מכל האמור עולה, כי בעת חקירתו הראשונה של הנאשם 2, ולמעשה עד לשיחתו של הנאשם 2 עם מפקד הימ"ר, לא היו בידי החוקרים ראיות הקושרות את הנאשמים לרצח המנוח, להבדיל ממעורבות בעסקת סמים עמו; וכי אין שחר לטענה שהחוקרים סברו שיש ראיות הקושרות את הנאשם 2 למעורבות ברצח, אך חקרו אותו בחשד לעבירות סמים בלבד, כחלק מתרגיל חקירה שנועד להטעותו ולהביאו לוותר על זכויותיו.
עוד יצוין, כי כבר בתחילת חקירתו הראשונה של הנאשם 2 הוא הועמד על זכויותיו, הוסברו לו החשדות המיוחסים לו (כאמור עבירות סמים), הוסברו לו זכויותיו, לרבות זכות ההיוועצות והזכות לסנגור ציבורי והוא ויתר על היוועצות בעורך דין, ואף חתם על טופס הודעה על זכויות חשוד טרם חקירה (נספח לת/10).
על פי ההלכה הפסוקה, לחשוד "אין זכות יסוד להיות מוזהר תוך נקיבת סעיף עבירה כלשהו", שכן חובת האזהרה היא רק כלי שנועד לוודא שהחשוד מודע לזכות השתיקה הקיימת לו בטרם יציג את גרסתו; וגם לאחר שהוספה חובת האזהרה בסעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן- חוק המעצרים), לא נקבעה בחוק חובה לציין במסגרת האזהרה את סעיף העבירה בה הוא חשוד (ראו ע"פ 1382/99 בלחניס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.11.99)).
עוד נקבע בפסיקה, כי אין מקום לפסול הודאה שניתנה במסגרת חקירה בה הוזהר הנחקר בעבירה קלה יותר מזו שבה הואשם לבסוף, מקום שהדבר נעשה בתום לב ולא מתוך כוונה להטעותו; וכי אי ההתאמה בין העבירה נשוא האזהרה לבין העבירה שבכתב האישום יכול להימנות על השיקולים ששוקל בית המשפט במשפט זוטא, אם ייקבע שמדובר באמצעי חקירה פסול; כאשר יתכן שנאשם יוכל להצליח במשפט זוטא, אם ישכנע את בית המשפט שלא שמר על זכותו לשתוק, מאחר והוטעה לחשוב שיועמד לדין בעבירה קלה יותר, וכי אם היה יודע שיגישו נגדו אישום חמור, היה בוחר לשתוק (ראו עניין בלחניס הנ"ל, ע"פ 10477/09 מובארק ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.4.13); וכן י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תש"ע-2009, עמ' 79, 83).
בענייננו, כאמור, לא התרשמתי כי חקירת הנאשם 2 בחשד לעבירות סמים בלבד, נעשתה בחוסר תום לב וכחלק מתרגיל חקירה לשלילת זכויותיו. בנוסף, הנאשם 2 לא נשאל בחקירתו הראשונה לגבי הרצח, ובשלב זה אף לא מסר כל פרט מפליל לגבי הרצח; ויתרה מכך, אפילו במהלך עדותו בבית המשפט הוא לא טען, כי עצם האזהרה בעבירה קלה יותר היא זו שדרבנה אותו למסור את ראשית ההודאה בפני מפקד הימ"ר ולהודות בחקירות שנערכו לו בהמשך, או כי אילו ידע שיואשם בעבירה חמורה יותר, היה שומר על זכות השתיקה.