אם כך, לצורך הוכחת היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", יש להצביע על התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים: החלטה להמית, הכנה והעדר קנטור, כשבהעדר אחד מהתנאים האמורים, לא מתגבשת עבירת הרצח (ראו למשל ע"פ 2760/14 אוחיון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.10.15)).
מכלול הראיות שהובאו בענייננו והקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי לעיל, מובילים למסקנה כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים, בצוותא חדא, גרמו למותו של המנוח בכוונה תחילה; כאשר הוכח בפנינו כי התקיימו במעשיהם כל יסודות ה"כוונה תחילה", כפי שיפורט להלן.
במאמר מוסגר אעיר, כי לאורך סיכומי ב"כ הנאשם 1 חזרה הטענה כי עובר לאירוע, בהיותם בבית הנאשם 1, הנאשמים שתו וודקה ועישנו מהסם שהשאיר שם המנוח, ולכן במהלך האירוע היו "מסטולים" באופן שפגע בהכרתם ובשיקול דעתם; והגם שלא עלתה טענה מפורשת לסייג השכרות, נרמז כי המצב בו היו נתונים הנאשמים פגע ביכולתם לגבש כוונה להרוג את המנוח. הנאשמים לא ביססו טענה זו במהלך שמיעת הראיות, ולו במקצת; הנאשם 2 כלל לא העלה אותה בעדותו או בסיכומיו, ואילו הנאשם 1 שאמר באמרותיו השונות רק שהיה מסטול, העלה טענה זו בעדותו במעומעם בלבד (רק בנוגע לאי הזעקת עזרה ולהחלטה להצית את הרכב- עמ' 404).
מעבר לכך שכפי שיפורט בהמשך, ההחלטה להרוג את המנוח בגלל הסמים גמלה בלב הנאשמים הרבה לפני שהגיעו ליער; הרי שטענת ה"שכרות" אף עומדת בסתירה רבתי להתנהגותם המחושבת של הנאשמים לאחר האירוע כפי שתוארה לעיל, במהלכה חשבו על כל פרט מרגע שהלכו לתחנת דלק ועד להעלמת כל החפצים הקושרים אותם לאירוע. הרושם האמור, לפיו הנאשמים היו מאד מחושבים ו"מפוקסים" בעת האירוע, מתיישב גם עם הרושם העולה מצפיה בשחזור של הנאשם 1, כיצד באופן מעורר השתאות הוא זכר כל פרט ופרט מהאירוע- כל אבן, כל שיח וכל צעד שעשה ביום האירוע; ורושם זה אינו מתאים כלל למי שהיה נתון תחת השפעת סמים ואלכוהול באופן שפגע בהכרתו ובשיקול דעתו.
יסוד ההחלטה להמית
יסוד זה פורש בפסיקה ככולל הן את צפיית התוצאה הקטלנית ע"י הנאשם והן את רצונו בהתגשמותה, דהיינו קיומה של כוונה לגרום למות הקורבן, הן במישור השכלי-רציונלי: צפיית אפשרות קרות התוצאה הקטלנית; והן במישור הרגשי-אמוציונלי: חפצו של הנאשם בהתקיימותה של התוצאה הקטלנית (ראו י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק שלישי, מהדורה מעדכנת, תשס"ו 2006, עמ' 1102).