זאת ועוד, בשונה מהנטען בסיכומי ההגנה, הנאשם 2 לא טען בעדותו שהחוקר מליחי אמר לו מה לומר בחקירות, ולא הוביל אותו להודות ברצח תוך הבטחות שישוחרר; אלא טען שמליחי יחד עם חוקרים נוספים איים עליו, באמרו שהוא הולך למאסר עולם ושיש לו גיליוטינה מעל הראש. בהקשר זה יצוין, כי הטענות בדבר איומים (כמו גם הטענות בדבר הכנסת מילים לפי הנאשם 2) כלל לא הוטחו בחוקר מליחי בחקירתו הנגדית ועלו לראשונה בעדותו של הנאשם 2; כאשר לאורך כל ניהול ההליך הבהיר ב"כ הנאשם 2, כי אין בפיו טענות "זוטא", אלא הטענה היא לפגיעה בזכות ההיוועצות של הנאשם 2. עוד יצוין, כי אינני רואה בדבריו של מליחי לנאשם 2, כי "כאשר יש חרב על צווארו של אדם והוא מבין זאת, הכי טוב בשבילו זה לומר את האמת ועל פי חומר החקירה שיש בידינו יש על צווארו גליוטינה בגובה של שבעה מטרים ולא חרב קטנה", משום איום המהווה אמצעי פסול, שיש בו לשלול מהנחקר את יכולתו לבחור אם לשמור על זכותו שלא להפליל את עצמו.
בנוסף, הנאשם 2 טען בעדותו כי רק לאחר שמפקד הימ"ר נכנס לחדר, החוקרים החלו לומר לו שהשותף שלו "פתח עליו", שיגיד שהנאשם 1 עשה הכל, שאיים עליו ושהוא נגרר אחריו בלית ברירה, והבטיחו שאם יעשה כן, ישחררו אותו הביתה. טענה זו עומדת בסתירה גמורה לעדויות השוטרים, שכאמור עשו עליי רושם אמין, ואף בסתירה לתיעוד המוקלט של התשאול ע"י מפקד הימ"ר. מיד בתחילת ההקלטה נשמע החוקר מליחי פונה לנאשם 2, מציג בפניו את מפקד הימ"ר ומבקש שיספר את מה שאמר לו קודם לכן כשאמר לו לספר את האמת, והנאשם 2 שואל את מפקד הימ"ר אם ישמור על חייו ועל משפחתו (ת/11 עמ' 1 ש' 14-20). מהאמור עולה בבירור, כי כפי שהעידו מליחי, מפקד הימ"ר והעדים הנוספים, מליחי קרא למפקד הימ"ר ומיד כשנכנסו לחדר, הופעלה ההקלטה; וכי לא היה שיח מקדים בין מפקד הימ"ר לבין הנאשם 2 לפני ההקלטה.
יתרה מכך, לשאלות בית המשפט והתובעת, התקשה הנאשם 2 להסביר בעדותו אלו פרטים לא נכונים מסר באמרותיו בהשפעת החוקרים באותו "תשאול נעלם"; זאת פרט לאמירות כלליות שהם אמרו לו להפיל הכל על הנאשם 1 ושיאמר שהנאשם 1 איים עליו. למעשה, לגבי כל אותם דברים שסיפר הנאשם 2 באמרותיו ושכיום הוא טוען שאינם נכונים, הוא השיב בעדותו כי החוקרים לא אמרו לו לומר אותם אלא הוא עצמו המציא אותם על מנת לשוות אמינות לסיפורו. כך לגבי דבריו שהנאשם 1 תכנן הכל ופירט את התכנית באוזניו (עמ' 477-479); לגבי דבריו שבעט במנוח (עמ' 472); ולגבי השימוש בגרב להכאת המנוח (עמ' 478). עוד יצוין בהקשר זה, כי בזמן שקדם לתשאול הנאשם 2 ע"י מפקד הימ"ר (שהחל בשעה 20:40), הנאשם 1 עדיין לא הודה ברצח ולא קשר עצמו לאירוע, אלא רק הסכים להוביל את החוקרים לסמים; כך שלחוקרים לא היה כל מידע לגבי אופן ביצוע הרצח, וגם לו רצו, הם לא יכלו לומר לנאשם 2 מה לומר כדי "להפיל" את הרצח על הנאשם 1.