כב' הש' גילת שלו: לא, אני שאלתי אותך מפורשות ואמרת לי לא חשבתי על זה, אתה לא חושב על כל הדברים באותו רגע, אתה דיברת על טמפרטורה בלבד, אני שאלתי את השאלה הזאת מפורשות...
הנאשם 1: אז אני גם אזכיר לך שאת עשית גם ככה עם היד, נכון?... ככה לא בדקתי, ככה לא בדקתי, תפסתי לו ברגל ולא היה לו דופק... אם למשל בן אדם אומר תפסתי אותו... והבן אדם אומר לא, לא תפסתי אותו ככה אז הוא מתכוון ליד, היא שאלה אותי איך בדקתי דופק ותופסת את היד שלה... ביד לא בדקתי דופק... ברגל תפסתי, לא היה דופק".
עוד יצוין בהקשר זה, כי למרות שהנאשם 1 טען בעדותו שכבר בהגיעם עם המנוח לרכב היה ברור להם שהוא מת, ואף טען שבדקו שוב ברגלו של המנוח אם הוא חי או לא לפני שהחליטו להעלים את הגופה (עמ' 345), הוא טען שבעת שהלכו לתחנת הדלק הוא אמר לנאשם 2 שאם יראו שהמנוח חי כשיחזרו, ישאירו אותו ברכב ולא יעשו דבר (עמ' 346 ש' 3-6). כשנשאל כיצד דברים אלו מתיישבים עם דבריו שבדק ווידא שהמנוח מת עוד לפני שהלכו לתחנת הדלק, השיב באופן מתפתל כי הוא אכן בדק את המנוח והבין שהוא מת, אך התפלל בדרך שכשיחזרו יגלו שהוא בכל זאת חי (עמ' 370 ש' 10-15). בחקירתו הנגדית מסר הנאשם 1 מספר תשובות בהקשר זה, כאשר מחד טען שלא היה בטוח שהמנוח מת בעת ששרפו את הרכב, אם כי בשלב זה המנוח לא שלט על גופו (עמ' 378 ש' 22-24); ומאידך טען כי לא היה שורף אותו אם לא היה בטוח שהוא מת, חזר על הסבריו שהמנוח היה קר, לא הגיב ולא היה לו דופק, וטען שבשונה מהמצב שלפני הליכתם לתחנת הדלק, הפעם היה בטוח ב-100% שהמנוח מת, אך לא הצליח להסביר את ההבדל (עמ' 379 ש' 4-15); ובהמשך טען כי בשלב בו הלכו לתחנת הדלק היה בטוח ב-99% שהמנוח מת וקיווה שכשיחזרו יגלו שהוא חי (עמ' 417-418).
הנאשם 1 גם לא הצליח לתת הסבר סביר לשאלה מדוע העדיפו לגרור את המנוח לרכב במקום להתקשר ולהזעיק עזרה, בעיקר אם נכונה הטענה שלא התכוונו להרוג אותו ושפציעתו הפתיעה אותם; ולאחר מספר תשובות מתחמקות טען, כי חשבו שיש סיכוי שהוא יתעורר וחששו לדווח על כך מאחר שהרביצו למנוח ושהסמים היו בביתו (עמ' 344). בהמשך טען בהקשר זה, כי היו בלחץ וחששו שאם יתקשרו למשטרה או לאמבולנס אז "לא רק הוא מת, גם המשפחה שלי מתה", וכי לא חשבו באותו רגע לנסות להציל אותו אלא "רק להיפטר מזה ולא להיות קשורים לזה, לא להיות יותר שם במקום", וחזר על כך שזה קל להסתכל על הדברים מהצד (עמ' 349-350). הנאשם 1 אף לא הצליח להסביר מדוע גררו את המנוח לרכב בתקווה שהדימום ייפסק, במקום לנסות לעצור את הדימום באמצעים פשוטים, פרט לטענה סתמית כי לא חשבו באותו רגע בהגיון (עמ' 416-417).