663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו [10], בעמ' 403 (מפי השופט ברק). המדינה חבה כלפי היחיד את חובת דוניו נ' סטיבנסון - היא החובה בעוולת הרשלנות - והעמדתו של פלוני לדין בלא שהיה יסוד להאשמה שקולה כנגד הפרת אותה חובה.
אכן, העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין, רוחה היא כרוחה של עוולת הרשלנות בנזיקין, ובחיי המעשה יכולה שתהא חפיפה, ולו חפיפה חלקית, בין השתיים. ראו והשוו: ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 346-345; בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל [12], בעמ' 659; R.J. Clayton, H. Tomlinson Civil Actions Against the Police [45], at pp. 284-307). אמנם כן: אין זהות בין שתי העילות, בין עילת סעיף 80 ובין עוולת הרשלנות. כך באשר לסדר הדין: ראו סעיף 80(ג) לחוק העונשין ותקנות הפיצויים; כך באשר לראשי-נזק ספציפיים, שהוראת סעיף 80 מגבילה עצמה לפיצויים בגין מאסר או מעצר ולהוצאות ההגנה בלבד, ושלא כמשפט הנזיקין אין היא מכילה ראש-נזק של פגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו (פרשת טוביהו [13]), בעמ' 303) או ראש-נזק של גרימת כאב וסבל (ע"פ 586/78 סולמי נ' מדינת ישראל [14], בעמ' 830), וכך באשר לשיעור הפיצויים והשיפוי בגין הוצאות, שהוראת סעיף 80 - שלא כעילת הנזיקין - מגבילה אותו באורח סטטוטורי כדבר תקנות הפיצויים.
למרות כל אלה לא נתקשה להבחין כי ראשי-הנזק שהוראת סעיף 80 אינה מכירה בהם במפורש - כְּאֵלֶּה של כאב וסבל - נחבאים בתוככי הפיצוי הכללי הניתן בגדרן של "נסיבות אחרות המצדיקות" תשלום שיפוי ופיצוי. עוד נגַלה, כי הגורם העיקרי אשר הביא להטלתה של חובת פיצוי ושיפוי על המדינה עשוי אותו חומר שעשה את עוולת הרשלנות בנזיקין. הוא אשר אמרנו: הרוח המנשבת בהוראת סעיף 80 היא הרוח המנשבת בעוולת הרשלנות שבנזיקין אף-היא.
"נסיבות אחרות המצדיקות זאת"
- קשה יותר לפיצוח היא העילה השנייה לחיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי, העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". עילה זו צעירה מקודמתה. היא נולדה רק בשנת תשל"ה-1974, משנמצא כי העילה הוותיקה יותר - העילה הנבנית על כך ש"לא היה יסוד להאשמה" - צרה בתחומי התפרשותה, וכי אין די בה כדי להיות לעזר לנאשמים אשר מלכתחילה אפשר היה יסוד להאשמתם, אך בשל נסיבות וטעמים אחרים
יש הצדק לפצותם ולשפותם. עילה זו של "נסיבות... המצדיקות" שיפוי ופיצוי, עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי. מושג-מפתח לענייננו הוא מושג העוול. כפי שנאמר במקום אחר (פרשת טוביהו [13], בעמ' 303, מפי מ"מ הנשיא השופט לנדוי): "...הוצאות ניתן להטיל רק בתור פיצוי על הוצאות ההגנה או על מעצר או מאסר שהיה בו משום עוול לנאשם...". וכפי שנפסק, הביטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ביטוי עמום הוא - עמום הוא וראוי הוא כי יישאר עמום (פרשת רייש [8], בעמ' 498-496, מפי השופט זמיר); שיקול-דעתו של בית-המשפט, שיקול-דעת הוא הפורש. עצמו על-פני מרחבים, והוא שיכריע בנושא הפיצוי והשיפוי. השוו פרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 524, 528. ומתוך שאין להשאיר את השדה פרוצה לכל רוח, ניסתה ההלכה כוחה בניסוחן של אמות-מידה שתדרכנה את בית-המשפט בניהוגה של עילה זו.
- כך באשר לפעילות בלתי תקינה של רשויות החקירה והתביעה. למשל: אי-בדיקתה של טענת אליבי. החשוד העלה טענת אליבי; רשויות החקירה והתביעה לא בדקו טענה זו, ולסופו של דיון הביא הדבר לזיכויו של הנאשם: פרשת בדיר [7],
בעמ' 208; ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח (פרשת סבאח [15]), בעמ' 659; פרשת מיכאלשווילי [2], בעמ' 653. כך אף במקרה (ההיפותטי) שבו מעלילה התביעה עלילת-שווא על הנאשם: ע"פ 406/74 והב נ' מדינת ישראל (פרשת והב [16]), בעמ' 805; או במקרה (ההיפותטי) שבו ההחלטה על העמדה לדין טבלה בזדון או שלא תמכה עצמה בסיבה סבירה: ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל (פרשת גבאי [17]), בעמ' 43. ההלכה נתנה דעתה גם לשאלה אם נגרמו לנאשם שזוכה עיוות דין או נזק משמעותי בשל ההליך; כך, למשל, מקום שהוכח כי הנאשם נפל קורבן לעלילת-שווא שהטעתה את רשויות התביעה: פרשת סבאח [15], בעמ' 659-658. כך אף כאשר עקב ההליך הפלילי נפגע התא המשפחתי של הנאשם, נגרם לו נזק כלכלי או נפגעה בריאותו: פרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 527. הובעה אף דעה כי מקום שבו זוכה הנאשם "זיכוי מוחלט", יש מקום לשפותו ולפצותו: רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל (פרשת מקמילן [18]). - מן הצד האחר, נקבע כי בנסיבות מסוימות לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי ובשיפוי. כך, למשל, נסיבות הקשורות בהתנהגות הנאשם - שהנאשם בהתנהגותו הביא להעלאת חשדות נגדו, לפתיחה בחקירה או להגשת כתב-אישום נגדו: פרשת גבאי [17], בעמ' 43, ופרשת סבאח [15], בעמ' 660; או, מקום שהתנהגותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט לא תרמה לחקר האמת: פרשת מקמילן [18], בעמ' 305
(מפי השופטת דורנר); ע"פ 6/86 עפרי נ' מדינת ישראל (פרשת עפרי [19]). כך אף נסיבות הקשורות באשמתו של הנאשם, למרות זיכויו. למשל, מקום שהנאשם זוכה אך היה זה זיכוי מן הספק או בשל קושי טכני בהרשעתו. בנסיבות אלו נקבע כי על-אף הזיכוי לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי ובשיפוי: ע"פ 6509/97 חדד נ' מדינת ישראל [20]; פרשת גבאי [17], בעמ' 43. לכל אלה ועוד ראו קיבוץ אסמכתאות בפרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 525-524.