אילו נדרשנו, לצורך ההכרעה בשאלת זכאותו של המערער לשיפוי ולפיצוי, לקבוע את סוג הזיכוי שזוכה המערער בעקבות הודעת המדינה, היינו ניצבים בפני קושי לא מבוטל. מחד, ולאור האמור בהצהרת המדינה, היה עלינו להגדיר את זיכויו כזיכוי "מוחלט". הלוא, לשיטת השופטת דורנר, המידה של "מוחלטות" הזיכוי יאה לא רק למקרה שבו מלכתחילה לא היה יסוד להגשת כתב-אישום, אלא גם למקרה שבו בדיעבד התברר כי כך המצב, ובבקשתה לחזור בה מן האישום הודתה המדינה למעשה כי בדיעבד אכן נתברר לה כי לא היה יסוד להגשת כתב-האישום. מאידך, ולנוכח נימוקי בית-המשפט לדחיית הבקשה לשיפוי ולפיצוי, ברי כי זיכויו של המערער שוב אינו יכול להיחשב אלא כזיכוי "טכני", המתחייב אך ורק מהודעת המדינה כי היא חוזרת בה מן האישום. אילו זכאותו של המערער לפיצויים הייתה נגזרת מסוג זיכויו, אפשר שהיינו ניצבים לפני פער שכמדומה אינו ניתן לגישור: אילו הנחנו כי המדינה נתפסת על ההודיה הגלומה בהודעתה, כי אז היה עלינו לומר שענייננו במי שזוכה זיכוי מוחלט, וכי בהיעדר נסיבות המצדיקות שלילת השיפוי או הפיצוי או הפחתתם, יש לזכותו בשיפוי ובפיצוי מלאים. ואילו אימצנו, כמות שהיא, את הערכת בית-המשפט ביחס לסיכויי ההרשעה, המסקנה הנגזרת מכך הייתה כי ענייננו במי שאין זיכויו מעיד בהכרח כי לא היה מעורב בביצוע העבירה שבה הואשם, ומכאן שאין לזכותו בשיפוי או בפיצוי כלשהם.
בצדק אפוא נמנע השופט מ' חשין מקביעת אמות-מידה מוגדרות להפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט. אך הימנעותו מקביעתן של אמות-מידה כאלה אינה עתידה להכביד על יכולתן של הערכאות הדיוניות לגבש החלטות שקולות בדבר עצם הזכאות לשיפוי ולפיצוי של נאשמים שזוכו ובדבר היקפה. הלוא בפסק-דינו נמנו בהרחבה שיקולי ה"בעד" ו"הנגד" שעל בית-המשפט להביאם בחשבון בגיבוש הכרעתו בשאלות אלו, כאשר ההכרעה בכל מקרה נתון אמורה להתבסס על שקלול מאוזן של השיקולים הרלוונטיים לנסיבותיו הקונקרטיות. קביעת השופט מ' חשין כי בנסיבותיו של המקרה שלפנינו יש לזכות את המערער בשיפוי ובפיצוי חלקיים בשיעור השווה לעשרים וחמישה אחוזים מן הסכומים המרביים, נותנת ביטוי מאוזן למכלול של שיקולים, ובכללם נימוקי המדינה להחלטתה לחזור בה מהאשמתו של המערער וכן הערכת בית-המשפט המחוזי ביחס לסיכויי הרשעתו של המערער על יסוד הראיות שהובאו.
השופט א' ריבלין
- המערער הועמד לדין באשמת אינוס בנסיבות מחמירות. בתום פרשת התביעה ולאחר סיום פרשת ההגנה הודיעה המדינה לבית-המשפט כי החליטה לחזור בה מכתב-האישום שהגישה כנגד המערער וביקשה לזכותו. היא עשתה כן לאחר בחינה מחודשת של הראיות שכבר באו במשפט "ובעקבות בירורים ובדיקות נוספות". בית-המשפט זיכה את המערער בדין, אך מיאן להיעתר לבקשתו לחייב את המדינה ואת המתלוננת בפיצויים בגין מעצרו ובתשלום הוצאות הגנתו. בהחלטתו תיאר בית-המשפט המחוזי את התרשמותו השלילית מגירסת המערער, ונדרש לאפשרות כי הוא ביצע את העבירה, אף כי במועד אחר שאינו היום הנקוב בכתב-האישום.
