שנית, הנאשמים ביצעו פעולות רבות המבטאות את ההכנות שעשו לקראת הוצאת תכניתם להרוג את המנוח אל הפועל. כאמור, הנאשמים שוחחו ביניהם שעות ספורות לפני האירוע, וידאו כי למנוח אין משפחה בארץ ואין מישהו שיחפש אותו; לפני שהנאשם 2 הגיע לרכבת בדרכו לבית הנאשם 1 הוא שאל את הנאשם 1 בטלפון לגבי "כפפות" ו"גומי"; הנאשם 1 וידא כי המנוח מגיע אליו כשהוא לבד; הם בחרו זירת אירוע מבודדת ומרוחקת; החליפו את בגדיהם לבגדים כהים; השאירו את הטלפונים הניידים שלהם בבית הנאשם 1, כדי למנוע את איכונם; וכשראו את האקדח פעלו נמרצות כדי להוציאו מהמשוואה, לשם קידום תכניתם.
יתרה מכך, מאחר שלפי אמרותיהם במשטרה, הנאשמים לא ידעו אם המנוח מת כתוצאה מהמכות או אם היה חי בעת ההצתה (ולמעשה היו אדישים לשאלה זו), הרי שניתן לראות גם בהליכתם לתחנת הדלק ובהצטיידות בדלק ובמצית לשם הצתתו בתוך הרכב, כחלק ממעשי ההכנה, שהרי יסוד ההכנה אינו חייב להתקיים לפני מעשה ההמתה והוא יכול להתקיים אף בעת המעשה עצמו וכחלק בלתי נפרד ממנו.
העדר קנטור
היסוד השלישי של העדר קנטור נועד גם הוא כדי לוודא שההחלטה להמית נוצרה אגב שיקול דעת, ולא על רקע אבדן שליטה וסערת רוח מצד הנאשם, בעקבות התגרות של הקורבן; ולפי לשון החוק "בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה".
על פי הפסיקה, יסוד זה טומן בחובו שני מבחנים מצטברים: האחד מבחן סובייקטיבי - האם הנאשם הושפע בפועל מהקנטור עד שאיבד את שליטתו העצמית וביצע את המעשה הקטלני מבלי להתכוון לתוצאותיו; כאשר בהקשר זה נקבעו מבחנים שונים על מנת לבחון האם ההתגרות מגיעה לכדי קנטור (עוצמת ההתגרות, סמיכות הזמנים בינה לבין מעשה ההמתה ועוד). והשני מבחן אובייקטיבי - האם אדם סביר במצבו של הנאשם היה מאבד את שליטתו ופועל בדרך הקטלנית כפי שפעל הנאשם אילו היה נתון להתגרות דומה (ראו למשל ע"פ 2589/15 וינוקורסקי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.10.18), ע"פ 1426/12 מוזפר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.1.14), ע"פ 4519/11 שיחרזייב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.5.15)).
בענייננו, הנאשמים כלל לא טענו לקנטור או התגרות כלשהי מצד המנוח, וגם בגרסתם החדשה בבית המשפט טענו כי הכו את המנוח בהפתעה, בעודם הולכים ומדברים על עסקת סמים שהם לכאורה מבצעים, והכל על מנת לממש את רצונם שלא לשלם לו עבור הסמים. משכך, מתקיים בעניינם גם היסוד של העדר קנטור.
סיכום ביניים