום בהגנה האמורה בסעיף 14 לחוק לא הוכח לגבי הפרסום הראשון, זאת ביחס לכל נדבכיו. הפרסום אינו נהנה אפוא מהגנה זו.  אין בפרסום הבעת דעה אלא קביעות נחרצות, מוחלטות ולא מסויגות, שהנתבע יחס לתובע - כמי שאומר אותן מפיו, בגוף ראשון.  גם הגנה שעניינה בהבעת דעה אינה פוטרת את הנתבע מחבות [כדוגמת הגנת סע' 15(4) בחוק].  הדברים הללו יפים גם לגבי ייבוא הפרסום הראשון בידי הנתבע לפרסומים השלישי והרביעי, תוך הצבת תמונתו של התובע ועל-גביה המילים שהנתבע ייחס לתובע לצד המלל שכלל הנתבע בפרסומים אלו.  הם יפים גם ביחס לפרסום השני, בו הציב הנתבע תמונה שונה של התובע וזיהה אותו בפתח הפרסום כשוטר שמוכן לירות אש חיה לעבר מפגינים יהודים.
84. הפרסום השלישי והפרסום הרביעי לקו בהיעדר אמת מבחינות נוספות שחרגו מעצם הכללת הפרסום הראשון בהם: הנתבע יצר בהם זיקה ישירה בין התובע, שתמונתו הוצבה בהם, לבין העניינים שנזכרו בפרסומים: אובדן כבודה של משטרת ישראל, פרשת הניצבים המטרידים מינית, קצינים שסרחו והסרת תג השם מעל המדים על-פי פקודה שמנוגדת לדין. לתובע אין קשר לעניינים הללו.
85. על-מנת שתחול הגנה מסעיף 15 לחוק, נדרש תום לב; סעיף 15 רישא מורה כך: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:". באין תום לב שנלווה לפרסום, הוא לא יחסה תחת ההגנות שנמנו שם.  בחוק נקבעו חזקות שנועדו לסייע בהוכחת תום לבו של הנתבע במעשה הפרסום, או שלילתו.  הנטל להראות כי הפרסום נעשה בתום לב מונח לפתחו של הנתבע; הנטל יורם, ותקום חזקה בדבר קיומו של תום לב, אם הנתבע הוכיח כי הפרסום נעשה בנסיבות שמכוננות הגנה מפני חבות בגין פרסום לשון הרע והפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות [שם, סע' 16(א); ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 138 (1969)].
86. לא עלה בידי הנתבע להוכיח שעשה את הפרסומים בתום לב. הפרסום הראשון נעשה בו ביום התקיימותה של ההפגנה בצומת.  הנתבע לא נכח בה ולא שמע מפי התובע דבר.  כל ידיעתו לגבי מה שהתרחש בהפגנה הייתה מפי השמועה.  הנתבע לא הציג סרטונים שהיו בידיו טרם עשיית הפרסום ואשר תיעדו את ההצהרה שיוחסה לתובע לגבי נכותו לירות על מפגינים יהודים; גם בשלב מאוחר יותר, לא הגיעו לרשותו סרטונים כאלה והם לא הוצג כאן.  הנתבע טען שהסתמך על דיווחים לגבי התבטאויותיו של התובע, אשר נראו לו אמינים ומשכנעים [סע' 4 ב-נ/5]; דא עקא, הוא לא צירף את הדיווחים לתצהירו ולא הציגם כראיה.  בתצהירו, הפנה הנתבע לנספח 1 כמציג פרסומים בהתייחס לתובע [סע' 3 ב-נ/5], אך אין נספח 1 בכל קובץ ראיותיו.
87. מיידיות הפרסום הראשון שעשה הנתבע, ביום ההפגנה עצמה, מתיישבת עם המסקנה כי הוא לא ערך בירור ממשי טרם עשייתו. גם פרסומי הנתבע השני והשלישי נעשו תכוף לאחר ההפגנה בצומת, ביום המחרת.  התנהלותו אינה מצדדת בקיומו של תום לב.
88. מאחר שהנתבע לא הציג את הפרסומים הראשונים שעליהם הסתמך ואשר קדמו במונחי זמן לפרסום שעשה הוא, אין בידו להישמע בטענה כי יש דופי בכך שהתביעה הוגשה רק נגדו ולא נגד מפרסמים אחרים, ראשוניים, שעסקו באמירה שיוחסה לתובע במהלך ההפגנה בצומת. כך או כך, הוכח כדבעי שהפרסום שהנתבע עשה - בפרסום הראשון - היה ראשוני ועצמאי, פרי עטו, ולא שרשור או תגובה לפרסום מוקדם יותר של אחר זולתו.  אין אפוא כל פגם בהגשת התביעה דנן נגד הנתבע בשל ארבעת הפרסומים שהוא אחראי להם.
89. אף הגנת זוטי דברים - או מעשה של מה בכך כאמור בסעיף 4 לפקודת הנזיקין, אינה עומדת לנתבע. זוטי דברים הם עניינים זעירים וקלי ערך שאין הצדקה להעסיק בהם את בית-המשפט [ע"א (מח' חי') 36190-01-11 איל נ' ד.ג.ש חניונים אחזקה בע"מ (2011)].  פרסומיו של הנתבע על-אודות התובע אינם זוטי דברים ולו גם בדוחק; הם נועדו להטיל בתובע דופי עמוק, יסודי, בעניינים שמצויים בליבת מוסריותו, יושרתו וכשירותו לשרת כשוטר.
90. בטענת הנתבע כי הפרסומים חוסים בצלה של הגנת חופש הביטוי אין להצילו מחבות. חירות הביטוי אינה אינטרס יחיד שיש להביא בחשבון בתביעה שעילתה פרסום לשון הרע; אל-מולה ניצבת הזכות לשם טוב.  האיזון בין זכויות אלה ובינן לבין אינטרסים וערכים אחרים בעלי נגיעה לנושא נעשה על-ידי המחוקק בהוראותיו והסדריו הפרטניים של חוק איסור לשון הרע.  מאחר שהנתבע אינו נהנה מן ההגנות שעליהן הסתמך, אין בידו להישמע בטענה שיש לפוטרו מאחריות לפרסומים משום שבעשייתם מימש את זכותו לחופש הביטוי [ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פס' 132 (2014)].

