יחד עם זאת, מיד לאחר שלב ה"מיקוח", כאשר הנאשם 2 החל לספר על האירוע, וניתן לראות שלמרות שהטיל את האשמה על הנאשם 1, הרי שהוא קשר עצמו בצורה מסוימת כשותף לרצח, הן במודעות לתכנון של הנאשם 1 והן במעורבות בגרירת המנוח לרכב (שם בעמ' 3-5); היה על החוקרים לעצור את התשאול ולהזהיר את הנאשם 2 בחשד לרצח, דבר שלמרבה הצער לא נעשה, ולא ניתן לכך כל הסבר סביר. יתרה מכך, גם לאחר דברים אלו, המשיכו החוקרים בתשאולו של הנאשם 2, מפקד הימ"ר המשיך לנסות ולשכנעו למסור גרסה, ולמרות גרסתו המעומעמת של הנאשם 2 בשלב זה, שבמסגרתה ניסה להרחיק עצמו מאחריות לרצח המנוח (שם בעמ' 6-12), הרי שמפקד הימ"ר עצמו אמר לו ש"לפי מה שאתה מספר לי... אתה היית שותף מלא" (עמ' 11 ש' 19-20, ודברים דומים נאמרו גם בהמשך). למרות זאת, כאמור, בשום שלב בתשאול מפקד הימ"ר והחוקר מליחי לא הזהירו את הנאשם 2 ולא העמידו אותו על זכויותיו.
כפי שהדגיש ב"כ הנאשם 2, טענותיו לאי קבילות אמרותיו של הנאשם 2 מתבססות על דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שהותוותה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' [פורסם בנבו] (4.5.06) (להלן- הלכת יששכרוב); כאשר נטען לפגיעה בזכות ההיוועצות של הנאשם 2 ולתחבולות שונות שננקטו כלפיו במהלך החקירה, לרבות הבטחות לשחרורו ממעצר אם ימסור גרסה מפלילה נגד הנאשם 1.
בהלכת יששכרוב נקבעה דוקטרינת פסילה יחסית, לפיה בית המשפט יכריע בשאלת קבילותה של ראיה שהושגה שלא כדין בהתאם לנסיבות שהובאו בפניו ולפי שיקול דעתו. נקבע, כי בית המשפט רשאי לקבוע שראיה היא בלתי קבילה בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי הראיה הושגה שלא כדין, היינו באמצעי חקירה המנוגדים לחוק או לנוהל מחייב, באמצעים בלתי הוגנים, או באמצעים הפוגעים שלא כדין בזכות יסוד מוגנת; והשני, כי קבלת הראיה במשפט תפגע פגיעה ממשית בזכותו של הנאשם להליך הוגן, לתכלית שאינה ראויה ובמידה העולה על הנדרש. כן נקבע, כי לשם הכרעה בשאלה השניה, על בית המשפט לבחון את נסיבות העניין לפי מגוון שיקולים, אותם ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: אופייה ומידת חומרתה של אי החוקיות או ההתנהגות הפסולה של רשויות האכיפה, אשר הביאו להשגת הראיה; מידת ההשפעה של האמצעי הפסול על הראיה שהושגה; והנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה.
דומה, כי לא יכולה להיות מחלוקת על חשיבותה של זכות ההיוועצות בעורך דין, אשר הוכרה בפסיקה כזכות יסוד בעלת אופי חוקתי, ואף עוגנה בסעיף 34 לחוק המעצרים. זכות ההיוועצות מבטיחה כי החשוד יהיה מודע למכלול זכויותיו, בהן הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה, מבטיחה את הגינותם ותקינותם של הליכי החקירה ומונעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לחוקריו (ראו עניין סנקר). יחד עם זאת, כאמור בהלכת יששכרוב, עצם הפגיעה בזכות ההיוועצות לא תוביל בהכרח לפסילת ההודאה, ויש לבחון את מכלול הנסיבות והמבחנים שנקבעו, ואת השפעת הפגיעה על חופשיות רצונו של הנחקר ועל משקל הודאתו (ראו גם ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.7.08)).