כמו הנאשם 1, גם הנאשם 2 לא הצליח להסביר בעדותו מדוע סיבך את עצמו ואמר שהכה את המנוח באגרופים ובעיטות, אם לטענתו החוקרים אמרו לו להפליל את הנאשם 1, והוא שב וחזר על אותה מנטרה "אני המצאתי את כל הדברים האלה כי הייתי תחת לחץ והחוקרים איימו עלי ושללו את הזכויות שלי. הם אמרו לי להפיל הכל עליו. הם היו הקול ואני הייתי הפה שממנו יצא הקול", מבלי להתייחס לקושי שבדברים. לאחר מספר שאלות דומות, השיב לבסוף כי מפקד הימ"ר "אמר לי להפיל על [הנאשם 1] אבל להגיד שהייתה לי מעורבות חלקית באירוע. ואז הוא ישחרר אותי הביתה", אך הבהיר שמפקד הימ"ר לא אמר לו לומר שנתן בעיטות ולא נתן לו פרטים, אלא הוא הוסיף פרטים מעצמו כדי שהסיפור ייראה אמין (עמ' 471-472). בחקירתו הנגדית, כשהופנה לכך שבחקירה אמר לחוקר שהתנפחה לו הרגל ולשאלה למה התנפחה לו הרגל, השיב תחילה "כן. כי כמו שאמרתי, בהתחלה אמרתי בעדויות הראשונות שלי ש[נאשם 1] אמר לבעוט במנוח, אז בעטתי בו"; ולשאלה אם בעט בו השיב "המצאתי סיפור, המצאתי שיש לי מעורבות כזאת או אחרת באירוע, וזה מה שסיפרתי במהלך העדות הראשונה שלי. עכשיו אני אומר שעקב הגרירה של אותו מנוח עיקמתי את הרגל שלי. היא קצת התנפחה. כל הדרך הייתה אבנים. כנראה דרכתי על אבן והתעקמה לי הרגל. זאת הסיבה שהרגל התנפחה". לשאלה מדוע בכל אמרותיו אמר שהנפיחות ברגל נגרמה לו מהבעיטות, השיב שעורך הדין שלו הנחה אותו להצמד לגרסה שמסר (עמ' 481). באופן דומה התקשה הנאשם 2 להסביר מדוע אמר באמרותיו שהחזיק את ידי המנוח בעת שהנאשם 1 הכה אותו. ולשאלה מדוע המשיך ומסר את הגרסה המפלילה גם לאחר שהבין שהוא לא משתחרר, למרות ההבטחות לכאורה של מפקד הימ"ר, השיב "כי עוד פעם, לא ידעתי איך המערכת הזאת עובדת. והקשבתי לעצת עו"ד שלי שאמר לי להמשיך. אמרתי, יכול להיות שעוד רגע ישחררו אותי... הוא לא אמר לי שישחררו אותי. אבל אני הקשבתי למפקד הימ"ר" (עמ' 485-486).
גם הנאשם 2 התקשה להבהיר מתי הבינו שהמנוח מת, הגם שלפי גרסתו הכבושה עמד על כך, בדומה לנאשם 1, שהמנוח מת עובר להצתת הרכב. וכך, טען בעדותו הראשית כי כשחזרו מתחנת הדלק לרכבו של המנוח קיוו שהמנוח התעורר, אך כשפתחו את הדלת הוא פשוט נפל והם הבינו שהוא מת; לשאלה מתי הבינו שהוא מת השיב, כי כבר לאחר ששמו אותו ברכב וראו שהוא לא מגיב החלו לחשוש שהוא מת; אך באותה נשימה, השיב לשאלה אם הלכו להביא את הדלק כשעדיין לא היו בטוחים שהוא מת, כי כבר אז חשבו שהוא מת (עמ' 459-460). בחקירתו הנגדית טען, כי בתחילה הכניסו את המנוח לרכב במחשבה שהוא אולי יתעורר, אך כשראו את כמות הדם ברכב הבינו "שרוב הסיכויים שהוא מת" (עמ' 483 ש' 25-29). לשאלה מדוע לא השאירו את המנוח במקום נפילתו כדי שאולי יתאושש, ותחת זאת התאמצו לגרור אותו מרחק משמעותי לרכב, רק כדי לשרוף אותו לאחר מכן, חזר תחילה על תשובתו כי רצו להזיז אותו מהגשם ולשים אותו במקום חם בתקווה שיתעורר. לשאלה כיצד הרצון שהמנוח יתעורר מתיישב עם כך שהחליטו להצית את הרכב כשהוא בתוכו, השיב כי לפי כמות הדם שהיתה במקום הוא חשש שהמנוח כבר מת, ולכן "הבנו בערך, הבנתי, חששתי ש... הייתי 90 אחוז בטוח שהבן אדם מת"; כשנאמר לו שלפי דבריו, היה סיכוי של עשרה אחוזים שהמנוח חי, אמר שוב "הייתי כמעט בטוח שהוא מת", ולאחר מכן אמר שהיה בלחץ ולא יכל לחשוב בצורה הגיונית (עמ' 486-488).