לאורך כל עדותו בלטה העובדה, שלמרות שנאשם 2 מסר גרסה דומה לגרסתו הכבושה של נאשם 1, הרי שהוא התקשה עד מאד לספר על חלקו באירוע וליטול אחריות על מעשיו (גם לפי הגרסה החדשה), ואת רוב סיפור המעשה ופרטיו ייחס לנאשם 1, כאילו הוא עצמו לא קשור לאירוע או שהיה מעין "סטטיסט" שנגרר אחרי הנאשם 1 בלית ברירה; וכבר בשלב מוקדם של העדות הערנו לו שעליו להתייחס גם למעשיו ולמחשבותיו ולא רק למעשי הנאשם 1 (עמ' 458-459). בהקשר זה יצוין, כי בתיאור גרסתו החדשה לגבי תקיפת המנוח זכר הנאשם 2 היטב לתאר את חלקו של הנאשם 1 ש"הוריד לו כמה כאפות", אך לגבי עצמו אמר שאינו זוכר אם בכלל נגע בו (עמ' 457 ש' 4-5); בהמשך, לשאלת בית המשפט כיצד הוא זוכר כל מה שעשה הנאשם 1 אך אינו זוכר מה הוא עשה, השיב לא לעניין ועמד על כך שאינו זוכר (עמ' 469 ש' 10-20).
גישתו זו של הנאשם 2 הגיעה לשיאה בתום העדות הראשית, אז אמר הנאשם 2 "אני לא מבין איפה אני נמצא, אני לא מבין מה קורה, אני לא מבין איך אני קשור לזה, אני לא מבין איך זה נגרר לאותה סיטואציה שאני נמצא בתוך המערכת הזאת" (עמ' 473 ש' 19). המדובר באמירה בלתי נתפסת ומעוררת השתאות, שהרי גם על פי גרסתו, בנוסחה המקל ביותר, היה הנאשם 2 חלק מאירוע שבו כתוצאה ממעשיו יחד עם הנאשם 1, מתוך רצון לקבל לרשותם את הסמים של המנוח מבלי לשלם עבורם, נגרם בטעות מותו של המנוח, והוא אף היה שותף להצתת הרכב כשהמנוח בתוכו, כחלק מהנסיון להעלים את הראיות. קשה להלום מצב בו אדם צעיר, כבן 20, המגדיר עצמו כנורמטיבי, מספר בקור רוח על מעשים קשים מאד שביצע באותו לילה (כאמור בגרסה מרוככת עד מאד), ואינו מסוגל להבין כיצד הוא קשור למקרה ומדוע הגיע לבית המשפט. מדובר באמירה הממחישה בדרך הטובה ביותר את היותו של הנאשם 2 מרוכז כל העת בעצמו ובשאלה כיצד הדברים ישפיעו עליו ועל מסלול חייו; זאת בדומה להתנהלותו החל מסיום חקירתו הראשונה במשטרה ונסיונותיו להתמקח עם החוקרים לגבי התמורה שיקבל אם ידבר, ונדמה כי הדברים מדברים בעד עצמם.
בנוסף, לאורך כל עדותו, שב הנאשם 2 על הטענה כי החוקרים איימו עליו בחקירה ואמרו לו שאם יפיל הכל על הנאשם 1 הוא ישתחרר, הגם שהתקשה עד מאד להסביר את הקשר בין אותם איומים ופגיעה בזכויותיו לכאורה, לבין הדברים שאמר במשטרה; ולא הצליח להסביר מדוע שיקר לטענתו דווקא באותם עניינים שמהם חזר בו בעדותו. וכך, באופן שהמחיש את הרושם מאדם מניפולטיבי ומרוכז בעצמו, חזר הנאשם 2 ואמר בתשובה לחלק גדול מהשאלות, עם או בלי קשר לשאלה, כי החוקרים הפעילו עליו לחץ ואיומים ושללו את זכויותיו, כמעין מנטרה או תשובה אוטומטית שעליה חזר לאורך העדות; ובאופן דומה חזר גם על הטענה שעורך דינו הנחה אותו לדבוק באותה גרסה. כך למשל כשהתבקש ע"י בית המשפט להסביר מהם השקרים שמסר לכאורה באמרותיו בהשפעת החוקרים, השיב לא לעניין (ואף הערנו לו על כך, ראו עמ' 467-468); ובהמשך מצא מפלט באותן אמירות חוזרות בעת שהסתבך בתשובותיו בחקירה הנגדית, ושוב ציינו בפניו שהוא לא משיב לעניין וחוזר על אותן אמירות פעם אחר פעם במקום להשיב לשאלות (ראו עמ' 495 ש' 27-עמ' 496 ש' 3, עמ' 496 ש' 19-21, עמ' 498 ש' 4-7). בהקשר זה אציין, כי ההעצמה וההגזמה של הנאשם 2 לגבי העוולות שנגרמו לו לכאורה ע"י החוקרים ותחושת הקורבנות ששידר, למשל בדבריו: "כשמכניסים אותך לתוך חדר ואומרים לך 'אנחנו יודעים על הרצח, אנחנו יודעים מה קרה, השותף שלך פתח עליך הכל, מוצב עליך גליוטינה' זה לא איומים? זה לא לפנות אל בן אדם בצורה של לרמוס את הבן אדם? זה לא?" (עמ' 501 ש' 8-10); עומדות בפער עצום אל מול חוסר האמפתיה שגילה כלפי המנוח ומשפחתו, וחוסר התובנה שהפגין לגבי חומרת התנהגותו באירוע גם על פי גרסתו החדשה (וראו הערות בית המשפט בהקשר זה בעמ' 506-507, 511-512).