ההליך דנן אינו תביעת השתקה

91. הנתבע הלין על התביעה בטענה כי היא נועדה להשתקת ביקורת לגיטימית ופגיעה בערך של חירות הביטוי [סע' 44 בכתב-ההגנה]. דין הטענה דחיה; לא מדובר בתביעת השתקה כלל.
92. ברע"א 1954-24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד, אגודה שיתופית (2025) עמד בית-המשפט העליון על מאפייניה של תביעת השתקה (SLAPP) [ר' גם רע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו, פס' 7 (2018); רע"א (מח' י-ם) 18851-02-21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ח"כ זוהר, פס' 23-20 (2021); ת"א (של' ת"א) 5745-09-17 נתניהו נ' בנימין, פס' 43-38 (2019)].
93. תביעת השתקה מתאפיינת בפערי כוחות ניכרים ומובנים בין הצדדים, כאשר התובע הוא צד חזק ואילו הנתבע צד חלש ביחס אליו. לא כן במקרה שלפני.  התביעה לא הוגשה נגד הנתבע על-ידי משטרת ישראל אלא על-ידי התובע, אדם פרטי.  יחסי הכוחות בין בעלי-הדין שווים.
94. תביעות השתקה מתאפיינות בעילת תביעה חסרת יסוד או גבולית ולא ברורה. לא כן במקרה דנן.  התובע הראה שיש באמתחתו תביעה שעילתה מוצקה בגין ארבעה פרסומים בכתב, כולם מזוהים בתוכנם ובמועדיהם, שהנתבע עשה; הנתבע לא הוכיח הגנה שתכשיר את הפרסומים ותראה שהם נעשו כדין.
95. סכום תביעה מופרך, גבוה במיוחד ותלוש מהנסיבות עשוי לשמש סממן לתביעת השתקה. גם מאפיין זה לא מתקיים כאן כפי שיובהר בחלק הבא.  הסכום שנתבע סביר מאוד ביחס לחומרת הפרסומים והיקף הפרסומים שעשה הנתבע על-אודות התובע.  בכך שהתובע מימש את זכותו לפי חוק איסור לשון הרע והגיש תביעות נוספות נגד אחרים שאינם הנתבע, זאת בעטיים של פרסומים שלטענתו הוציאו את דיבתו רעה, אין לשנות מכך; הדבר אינו גורם לייבוא סכומיהן של תביעות אחרות להליך דנן, במצטבר לסכום שנתבע בו.  מי שטוען כי בוצעה נגדו עוולה על-פי חוק איסור לשון הרע רשאי להביא את טענותיו לבירור נגד כל מפרסם בנפרד והדבר אינו הופך את כלל התביעות, רק בשל כך, למופע של תביעות השתקה.
96. מאחר שהגנת הפרסום אינה עומדת לנתבע, גם אין בתובענה עניין ציבורי מיוחד; היא מוגבלת למשפט הפרטי ונסבה על השאלה אם הנתבע חטא בפרסום לשון הרע, אם לאו. התביעה אינה חורגת מהסעד שהתבקש ואינה מבקשת לבוא חשבון עם הנתבע בשל מיהותו - בשונה ממעשיו בעשיית הפרסום [ת"א (צפת) 60893-12-18 אפרצב נ' בן דוד, פס' 105, 107 (2021); ת"א (של' ת"א) 30803-05-17 מכלוף נ' בן שושן, פס' 18-15 (2020)].

