יתרה מכך, שני הנאשמים סיפרו כי לאחר שהמנוח נפל והפסיק להגיב והם החלו לגרור אותו לרכב, היה שלב שבו הוא התעורר, ובשלב זה הם תקפו אותו שוב עד שאיבד שוב את הכרתו. הנאשם 1 תיאר את הרגע האמור באופן מצמרר בשחזור "אחרי שהלכתי לקרוא ל[נאשם2], אנחנו מגיעים אנחנו רואים ש[המנוח] נושם, [נאשם 2] ראה את זה אמר איזה משהו אני לא זוכר מה בדיוק... והתחיל לתת לו כמה בעיטות בראש הביא לו כמה בעיטות באיזור של החזה ובבטן ומאז לא שמענו אותו צורח יותר... אחרי ש[נאשם 2] נתן לו את הבעיטות בבטן יצאה לו כמו נאקה זעקה כזאתי" (ת/5ג עמ' 17 ש' 35 עד עמ' 18 ש' 5; וכך גם בת/8א עמ' 11-12, ובת/9 ש' 81-93). הנאשם 2 טען בהקשר זה, רק במהלך העימות, כי בשלב מסוים הנאשם 1 אמר לו שהמנוח התחיל לנשום והורה לו להתחיל לבעוט בו, והוא עשה כן בשל חששו מפני הנאשם 1 (ת/8א עמ' 35 ש' 23-29, עמ' 37 ש' 17-36). עניין זה, אשר כאמור עלה באמרותיהם של שני הנאשמים, מעיד על כך שאין מדובר בתאונה או בתקיפה שיצאה משליטה בלהט הרגע, אלא שהנאשמים רצו במותו של המנוח, ופעלו על מנת להגשים רצון זה.
גם המאמץ שהשקיעו הנאשמים בגרירת המנוח מרחק לא קצר לרכבו, בהליכתם הארוכה לרכוש דלק ובחזרה לזירה, ולאחר מכן בהצתת רכבו של המנוח כשהוא בתוכו, מעיד על כך שהנאשמים לא התכוונו לאפשר למנוח לצאת חי מהאירוע, ולמעשה ביקשו "לוודא הריגה". אמנם, מחוות הדעת של המכון לרפואה משפטית עולה, כי לאור מצבה הקשה של גופת המנוח כתוצאה מהשריפה, לא ניתן לדעת האם המנוח כבר מת בעת ההצתה או האם השריפה גרמה למותו. ואולם, גם אם מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהמכות והשריפה לא גרמה למותו, הרי העובדה שהנאשמים לא בדקו את מצבו של המנוח לפני הצתת הרכב ולא וידאו כי הוא מת, מעידה גם היא על כוונתם להרגו, בד בבד עם כוונתם להשמיד את הראיות ולשבש את חקירת המשטרה.
בהקשר זה ניתן להזכיר גם את אמירותיו של הנאשם 2 בחקירה, כי סייע לנאשם 1 והחזיק את ידיו של המנוח בעת שהנאשם 1 הכה אותו, מאחר שרצה למנוע את בריחתו של המנוח לרכב, שכן ידע שלמנוח יש אקדח וחשש כי הוא יהרוג אותם. גם דברים אלו, עליהם חזר הנאשם 2 מספר פעמים (ת/12 ש' 52-53, 160-165, 189, 199-200, ת/8א עמ' 35 ש' 5-9), מעידים כאלף עדים על כך, שבמהלך תקיפת המנוח, הנאשמים לא התכוונו לתת לו לצאת חי מהאירוע.
זאת ועוד, התנהלותם של הנאשמים לאחר האירוע - העובדה שלא ניסו להזעיק עזרה או להעניק בעצמם עזרה למנוח, לא בסמוך לתקיפתו ואף לא לאחר שחזרו מתחנת הדלק, בחלוף זמן לא מועט בו יכלו לחשוב ולהתעשת, ותחת זאת, בהתנהלות מחושבת היטב בחרו להצית את הרכב כשהמנוח בתוכו, ולהשמיד את כל הראיות הקושרות אותם לאירוע; וכן התנהגותם לאחר מכן, כשהמשיכו בשגרת חייהם, חגגו במסיבה ואף עישנו מהסמים של המנוח, ללא כל נקיפות מצפון - מחזקת את המסקנה כי הנאשמים רצו מראש במותו של המנוח, וכי אין מדובר במקרה של מוות שנגרם בשוגג. בהקשר זה יצוין, כי בפסיקה נקבע כי "עשויה בריחתו של הנאשם מן הזירה לאחר האירוע, תוך שהוא נמנע מלסייע לקורבן או להזעיק עזרה, להצטייר כחוליה ברצף המעשים שנועדו להביא למותו של המנוח, ולספק אינדיקציה נוספת לקיומה של כוונה להמית" (ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.2.09), ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.5.06), ע"פ 6427 דגון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.8.13)).