אחד ממארגני ההפגנה, החל לכרוז למפגינים 'התחילו לחלק פה דוחות, אל תדאגו אנחנו נאסוף כסף לכולם..' המפגין שקיבל דוח, פנה לתובע ואמר 'אז איזה יופי כל מה שיגידו לכם תעשו', התובע ענה למפגין בחיוב. תשובתו של התובע לא הניחה את דעתו של המפגין ובתגובה אמר המפגין 'אהה אז אם יגידו לך לקחת אקדח ולירות בנו אז אתה תירה בנו', התובע שהזדעזע מהמשפט השיב לו בביטול 'אוי כן, איבדתם את זה לגמרי' הוסיף ואמר עם תנועת, 'תמשיך, תמשיך' [ההדגשות במקור].
- זו הייתה גרסת התובע בעדותו הראשית לגבי חילופי הדברים בינו לבין המפגין ולגבי הנסיבות בהן נאמרו הדברים; תצהירו ניתן לתמיכת כתב-התביעה, בהתאם לסדר הדין בו הוגש [ת/1; ר' גם החלטה בעמ' 2 ש' 35-29]. אין בכך כל דופי ואין ממש בטענת הנתבע שהדבר הקשה או הכביד על הבירור.
- בעדותו לפני הדגיש התובע כי הדברים שיוחסו לו בידי הנתבע בפרסום הראשון - ולאחר מכן בפרסומים הנוספים שעשה הנתבע לגבי ההפגנה בצומת, הם שקריים ואינם אמת: "אני בחיים לא הצהרתי שאני שוטר זבל, [...] זה אחד [...] ושתיים [...], מישהו יעלה על הדעת שאני אמרתי שאני ירה באנשים, שזה לא היה ולא נברא בכלל" [עמ' 6 ש' 32-29]. עוד הלין על כך שהוא הוצג בפרסום הראשון - מכוח המילים שהנתבע שם בפיו על-גבי תמונתו, כשוטר של בן גביר: "אני לא שוטר של בן גביר אני שוטר של מדינת ישראל. [...] אני לא חייל של אף אחד, אני חייל של המדינה" [עמ' 7 ש' 17-14]. התובע עמד על דעתו שלא אמר שהוא מוכן לירות ביהודים והדגיש: "[...] זה לא קשור ליהודים או ערבים, אני לא מוכן לירות באף אזרח במדינת ישראל, כל עוד אין צורך לכך, לצורך הגנה עצמית" [עמ' 7 ש' 22-18].
- בעדותו בחקירה נגדית אישר התובע את גרסתו כפי שנמסרה בכתב-התביעה ובתצהירו וציין כי הוא מוכן להיחקר על כך בפוליגרף; התובע שב ומסר שחזר על דברי המפגין אליו בגיחוך, תוך אמירה שהם איבדו את זה לגמרי, נסחפו [עמ' 7 ש' 25 עד עמ' 9 ש' 30]. הוא הדגיש שנשאל על-ידי המפגין שאלה - "אם יגידו לך לקחת נשק ולירות בנו אתה תירה", ועל כך ענה כפי שתיאר [עמ' 31 ש' 11-10].
- עדותו של התובע על כך הייתה אמינה. לא ניתן לנתק בין המילים שאמר הוא - ואשר יוחסו לו בפרסומי הנתבע, לבין מה שאמר לו המפגין קודם לכן, באותו אירוע; לא ניתן לנתק ביניהן לבין שפת הגוף בה השתמש התובע אגב תשובתו למפגין. המילים שאמר התובע לא היו אמירה ראשונית אלא תגובה למה שהוטח בו. לגרסתו של התובע יש תימוכין שהם חיצוניים לעדותו; מקורם בראיות שהציג הנתבע. טרם בחינתן של ראיות הנתבע לגופן, יש לחדד את המחלוקת שטעונה הכרעה ואת גבולות הדיון.
גדר המחלוקת, גבולות הבירור ונטל השכנוע
- הנתבע ביקש להשמיע כעד מטעמו את מפקד תחנת שדות בעת הרלוונטית, סגן ניצב אייל כהן (להלן סנ"צ כהן), בלי שהלה יקדים ויגיש את עדותו הראשית בתצהיר. בקדם-המשפט הותר לו לעשות כן, תוך הגבלת תכליתה של העדות להוכחת תגובתו של סנ"צ כהן להתבטאויותיו והתנהגותו של התובע בהפגנות; העדות לא הותרה לשם הוכחת קשר אפשרי (או שלילתו) בין התנהגות התובע לפקודות ומדיניות המשטרה בכל הנוגע להפגנות נגד ההפיכה המשפטית [ר' סע' 5 בבקשה 11, דברי בא-כוח הנתבע בעמ' 2 לפרוטוקול ש' 36-33 והחלטה שם בעמ' 3 ש' 10-9].