כימות הנזק

97. בגין ארבעת פרסומי הנתבע, תבע התובע פיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. סעיף 7א(ב) לחוק מורה: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק".  במקרה דנן ביצע הנתבע עוולת פרסום לשון הרע כלפי התובע בכל אחד מארבעת הפרסומים בנפרד, בפני עצמו.  גם אם תאמר שיש חפיפה בין הפרסום השני לראשון, כך שהשני רק הדהד את הראשון אך לא הוסיף לו דבר-מה מהותי חדש, עדיין גלומה בפרסום הראשון, בפרסום השלישי ובפרסום הרביעי חומרה מיוחדת והם אינם חופפים זה את זה באופן מלא; בכל אחד מהם יחס הנתבע לתובע דבר-מה חדש תוך פגיעה שלא כדין בשמו.  מדובר בשלושה פרסומים שבגין כל אחד מהם זכאי התובע לפיצוי ובפרסום אחד נוסף שהדהד את הפרסום הראשון, סמוך לעשייתו.
98. התובע טען שפרסומי הנתבע חרגו מתחום הסביר, באופן שמקים חזקה שהם נעשו בכוונה לפגוע [סע' 52 בכתב-התביעה]. לא הוכח שהפרסומים נעשו בכוונה לפגוע; ממילא לא נתבע פיצוי שטומן בחובו רכיב של כוונה לפגוע על-פי סעיפים 7א(ג) ו-(ה) בחוק.  בכל הנוגע לעשיית הפרסומים, הנתבע היה אדיש להשפעתם על התובע [עמ' 52 ש' 30-29].  הוא לא ערך בדיקה עצמאית, מינימלית, בטרם עשה ארבעה פרסומים נפרדים כדי לאמת או לשלול את ההנחות שניצבו ביסודם בכל הקשור לתובע [שם, ש' 25-16].  הנתבע נהג כך למרות שידע כי מדובר בשוטר בשר ודם ולא בדמות פיקטיבית, בעת שנטל את תמונת התובע והוסיף על-גביה את הכיתוב פרי עטו [עמ' 54 ש' 32-29].  גם אם לא מדובר בכוונה לפגוע, הדבר מלמד על קלות הדעת שבה עשה הנתבע פרסומים לגבי התובע שחומרתם אינה של מה בכך.
99. אדישותו של הנתבע לתוצאת הפרסומים והשפעתם באה לידי ביטוי גם בכך שהוא לא ידע לומר באופן מוסמך אם הפרסומים הוסרו על-ידו לאחר הגשת התביעה או שהם עודם קיימים בדף הפייסבוק שלו [עמ' 57 ש' 34 עד עמ' 58 ש' 4]; הוא גילה אדישות לשאלה מי עשוי להיחשף לפרסומים [עמ' 54 ש' 37-33]. הוכח שהפרסומים זכו לחשיפה בהיקף שאינו של מה בכך.
100. בנסיבות הללו, פסיקת פיצוי לתובע בסך 50,000 ₪ בגין כלל פרסומי הנתבע היא סבירה מאוד, מידתית ומתונה; ניתן היה לפסוק גם סכום גבוה מזה.

סיכומם של דברים

101. די באמור לעיל כדי להכריע במחלוקת ואין צורך להידרש לטענות נוספות מעבר למה שנדון כאן. התביעה מתקבלת במלוא סכומה.
102. הנתבע עתר להשית על התובע הוצאות לדוגמא [סע' 45 בכתב-ההגנה]. משהתקבלה התביעה נגדו במלואה, יש לנהוג כך כלפיו.  הנתבע הפליג במהלך הבירור למחוזות רחוקים למרות שלא היו רלוונטיים להכרעה; הוא עשה כן גם בסיכומיו הארוכים מאוד.  הוא יחויב אפוא בהוצאות ריאליות.
103. הנתבע ישלם לתובע סכומים אלה: סכום התביעה בסך 50,000 ₪ אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (21.8.2023) עד יום פסק-הדין, הוצאות משפט שכוללות אגרות והתייצבות התובע לשני דיונים בסך כולל של 2,500 ₪ בערכי יום פסק-הדין וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ (כולל מע"מ) בערכי יום פסק-הדין (להלן יחד הסכום הפסוק).
104. הנתבע ישלם לתובע את הסכום הפסוק תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא לו פסק-הדין. בפרק זמן זה ישלם הנתבע לכל אחד מעדיו לוינשטיין, טמיר, ביטנר ולפיד את שכר עדותו בסך 500 ₪ לכל עד, בערכי יום פסק-הדין.  כל סכום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-הדין עד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.