- חברי השופט מ' חשין בחר בפסק-דינו היסודי שלא לכלוא את שיקול-דעתו של בית-המשפט בבואו להחליט אם לפסוק לנאשם שזוכה פיצויים "בכלובים של זיכוי 'מוחלט', זיכוי 'סתם', זיכוי 'מן הספק' וזיכוי 'טכני'". כך לגבי עצם הענקת הפיצוי, וכך באשר לסכום הפיצוי. ואולם לא יינתן פיצוי, כך הבהיר, אלא אם לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם או שנתגלו "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן פיצוי. השופט מ' חשין סבור כי "יסוד להאשמה" היה במקרה זה, וגם לי אין ספק כי כך הדבר. אלא שהוא סבור כי נתקיימו במקרה זה נסיבות אחרות המצדיקות כי ייפסקו למערער פיצוי ושיפוי - ולו גם מקצת השיפוי הקבוע בתקנות. למסקנותיו מצטרפים רוב חבריי להרכב.
חברתי השופטת דורנר מצטרפת אף היא לתוצאה, אלא שהיא סבורה כי ראוי לקבוע אמות-מידה להפעלת סמכותו של בית-המשפט לפסוק פיצויים לנאשם שזוכה בדין. לדעתה, אמת-המידה הראויה לתשלום הוצאות משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין היא סוג הזיכוי - אם מן הספק הוא, או מוחלט. זיכוי מוחלט יקנה, לשיטתה, לנאשם זכאות לפיצויים בין שמלכתחילה לא היה יסוד להגשת כתב-האישום, ובין שנתברר בדיעבד כי כך המצב. היעדר יסוד להאשמה, שמשמעו הוא זיכוי מלא, מהווה, כך מציינת השופטת דורנר, עילה לתשלום הפיצוי. הזיכוי, כך היא מבהירה, הוא תנאי לפסיקת הוצאות משפט ופיצויים, אך כשלעצמו אינו מספיק. הכלל שהיא מציעה הוא כי ייפסקו פיצויים במקרה של זיכוי מוחלט (אף שייתכנו לכך חריגים). החזרה מן האישום, "שמשמעותה כי בדיעבד מתברר שלא היה מקום להגשת כתב-האישום", הינה לדעתה בגדר זיכוי מוחלט, וממנה מתחייבת חובת התשלום.
- אכן, חזרה מן האישום עשויה להקים לנאשם זכות לפיצויים. אלא שהבחינה צריכה להיות אחרת. על-פי האמור בסעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],
חזרה מן האישום יכול שתהא לפני תשובת הנאשם לאישום או לאחר מכן. אם קדמה לתשובת הנאשם, יבטל בית-המשפט את האישום. אם באה לאחר מכן, יזכה בית-המשפט את הנאשם מאותו אישום, אולם בהסכמה של התובע ושל הנאשם רשאי בית-המשפט, גם באותו שלב, לבטל את האישום. סעיף 80(א) לחוק העונשין דובר בשתיים מן התוצאות האפשריות של חזרה מן האישום, ובשתיהן מדובר בחזרה מאישום לאחר מתן תשובת הנאשם: האחת, חזרה מן האישום שהביאה לזיכוי הנאשם, והאחרת, חזרה מן האישום שהביאה, בהסכמה, לביטול האישום, אף שבאה רק לאחר שכבר ניתנה תשובת הנאשם. נוסף על שני המקרים האלה, דן סעיף 80(א) גם במקרה של זיכוי מטעמים אחרים, למשל על-פי הראיות שבאו במשפט.