- במהלך הבירור, נדמה לא אחת שלשיטת הנתבע התהפכו היוצרות: הוא התובע, לא הנתבע - והצד השני נדרש לספק הגנה לטענות הנתבע כלפיו. הצד שכנגד לא הוגבל לזהות הפרטית של התובע, השוטר דורון עוזרי, אלא הורחב למשטרת ישראל כולה (ולכל הפחות למי שממלאים בה תפקיד אך לא מבצעים אותו, כך לטענת הנתבע, בדלת אמותיו של הדין). שוב ושוב נעשתה התייחסות לתובע כמי שהגיש כתב-הגנה, גם לאחר שבית-המשפט העיר על כך [ר' למשל עמ' 7 ש' 26-25; עמ' 8 ש' 25-23, 32-31; עמ' 11 ש' 22-21].
- עסקינן בתביעה בעילת פרסום לשון הרע - זאת בגין פרסומים שהנתבע עשה בכתב ושתוכנם מזוהה, ברור וידוע. התביעה הוגשה לפיצוי ללא הוכחת נזק. הנתבע התגונן בטענה כי הפרסום חוסה בצילן של הגנות ידועות ואשר על כן אינו מכונן עוולה ואינו מקים לתובע זכות לפיצוי. זו המחלוקת שלגביה נדרשו בירור עובדתי והכרעה ואין בלתה; כל ניסיון להרחיב אותה כדי להפיק רווח משני לצרכי הליכים אחרים, בבחינת 'מסע דייג', כרוך בבזבוז זמן שיפוטי ועומד בניגוד לעקרונות היסוד שהותוו בתקנות סדר הדין שחלות על הבירור [ר' סע' 3(ב) סיפא ו-4 סיפא בתקנות סדר הדין האזרחי מ-2018].
- בית-המשפט הבהיר זאת בקדם-המשפט ותחם את גדרי עדותו של סנ"צ כהן. הנתבע לא חלק על כך והצהיר באמצעות בא-כוחו: "לגבי הערת ביהמ"ש על 'מסע דייג' ביחס לעדותו של סגן ניצב אייל כהן, אני לוקח לתשומת ליבי את ההערה. אני אמנע מלחקור בעניין הזה למרות שלעניות דעתי יש חשיבות שבתי המשפט יסייעו למבצר שנקרא הרשות השופטת לשים גבולות לרשות המבצעת, אבל אם ביהמ"ש סבור שזו לא הערכאה הנכונה לעשות זאת, אני מסכים" [עמ' 2 ש' 36-33]. למרבה הצער, במהלך הבירור העובדתי נשתכחו הדברים, תוך ניסיון להפוך את ההליך לכתב-אישום מטעם הנתבע נגד התובע בפרט ומשטרת ישראל בכלל. אין לכך כל מקום.
- הדברים נאמרים כאן לא משום שטענות הנתבע אינן חשובות, ולא משום שלא נדרשת ביקורת שיפוטית אפקטיבית על מעשי הרשות, בגדרי הדין; בכל אלה, בית-משפט זה אינו מקל ראש. הדברים מודגשים משום שיש להקפיד על ההליך הנכון בו ניתן לעשות כן, בגדרי שלטון החוק. אין לפני עתירה לבג"ץ נגד מדיניות המשטרה או פעולה מפעולותיה ואיני מוסמכת לדון בהליך מסוג זה. אף אין בהליך דנן הזדמנות לתקיפה עקיפה בעניינים הללו, אגב דיון בהגנת הנתבע מפני תביעה בעילה מחוק איסור לשון הרע.
