מנגד, במקום שבית-המשפט סבר כי התנהגות התביעה הייתה התנהגות ראויה ורצויה, ניתן לגורם זה משקל לשלילת חיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי הנאשם. כך, למשל, מקום שהתביעה שקלה מחדש את עמדתה והחליטה לחזור בה מן האישום, נפסק כי אין לחייבה בהוצאות הגם שלא חל שינוי בנסיבות; טעם הדבר: יש לעודד את התביעה, ושלא לרפות את ידיה, לשקול מחדש המשך ניהולו של ההליך הפלילי, ועל דרך זו להקטין את הנזק והטרחה העלולים לבוא על הנאשם: פרשת גבאי [17], בעמ' 43 השוו: ת"פ (ת"א) 290/89 מדינת ישראל נ' שיפרוט [32], בעמ' 97. אבל ראו פרשת מקמילן [18], בעמ' 307-306 (מפי השופט אנגלרד).
לסיכום
- כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, זיכויו של נאשם בדין, זיכוי באשר הוא, אין בו כדי להעמיד עילה המחייבת את המדינה לשלם לנאשם פיצויים בשל מאסרו או מעצרו, או עילה המחייבת אותה לשאת בהוצאות הגנתו. על נאשם שזוכה להוסיף ולהראות כי לא היה יסוד להעמדתו לדין או שנתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות את חיובה של המדינה כאמור.
עד כאן - החוק החרות שאנו חייבים בכבודו. השאלה הנשאלת עתה היא אם ניתן לקבוע אמות-מידה מעבר לאלו שנקבעו עד-כה לחיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי. לסוגיה זו נידרש עתה.
נתבונן סביבנו
- שיטות משפט הזוכות להערכתנו מגמה ניכרת בהן להרחיב זכותם של נאשמים שיצאו זכאים בדינם לקבל מן המדינה הוצאות שעמדו בהן להגנתם. כך, למשל, במשפט האנגלי. זכותו של נאשם-זכאי להחזר הוצאות הוכרה במשפט האנגלי
כבר בתחילת המאה העשרים, ב-Costs in Criminal Cases Act, 1908. חוק זה לא קבע אמות-מידה לשיקול-דעת אימתי תיפסקנה הוצאות, וההכרעה בידי בתי-המשפט ניתנה, כנראה להם מעת לעת. ה-Costs in Criminal Cases Act, 1973 הלך באותה דרך, ואולם לעניינם של בתי-משפט מסוימים (ה-(Magistrates’ Courts התנה המחוקק פסיקת הוצאות כנראה להם צודק וסביר (“just and reasonable”). החוק האחרון בנושא זה הוא החוק הקרוי Prosecution of Offences Act, 1985.
לביצוע החוק נוהג זקן השופטים באנגליה (ה-Lord Chief Justice), על דעת השופטים האחרים, להוציא מעת-לעת הנחיות לדרך הפעלת שיקול-דעתם של בתי-המשפט, כיצד יעשו לפסיקת הוצאות לנאשם שיצא זכאי בדינו. בהנחיות משנת 1959 הורה זקן השופטים כי כל עניין יוכרע על-פי נסיבותיו וכי אין לקבוע כללים נוקשים מראש. בה-בעת הוסיף זקן השופטים וקבע כי ניתן לשקול שיקולים כהתנהגות בלתי סבירה של התביעה. ראו: Lord Parker C.J., Practice Direction (Costs in Criminal Cases) [1959] 1 W.L.R. 1090; 3 All E.R. 471. הנחיות אלו חייבו עצמן בביקורת. לדעת המבקרים, ראוי שיחול בהליך הפלילי כלל כבמשפט האזרחי, שהמפסיד משלם את הוצאות הצד האחר. עוד נאמר, כי אי-החזרת הוצאות לנאשם שזוכה עלולה לפגוע בזכותו לייצוג. הוצע אפוא כי תיקבע חזקה ולפיה ישולמו הוצאות לנאשם שזוכה אלא אם יימצאו טעמים טובים שלא לעשות כן. ראו A. Samuels “Costs for the Acquitted Defendant” [48].
- בשנת 1973 שונו ההנחיות לאחר התייעצות עם שופטי ה-Queen’s Bench Division וה-Family Division; ראו Lord Widgery C.J., Practice Note [1973] 2 All E.R. 592. הנחיות אלו קבעו עיקרון, ולפיו על דרך הכלל תיפסקנה הוצאות לנאשם שזוכה, אלא אם יימצא בנסיבותיו של עניין פלוני כי אין לעשות כן:
Although the award of costs must always remain a matter for the court’s discretion, in the light of the circumstances of the particular case, it should be accepted as normal practice that when the court has power to award costs out of central funds it should do so in favour of a successful defendant, unless there are positive reasons for making a different order.