מנגד, הכחשת הנאשם 1 באמרותיו במשטרה את עניין ההצטיידות בגרב מתיישבת עם הקו הכללי של עדותו- דהיינו, הכחשת כל פרט היכול לקשור אותו לתכנון מראש של האירוע, וגרסתו לפיה נקלע לאירוע שככל הנראה תוכנן ע"י הנאשם 2. בהקשר זה ראוי לציין, כי תגובותיו של הנאשם 1 בחקירותיו בנוגע לגרב היו מוזרות ולא שידרו אמינות רבה. וכך, בעת שצפה בסרטון השחזור, נשאל הנאשם 1 לראשונה אם הביא עמו גרב מהבית, אך הוא לא נראה מופתע מהשאלה המוזרה והתמימה לכאורה ונראה היה שהבין לאן היא מכוונת, שכן מיד ניסה להעביר את "האשמה" לכתפי הנאשם 2, טען שיכול להיות שהוא לקח גרב מביתו, ושלא עקב אחר מעשיו כי "לא חשבתי שהוא אתה יודע מתכנן לעשות איזה משהו שאני אצטרך לזכור"; ולאחר מספר דקות של צפיה בשחזור, אמר לפתע שאינו זוכר איך הנאשם 2 הכה את המנוח (ת/7ב' ממונה 18:55 ואילך). בנוסף, בשקית הבגדים שנתפסה בפח שאליו השליכו אותה הנאשמים, נמצא גם גרב לבן, ותגובתו של הנאשם 1 לכך בשחזור היתה שהוא לא יודע של מי הגרב כי הוא לבש גרביים שחורים (ת/5א עמ' 10 ש' 3); ובחקירה שלאחר השחזור פיתח גרסה זו ואמר "ואם אני לא טועה הייתה שם גרב אחת שלו [של נאשם 2]. יכול להיות שזה גרב שלי מהבית כי הוא החליף אצלי בגדים" (ת/7 בש' 134-142).
גם בנוגע ליתר גרסתו של הנאשם 2 באשר לקיומו של תכנון מוקדם מדוקדק ע"י הנאשם 1, ניתן לומר כי מדובר בגרסה המשקפת את האמת, למרות הכחשתו הגורפת של הנאשם 1, שכן נמצאו לה חיזוקים וסימני אמת.
ראשית, הנאשם 2 מסר גרסה זו מיוזמתו, כבר בתשאול עם מפקד הימ"ר, וחזר עליה בצורה כזו או אחרת לאורך כל אמרותיו; והגם שנפלו באמרותיו בעניין זה סתירות, ניכר כי הסתירות נובעות אך ורק מנסיונו להרחיק את עצמו מהאירוע, ומהבנתו כי מודעותו לתכנון מצד הנאשם 1 הופכת אותו לשותף לרצח. וכך, בחקירה שלאחר התשאול, למרות שמדי פעם נזהר וניסה לטעון כי אמר לנאשם 1 שאין צורך להרוג את המנוח אלא רק להפחידו, הנאשם 2 נותר איתן בגרסתו כי הנאשם 1 עמד על כך שיש להרוג את המנוח וסיפר לו בדיוק איך יתנפל עליו מאחור (ת/12 ש' 18-20, 45-47, 115-135); וגם לאחר שבאמרות הבאות ניסה הנאשם 2 לטשטש ולמזער את נושא התכנון המוקדם, הרי שבעימות בסופו של דבר הוא חזר ואישר כי הנאשם 1 תכנן מראש להרוג את המנוח (ת/8א בעמ' 30-32, עמ' 61-62).
ושנית, גרסה זו מתיישבת עם יתר הראיות: עם הבאת הגרב לזירה כפי שצוין לעיל; עם שיחות הטלפון המקדימות בין הנאשמים, ממש לפני המפגש עם המנוח; עם החלפת הבגדים והשארת הטלפונים בבית הנאשם 1; עם הובלת המנוח למקום חשוך ומבודד; ועם שידולו להשאיר את האקדח ברכב, מיד לאחר שגילו על קיומו של האקדח. בהקשר זה יוער, כי גם דברי הנאשם 2 לפיהם החזיק בידיו של המנוח בעת שהנאשם 1 הכה אותו ואף הוא עצמו הכה את המנוח, מאחר שידע שלמנוח יש אקדח ופחד שאם המנוח יגיע לרכב הוא ירה בו (ת/12 ש' 52-53, 164-165, 189, 199-200), מעידים על התכנון של הנאשמים להרוג את המנוח, לפחות מהרגע שראו את האקדח ברשותו.