בתצהיר עדות ראשית הצהירה האֵם כי צילמה את היומן מיד עם מעצרו של בנה, ובחקירתה הנגדית טענה כי התקשתה לפענח את הכתוב בו מאחר שכתב ידו של בנה קטן ולא ברור, וכי היומן היה מונח על שולחנו של המשיב. מנגד, בחקירתו הנגדית טען השוטר וסקר כי הוא כלל לא זוכר שהיה יומן כזה, וכי "אם היה משהו שהוא חשוב כמו יומן או דברים כאלה אז היינו תופסים כי עובדה שתפסנו המון דברים". בתשובה לשאלת בא כוח המשיב, האם ייתכן שאמו של המשיב נתנה להם יומן מבלי שהוא זוכר - ענה השוטר "לא, אם לוקחים משהו מחיפוש זה נרשם ישר בדוח החיפוש. ברגע שאנחנו לוקחים דברים, תוך כדי חיפוש מהבית זה נרשם. כלומר אם זה לא נרשם אז לא היה דבר כזה". ואכן, ברובריקת "המוצגים שנתפסו" המופיעה בדו"ח החיפוש, החתום על ידי אמו של המשיב, כתוב באופן ברור ומודגש "לא נתפס דבר".
- כאמור, בית משפט קמא העדיף את גרסתה של אֵם המשיב כי היומן נתפס, על פני זו של השוטר וסקר, אך לטעמי, התעלם ממספר קשיים בגרסת האם.
ראשית, לפחות בחיפוש הראשון השוטרים תפסו "כפי יכולתם" כל מה שניתן לתפוס, וקשה להלום כי היו מוותרים על תפיסת יומנו של המשיב אילו זה היה מונח על שולחנו. אף ראש צוות החקירה, יצחק שטרן, הודה כי ברמת העיקרון היה מקום לתפוס את היומן באופן מיידי (עמ' 160-157 לפרוטוקול). שנית, לגרסת האם, היומן נלקח בסופו של דבר, אך הדבר לא נרשם במסגרת המוצגים שנתפסו. מעבר לכך שהאם עצמה חתומה על דוח החיפוש, קשה להלום כי השוטרים שערכו חיפוש ידעו מראש כי עליהם "להעלים" את דבר קיומו של היומן ולא להזכירו בדוח החיפוש. היומן אף לא נכלל בין חומרי החקירה שהועברו לסניגור, ולטענת המדינה, נחשף לראשונה רק במסגרת התביעה דכאן. שלישית, מה היה לאם להתחנן לשוטרים לקחת את היומן ולהציגו בפני בנה, הרי המשיב היה מיוצג לכל אורך הדרך. היומן היה בשליטת המשיב, וגם לגרסת האם, היא סברה שביומן עשויה להיות טמונה חשיבות רבה ואף טרחה לצלמו מיד לאחר מעצרו של המשיב. על רקע החשיבות הרבה שאמו של המשיב ייחסה ליומן כדי כך שצילמה העתקו מיד בסמוך למעצר בנה, ניתן היה לצפות שעורך דינו של המשיב יציג בפניו את היומן או את צילום היומן כדי לרענן את זכרונו על קורות אותו יום. וכפי שנזכר לעיל, ניתן היה לצפות כי הסניגור - אשר לאחר החלטת המעצר ניסה ללקט כל בדל ראיה לתמיכה בטענת אליבי - יסתמך על היומן.