לשאלות ב"כ הנאשם 1 השיב, כי החוקר לזמי עדכן אותו כאשר הנאשם 1 הביע נכונות להסגיר את הסמים, אך הבהיר כי כששלח עמו את הבלשים חממי ובוסקילה, הוא עדיין היה חשוד מבחינתו בעבירות סמים ולא ברצח; כשלדעתו, החוקר אשר חסון הזהיר את הנאשם 1 בחשד לרצח בחקירה הראשונה כי רצה להיות "יותר בסדר מבסדר", שכן באותו שלב עדיין לא חשדו בו כמעורב ברצח ולא היה משהו שהצביע על כך (עמ' 223-225).
לשאלה אם לא מוזר בעיניו ששני הנאשמים ביקשו להתוודות בזמנים סמוכים, במסגרת שיחות לא פורמליות עם שוטרים ולא בחקירה, השיב שמדובר באירוע מתפתח. הנאשם 1 הגיע כעד בשעות הבוקר, בהמשך עלו עבירות סמים והוא קשר גם את הנאשם 2, ולאחר מכן, בעת שידע שהנאשם 2 כבר נמצא בתחנה, הסכים להוביל אל הסמים; ואילו נאשם 2 הגיע כעד, בחקירה הבין שנאשם 1 קשר אותו לעבירות הסמים וכנראה הבין שהמשטרה יודעת על מעורבותם ברצח, ובשיחה עם מפקד הימ"ר ניסה להציל את עצמו; כשלדבריו, נפתחה בין הנאשמים מעין תחרות, שבה "כל אחד מנסה להפיל על השני" (עמ' 228-230). רפ"ק מיכאלי שלל את הטענה שבשלב זה הועבר למי מהנאשמים מידע מחקירתו של האחר, והסביר כי פרט לחוקרים שיודעים מה הגרסאות שנמסרו, גם מי שביצע את המעשים יודע את הפרטים, ומעבר לכך היו ממצאים פורנזיים וראיות נוספות (עמ' 232-233).
לשאלות ב"כ הנאשם 2 השיב רפ"ק מיכאלי, כי הנאשם 2 זומן תחילה כעד לעניין האליבי שמסר הנאשם 1, אך מאחר שלא היה בבית והוריו הביאו אותו לתחנה מאוחר יותר, כבר עלה מחקירת הנאשם 1 שהוא מעורב בעסקת הסמים, ולכן הוא נחקר בחשד לעבירות סמים. כן אישר שגם בתום חקירתו הראשונה לא היה חשד לקשר של הנאשם 2 לאירוע הרצח, זאת עד שהחוקר מליחי הגיע ואמר שהוא רוצה למסור מידע. כשנטען בפניו שמדבריו של מליחי לנאשם 2 עולה שהיה ברור להם שהוא קשור לרצח, השיב שיתכן שזה היה ברור למליחי, אך אם זה היה המצב הוא היה מורה לחוקר בניטה לחקור אותו בחשד לרצח, ואם השיחה עם החוקר מליחי היתה תרגיל חקירה הוא היה מורה לו להקליטה (עמ' 238-242). בהמשך הבהיר, כי בשיחה עם מפקד הימ"ר, הנאשם 2 לא הוזהר בחשד לרצח, מאחר שלא היה חשוד ברצח אלא הם סברו שמדובר בחשוד בעבירות סמים שרוצה לספר משהו שהוא יודע לגבי הרצח, ולא ידעו שהוא מעורב או קשור לרצח; ציין כי החוקר מליחי לא סיפר להם מה אמר לנאשם 2 לפני שזה ביקש למסור מידע לגבי הרצח, וכי אם היה סבור שהנאשם 2 מעורב ברצח, היה מנחה את מפקד הימ"ר להזהירו (עמ' 245-249).