מצפיה בסרטוני הוידאו של החקירות (החל בחקירה שלאחר התשאול- ת/12ב) עולה, כי בנוסף לסתירות ולשינויי הגרסה בהתאם לשאלות שנשאל, נראה הנאשם 2 פעמים רבות בוכה, בכי שנראה לעתים מעושה ולא אמין, כחלק מהמצג שניסה להציג בפני החוקרים לפיו הוא אדם נורמטיבי שנקלע לאירוע שלא בטובתו. וכך בת/12ב בולטת יכולתו של הנאשם 2 לעבור מבכי ודיבור בקול חלש ובהרכנת ראש, להרמת קול ולתיקון החוקר באופן אסרטיבי; ובשחזור (ת/13ב) נראה הנאשם 2 בוכה תוך כדי שהוא משקר וטוען שהנאשם 1 החזיק באקדח באופן שהוא חש מאוים (ת/13 עמ' 19). כאשר הרושם הכללי העולה מכלל חקירותיו, לרבות מקטעי הבכי הרבים, הוא של חוסר אמינות, ולא בכדי כינה זאת החוקר לזמי כ"דמעות תנין" (ת/14 ש' 185).
ראוי לציין שבמהלך העימות, מעבר לבכי שליווה את מתן גרסתו, נקט הנאשם 2 טקטיקה שונה, ככל הנראה בכוונה לחזק את אמינותו בעיני החוקרים, והוא פתח את דבריו ב"נאום" תוקפני לאוזני הנאשם 1, שבו התרה בו שהוא מתכוון לספר את כל האמת, כך שהחוקרים יגלו שהוא משקר וכדאי שישקול שוב את גרסתו. כבר בשלב זה החל הנאשם 2 לשקר, שכן כחלק מ"האמת" שהוא מתכוון לספר הוא מנה את זה ש"אתה איימת עליי ואתה איימת על המשפחה שלי שאם אני אדבר אתה תרצח אותם ואתה תהרוג אותי" (ת/8א עמ' 21-22); ואז החל להרים את קולו, צעק ודיבר באופן תוקפני, כל זאת כאשר הוא לכאורה מפנה אל הנאשם 1 שאלות, אך בפועל לא מאפשר לו לענות. בשלב בו סיפר את גרסתו במהלך העימות, נראה הנאשם 2 מעט מדקלם, כאילו התכונן לכך מראש; אך כאשר החוקרים החלו להקשות עליו ולעמת אותו עם סתירות או חוסר הגיון בגרסתו, הוא החל לשלוף תשובות ולהסתבך בסתירות ובשקרים רבים, החל לבכות ולצעוק לפרקים, ובשלבים מסוימים ממש צרח ואיבד שליטה (כך למשל כשעומת עם חוסר ההגיון בטענה שהנאשם 1 גם איים עליו עם האקדח וגם נתן לו להחזיק את האקדח- ת/8ב מונה 01:08:30; בשלב בו הנאשם 1 הטיח בו ש"דפק שוטים" במסיבה, בניגוד לגרסתו השקרית והמתפתחת בנוגע לצריכת אלכוהול במסיבה- שם במונה 01:10:00; או בשלב בו החוקרים עימתו אותו עם כך שידע מה תכניתו של הנאשם 1 ולא הופתע- שם במונה 01:27:08).
כאמור לעיל, וכפי שפירטה ב"כ הנאשם 1 בסיכומיה (עמ' 35-46), באמרותיו השונות של הנאשם 2 נפלו סתירות רבות ונמצאו שקרים רבים. ואולם, ניתן למצוא מכנה משותף לכל הסתירות והשקרים באמרותיו, והוא שהוא פעל בכל מאודו להטיל את כל האשמה לאירוע על הנאשם 1, הן לגבי התכנון והן לגבי הביצוע, בנסיון לחלץ את עצמו כליל מאחריות; וכל אימת שהבין במהלך החקירות שהדברים שמסר מסבכים גם אותו, שינה גרסתו והסתבך בשקרים נוספים. כך, למרות שמסר גרסה עקבית בנוגע לקיומו של תכנון מוקדם (אותו הטיל רק על הנאשם 1), הוא סתר את עצמו בכל פעם שהבין שמודעותו לתכנון מסבכת אותו כשותף מלא באירוע כולו; וכך לאחר שתיאר את המכות שהוא עצמו נתן למנוח, כשהבין את משמעות דבריו, ניסה לצמצם את חלקו במכות, טען שבעת שהכה המנוח כבר היה מת, או תירץ את המכות בפחד מהמנוח או מהנאשם 1; ובהתאם אף התפתחה גרסתו בנוגע לאיומים שלכאורה אוים ע"י הנאשם 1, והפכה מאיומים לאחר האירוע לאיומים במהלכו. בנוסף, הסתבך הנאשם 2 בשקרים רבים כשניסה להרחיק עצמו מכל מגע עם החפצים שנלקחו מהמנוח, ובראשם האקדח (הגם שטביעות אצבעותיו נמצאו על המחסנית), או ממעורבות בעסקת הסמים.