מעבר לכך שנקודת המוצא היא שמשקלן של עדויות הנאשמים בפנינו נמוך מאד, בשל היותן גרסה כבושה, ואף לכך שבענייננו, בהעדר מענה לכתב האישום, יש בעצם כבישת העדות עד לפרשת ההגנה אף משום חיזוק לראיות התביעה; הרי שהרושם שעוררו עדויות הנאשמים בבית המשפט היה לא אמין, כפי שיפורט להלן, וגם בכך יש כדי להביא לדחיית גרסתם הכבושה ולאימוץ הגרסה שמסרו במשטרה.
ההתרשמות מעדותו של הנאשם 1
עדותו של הנאשם 1 בפנינו הותירה רושם לא אמין. הנאשם 1 השיב לחלק גדול מהשאלות באופן עקיפני ולא ענייני, והרבה להשיב בשאלות או להפנות לראיות; חלק מעדותו עשה רושם מעובד ו"משוחק", כאשר ניכר כי הוא הכין עצמו לעדות, תוך שבנה גרסה חדשה ונוחה יותר מבחינתו, ובה מענה מוכן מראש למכלול הראיות שהוצגו; ואולם, ככל שנשאל שאלות מורכבות יותר ע"י ב"כ המאשימה או בית המשפט, הסתבך בסתירות ובשקרים לא מועטים. הנאשם 1 אף ניסה להציג עצמו כמי שכחלק מחזרתו בתשובה רוצה לעשות "תיקון", לנקות את עצמו ולספר את כל האמת, וכמי שמתייסר בעקבות האירוע (ראו עמ' 334-335, 372, 422-423); אך עם זאת לא הצליח להסתיר את הרושם העז שעלה מעדותו, של אדם נעדר כל אמפתיה, שהעיד על התרחשויות מזעזעות (גם לפי הגרסה החדשה) באופן קר, מכני וללא הבעת כל רגש.
כאמור, כבר בחקירותיו הראשונות של הנאשם 1 במשטרה ניכרו יכולתו לשקר מבלי להניד עפעף, להתאים עצמו לשאלות שנשאל, ולהציג עצמו כמי שמופתע משאלות החוקרים; והרושם האמור נותר ואף התחזק בעת שמיעת עדותו בפנינו.
דוגמא מובהקת לאופן בו העיד הנאשם 1 בפנינו - הן התשובות המתחכמות והלא ענייניות, והן הרושם מעדות מוכנה מראש ואף תיאטרלית לפרקים - מומחש היטב באופן בו הגיב לשאלות על גרסת הנאשם 2 בחקירה, לפיה הוא הצטייד בגרב לפני האירוע, לתוכו הכניס אבן ועמם הכה את המנוח. כשנשאל על כך בעדותו הראשית, השיב הנאשם 1 "אין גרב ולא הבאנו שום גרב מהבית, אם אני מתכנן כאילו באמת לבוא ולרצוח בן אדם אני אקח חרב, אני אקח אקדח, אני אקח אלת בייסבול שיש לי בבית כי אני אוהב לשחק בייסבול, יש לי גם כפפה וכדור, אני אקח את האלה ואני אלך אליו. אם אני רוצה לרצוח בן אדם אני אקח סכין, אגרופן, לא חסר היום, אני גר בשדרות, יש מסביבי מלא בדואים, אם אני רוצה לרצוח בן אדם אני הולך לבדואי, קונה כלי נשק, אם אני רוצה..." (עמ' 337-338). כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית החל להשיב בשאלות, להתחכם ולסכם: "מצאו את הגרב הזאת?... לא, אני שואל כי אם זה באמת אמת אז אמור להיות, כאילו, דברים שמוכיחים את זה... יש את הגרב הזאת עם הדם? אם אני לא טועה, כן נמצאה גרב בזירת הפשע, נכון?... יש די אן אי של המנוח על הגרב?... יש די אן אי שלנו על הגרב?... יש לי גרב בבית, יש לי זוג גרביים, לא יודע איזה צבע נמצא שם, לבנות, שחורות או ירוקות שחסר גרב אחת אולי?". ורק לאחר הערות בית המשפט שאופן התשובות הללו לא מקדם אותו טען שהנאשם 2 שיקר בחקירתו, וחזר על תשובה דומה לזו שנתן בחקירה הראשית, ואף באופן מוקצן יותר: "ואם אני מתכנן לרצוח בן אדם אז למה שאני אקח איתי גרב? אולי אני אנסה להרוג אותו עם פונפון? לא, אני אקח סכין, אני אקח אקדח, אני אקח משהו שבאמת רוצחים איתו... בן אדם שרוצה לרצוח מישהו הוא לא לוקח איתו גרב כדי לרצוח בן אדם, הוא לוקח איתו סכין, הוא לוקח איתו אלה, הוא לוקח איתו נשק, הוא לוקח איתו נשק קר או נשק חם, לא משנה איך יגדירו את זה, הוא לא ייקח איתו גרב, אני לא אקח חולצה כדי לרצוח בן אדם, אני לא אקח פונפון כדי לרצוח בן אדם, אני אקח סכין, אני אקח אלה..." (עמ' 380-381, וראו גם הערות בית המשפט לעניין אופי העדות בעמ' 382).