וכך סוכמה ההלכה בעניין זה בע"פ 4523/14 חלילי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.1.16):
"לצורך הוכחת יסוד ההחלטה להמית, יש להראות כי לנאשם היתה כוונה לגרום להמתת הקורבן בשני מישורים נפרדים. המישור הראשון, הוא המישור הרציונאלי, ועל-פי יש להראות כי הנאשם צפה את האפשרות להתרחשותה של התוצאה הקטלנית. המישור השני, עניינו ביחסו האמוציונאלי של הנאשם לתוצאה, ובמסגרתו יש לבחון את חפצו של אותו נאשם בהתקיימותה של התוצאה הקטלנית...
נקבע בפסיקה, כי לאור הקושי הטמון בהתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, ניתן להיעזר ב"חזקת הכוונה", על-פיה אדם מתכוון, על דרך הכלל, לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. כאשר בעבירת הרצח עסקינן, גלומה בחזקת הכוונה ההנחה, לפיה מי שגרם למותו של אדם על-ידי מעשה, אשר על-פי טיבו מכוּון לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בליבו את הכוונה לגרום לתוצאה טבעית זו...
ברבות השנים גובשו בפסיקתו של בית משפט זה מבחני עזר, שיש בהם כדי לבסס או לחזק, בהיעדר הסבר אחר המניח את הדעת, את ההנחה בדבר כוונתו של הנאשם להמית את קורבנו. בין היתר, מדובר באופן ביצוע ההמתה; באמצעי ששימש לשם ביצועה; במיקום הפגיעה בקורבן; ובמספר הפגיעות בו...".
ובע"פ 2550/15 שאפא נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.4.17) נקבע בעניין זה:
"היסוד הנפשי של 'כוונה תחילה' כולל כידוע שלושה יסודות: החלטה להמית, הכנה, והיעדר קנטור... לעניין ההחלטה להמית, יש להראות את צפיות התרחשות התוצאה הקטלנית ורצון או שאיפה כי תוצאה זו תתגשם... בפסיקתנו השתרשה 'חזקת הכוונה', הלוא היא חזקה עובדתית הניתנת לסתירה ולפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו... הסקת מסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית נלמדת ממכלול נסיבות האירוע, ובגדרה ניתן לתת משקל לאופן ביצוע הרצח, טיב הפגיעה, כלי הרצח, או אמירות קודמות שהוחלפו בין הצדדים...".
מהאמור עולה, כי יסוד ה"החלטה להמית" מצריך התחקות אחר נבכי נשמתו וצפונות לבו של הנאשם, ובדרך כלל, פרט לאותם מקרים בהם הנאשם הודה או גילה את כוונתו והחלטותיו באופן מפורש, ניתן ללמוד את התקיימותו של יסוד זה כחלק מהסקת מסקנות ממכלול הנסיבות שהתלוו למעשים. נוכח הקושי האינהרנטי בהוכחת יסוד זה, נקבע בפסיקה כי ניתן להעזר ב"חזקת הכוונה", שבצידה אף גובשו מבחני עזר שיש בהם כדי לבסס או לחזק את ההנחה בדבר כוונתו של הנאשם להמית את הקורבן, ובהם: אופן ביצוע ההמתה, האמצעי ששימש לשם ביצועה, מיקום הפגיעה בגוף הקורבן, מספר הפגיעות בקורבן ועוצמתן, והתנהגות הנאשם לפני ואחרי מעשה ההמתה (ראו למשל ע"פ 3647/15 אלעאסם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.3.17); ע"פ 6823/01 בכיר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.3.04); ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.2.09); ע"פ 7090/15 ח'ליפה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.8.16); וכן י' קדמי, על הדין בפלילים, שם בעמ' 1110).