בהתחשב בכך שהמשיב העלה אך שתי אפשרויות לאליבי: אופיס דיפו או פר"ח, ושתי האפשרויות נבחנו על די המשטרה והדברים אף התיישבו עם דו"ח השעות שהמשיב מילא, ובהתחשב בכך שהמשיב השיב בכתב לכתב האישום והעלה טענת אליבי המבוססת על רישום השעות של פר"ח (הימצאותו בבית החניך עד 19:30), איני שותף כלל לביקורתו של בית משפט קמא על אי חיפוש היומן ותפיסתו. המשיב נחקר פעמים רבות, ורק בחקירתו מיום 18.7.99, ממש בתחילת הדרך, בתשובה לשאלה "היכן היית ב-18.4.99 בשעות הערב" השיב "לא זוכר אפשר לראות ביומן שלי אולי התנדבתי בפר"ח באותו יום". המשיב נחקר פעמים רבות לאחר מכן, ולא העלה את נושא היומן. ותמיהה היא, אם היומן היה כל כך חשוב למשיב ולאמו - כדי כך שהפך כמעט לאבן הראשה בפסק דינו של בית משפט קמא - מדוע לא העלה המשיב את נושא היומן שוב ושוב בפני חוקריו? מדוע הסניגור לא ביקש להציג את היומן בכל הליכי המעצר, אף לא לאחר הגשת כתב האישום שעה שהועלה כבר נושא פלט השיחות, ואף לא בערר לבית המשפט העליון, שם הוא מאזכר כי המשיב הזכיר את יומנו במהלך החקירה, אך איננו מלין על כך שהיומן לא הוצג בפני המשיב או לא נתפס? מדוע לא הביאה אמו את היומן או את צילום היומן לסניגור או למשיב? ומדוע אמו של המשיב, בחקירתה מיום 20.7.99, לא העלתה את נושא היומן? על רקע כלל הנסיבות, נראה לי מרחיק לכת עד מאוד לייחס רשלנות לחוקרים, בשל אזכור אגבי של היומן על ידי המשיב פעם אחת בתוך משפט אחד במהלך אין ספור חקירות.
- ביום ה-22.7.99, נערך חיפוש נוסף בבית המשיב, במטרה לראות אם יש ברשותו חגורה העונה לתיאור הקטינה. חגורה שכזו לא נמצאה, ובדו"ח החיפוש נאמר כי לא נתפס דבר. בנקודה זו קיימת סתירה בין גרסתה של אֵם המשיב לבין גרסתו של השוטר וסקר ונביא את הדברים בלשונו של בית משפט קמא:
"לא אכביר מילים בנושא היומן. די אם אפנה לחקירות השוטרים המעורבים, אשר השליכו איש על רעהו את האחריות ליזום כיווני חקירה נוספים ו/או אחרים, ואת דברי אם התובע - גב' נוגה ווקס, אשר הותירה עליי רושם של אישה אמינה והגונה. גב' ווקס העידה, כי ממש התחננה לשוטרים שיקחו את היומן, אולי יצליחו למצוא בו משהו לעזרת בנה. השוטרים אמנם לקחו, לדבריה את היומן, אולם לעגו לה על תחנוניה.
השוטר וסקר הכחיש, כי התבקש על ידי אם התובע לקחת את היומן, או שלקח אותו בפועל, אולם נוכח הרושם הגרוע שהותיר, ונסיונותיו הבלתי נלאים שלא לומר אמת ולהתאים את המציאות לצרכיו, אינני נותנת כל אימון בעדותו, והנני מעדיפה בבירור את עדותה של גב' ווקס" (סעיף 14 לפסק הדין).