- הבירור שניתן וצריך לקיים במקרה דנן הוא תחום וממוקד: כאשר עצם הפרסום ותוכנו אינם מוכחשים, הפיצוי שנתבע לא טעון הוכחה של נזק פרטני והמחלוקת נסבה על נפקות הפרסום ותוצאתו לאור הסתמכות הנתבע על הגנות הקבועות בחוק, על הנתבע להחל בהבאת הראיות ולתובע אין עוד מה להוכיח [רע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני) (2014)]. גם אם במקרה דנן נשמעה תחילה עדות התובע, הדברים יפים בנוגע לנטלי השכנוע שחלים בתובענה. נטל השכנוע לגבי הוכחת הגנה שהפרסומים באים בגדרה חל על הנתבע. עליו להרימו באמצעות ראיות שתצלחנה את רף מאזן ההסתברויות. נטל השכנוע קבוע ואינו עובר במהלך המשפט אל הצד שכנגד; רק אם יעלה בידי הנתבע להרים את הנטל, יעבור הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור למגרש התובע [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)].
- אם ימצא כי הפרסומים כללו דברי לשון הרע על-אודות התובע והגנות שעליהן הסתמך הנתבע אינן עומדות לו, אזי הוא יחוב בתשלום פיצויים לתובע. עניינים עליהם חקר הנתבע בהרחבה את התובע, את סנ"צ כהן ואף את עדיו שלו בחקירה חוזרת אינם משנים מכך. המחלוקת לא נסבה על מדיניות המשטרה בהתמודדות עם אירועי הפרות סדר, הקמת רעש והפרעת מנוחה, אף לא על השאלה אם התובע חרג מכללים שחלים בעניינים הללו במהלך ההפגנה בצומת או באירוע ההתקהלות. בפרסומי הנתבע לא יוחסה לתובע חריגה מעין זו (במתן דו"ח, בדרישה ממפגין להזדהות, בהפעלת סמכות עיכוב, באופן מדידת רעש וכו'); התביעה לא הוגשה בשל פרסומים שזה תוכנם. המחלוקת איננה עוסקת בשאלה אם התובע עמד קרוב מדי למפגינה באירוע ההתקהלות, אם נעשה במהלכו שימוש בזמבורות ואם ההפגנה בצומת גלשה או לא גלשה לכביש תוך סיכון המפגינים. המחלוקת גם לא נסבה על היקף חובתם של שוטרים לשאת מצלמות גוף או על האופן שבו משטרת ישראל מציידת שוטרים במצלמות כאלה. עניינה אינו בדרך בה משטרת ישראל בכללותה או התובע באופן פרטני מיישמים את נהלי המשטרה ביחס לזכות ההפגנה, האסיפה והתהלוכה או בשאלה אם הוראה לפנות מפגינים מהכביש בהפגנה בצומת ניתנה על-ידי מפקד של התובע שהיה מוסמך להורות כך.
- הסיבה לכך פשוטה: עניינים אלו כלל לא זכו להתייחסות בפרסומי הנתבע שמהווים את עילת התביעה. לגבי מה שלא נכלל בפרסומים, הנתבע אינו עשוי לטעון לקיומה של הגנה רלוונטית. העיסוק בנושאים חיצוניים לפרסומים ביקש לפרוץ את גדרי המחלוקת ללא הצדקה ממשית, תוך צריכה עודפת של זמן שיפוטי בהיקף ניכר וניסיון להסיט את הדיון אל מחוזות רחוקים. כדי לסבר את העין: אין בפרסומים אמירה כי בהפגנה בצומת או באירוע ההתקהלות, התובע ביקש להפעיל סמכות שלא כדין בנסיבות שלא הצדיקו זאת. אין בהם אמירה כי במהלכם לא נשא התובע מצלמת גוף בניגוד לחוק. אין בהם טענה כי בהתנהלותו פגע התובע בזכות ההפגנה והתהלוכה בניגוד לנהלי המשטרה. טרוניית הנתבע הייתה עקבית: הוא ייחס לתובע הצהרה כי הוא נכון לירות במפגינים יהודים ובשל כך זיכה אותו בשם התואר שוטר זבל של בן גביר. אם הנתבע עשה זאת כדין או שמא ביצע עוולה של פרסום לשון הרע על-אודות התובע באופן התייחסותו אליו בכל אחד מארבעת הפרסומים - זו המחלוקת שטעונה הכרעה כאן.
ההפגנה בצומת - ראיות הנתבע
- בעדותו של סנ"צ כהן בחקירה ראשית נמסר כי הוא ממלא את תפקיד מפקד תחנת שדות מעט יותר משנתיים וחצי; עדותו נמסרה ביום 13.7.2025 ומשמעה כי כיהן בתפקיד זה גם במועדים הרלוונטיים לתובענה, קרי, ביום ההפגנה בצומת וביום אירוע ההתקהלות [עמ' 33 ש' 36-35].
- סנ"צ כהן נשאל על-ידי הנתבע אם זכורה לו פגישה שנערכה במשרדו לבקשת אחד ממארגני המחאות בהשתתפות ראש מועצת אבן יהודה, מר אבי הררי. סנ"צ כהן השיב שאינו זוכר את הפגישה [עמ' 35 ש' 19-12]. הגורם שהציג עצמו ככוח המניע מאחורי זימון הפגישה הוא עד הנתבע מר מיכאל לפיד שנתן תצהיר [נ/4; להלן לפיד]. לפיד מסר בתצהירו כי השתתף בפגישה עם סנ"צ כהן ושמע מפיו שהוא מודע להתרחשויות שנוגעות לתובע; אחרי הפגישה דיווח לפיד על תוכנה בקבוצת פייסבוק של תושבי אבן יהודה וציטט בתצהירו את תוכן הדיווח, זאת בלי שצירף אותו גופו כראיה. לפיד, כמוהו כנתבע, לא השתתף בהפגנה בצומת וניזון מהודעות של אחרים על-אודות האמירה שיוחסה לתובע בפרסומי הנתבע [נ/4 בסע' 5-2].
- כאשר סנ"צ כהן מסר בעדותו שאינו זוכר את אותה פגישה במשרדו, הנתבע נמנע מלרענן את זכרונו באמצעות הקראת תוכן תצהירו של לפיד ופרטי הדיווח שנכלל בו בעקבות הפגישה. על כך יש לתמוה והדבר מכונן חסר ראייתי שנזקף לחובת הנתבע. בסופו של יום, עדותו של סנ"צ כהן לא סייעה לנתבע במאום. היא לא הראתה שסמוך לאחר ההפגנה בצומת, הובעה תרעומת באוזני מפקדו של התובע לגבי דברים קשים שאמירתם יוחסה לתובע במהלך ההפגנה - באופן שעשוי להתפרש ככוונה לירות במפגינים. סנ"צ כהן הדגיש בחקירה הנגדית כי אם היה שומע שהתובע אמר למפגינים כי ירה להם כדור בראש (או משהו בסגנון הזה), או היה מקבל סרטון שמעיד על אמירה כזו, אזי היה מטפל בכך באופן מיידי [עמ' 37 ש' 28-24].
- בחקירה נגדית ציין סנ"צ כהן שאיננו מכיר את האירועים נושא התביעה והצהיר שלא ננקטו כלפי התובע פעולות ענישה בשל אירועים שעליהם נשאל [עמ' 36 ש' 39-36; עמ' 37 ש' 14-12]. עדותו תאמה את דברי התובע; הלה מסר כי לא הוגשה נגדו תלונה למח"ש בידי מי ממשתתפי ההפגנה שלשיטת הנתבע שמעו את האמירה שיוחסה לתובע בפרסומים ולא נערכה כל חקירה או בדיקה לגבי התנהגותו לאחר ההפגנה בצומת [עמ' 9 ש' 35; עמ' 20 ש' 12-10].
- אין אפוא יסוד לקבוע כי בעקבות ההפגנה בצומת, התובע הורחק מהפגנות ולא השתתף בהן עוד. הנתבע טען זאת באמצעות לפיד, בניסיון לספק תמיכה עקיפה לנכונות הפרסום שעשה. יש לדייק: לפיד לא ציין אלא שלא ראה את התובע בהפגנות מאוחרות יותר [סע' 6 ב-נ/4]. הדבר אינו בסיס איתן דיו לקביעה שהתובע לא הורשה להשתתף בהפגנות נוספות דרך כלל - ובזיקה לאמירה שיוחסה לו בהפגנה בצומת בפרט. מסקנה מעין זה דורשת תשתית ראייתית ממשית וזו לא הובאה.
- 00 כדי להוכיח את אמיתות הפרסום שייחס לתובע הצהרה בדבר נכונות לירות במפגינים השמיע הנתבע שלושה עדים שנכחו בהפגנה בצומת: ה"ה שחר ביטנר, חגי טמיר ובועז לוינשטיין (להלן ביטנר, טמיר ולוינשטיין). ביטנר העיד כי שוחח עם התובע במהלך ההפגנה; כך תיאר זאת בתצהירו [סע' 4 ב-נ/3; ההדגשות במקור]:
0