בהנחיות אלו מובאים שיקולים לשאלת פסיקתן של הוצאות. למשל: מקום שהתביעה פעלה מתוך זדון או בלא סיבה סבירה; מקום שהנאשם בהתנהגותו החשיד את עצמו או הביא את התביעה לסבור, בטעות, כי אשמתו חמורה משהייתה לאמיתם-של-דברים; מקום שיש ראיות מספיקות להרשעה אך הזיכוי בא עקב טעם פרוצדורלי; מקום שנאשם זוכה מאישום אחד אך חויב באישום אחר, ניתן לבית-המשפט שיקול-דעת אם לשפותו עבור חלק מן ההוצאות שעמד בהן. ראו עוד: פרשת סבאח [15],
בעמ' 660-659; פרשת מיכאלשווילי [2], בעמ' 655; פרשת גבאי [17], בעמ' 43. הנחיות אלו תוקנו ושונו מעת לעת. ראו, למשל, ההנחיות הבאות שהוצאו בידי זקן השופטים הלורד לֵיין (Lord Lane, C.J.): [1981] 1 W.L.R. 1383, [1981] 3 All E.R. 703; [1982] 1 W.L.R. 1447, [1982] 3 All E.R. 1152; [1989] 2 All E.R. 604; [1991] 2 All E.R. 924, [1991] 1 W.L.R. 498. סמכות לפסיקת הוצאות ניתנת גם במקרים שבהם החליטה התביעה שלא להמשיך בהליך או חזרה בה מכתב-האישום. לדין ולהנחיות כיום ראו J.F. Archbold Criminal Pleading, Evidence and Practice [46], §6.3 ff..
ניתן דעתנו ונזכור, כי הוראות החוק במשפט האנגלי מזכות נאשם שזוכה אך בהוצאות המשפט ולא בפיצויים בגין מעצרו. ראו עוד J. Caplan “Compensation for Wrongful Imprisonment” [49].
- באוסטרליה נקבעו עקרונות מנחים בפרשת Latoudis v. Casey (1990) [34]. גם כאן, כבמשפט האנגלי, אין המדובר אלא בהחזר הוצאות לנאשם שזוכה בדינו. בפסק-הדין הושמעו דעות מדעות שונות, ואולם הנטייה הכללית היא, בכפוף לחריגים, לזכות נאשם שזוכה בהחזר הוצאות שנשא בהן להגן על עצמו במשפט הפלילי.
- מגמת ההרחבה שותפות לה מדינות נוספות. כך, למשל, במשפט הגרמני
(סעיף 467 לחוק סדר הדין הפלילי, ה- (StPO נקבע כי עם זיכויו של נאשם יש לפסוק לטובתו - ולחובת המדינה - החזר הוצאות שעמד בהן. באותו מקום נקבעו אף חריגים לכלל: הנאשם הפליל את עצמו או לא הדף האשמות שהוטחו בו ולא הפריך תשתית עובדות שדיברה נגדו; שעה שהזיכוי הוא זיכוי טכני; מקום שהנאשם שמר על זכות השתיקה באופן חלקי בלבד, ובכך גרם להתמשכות ההליך נגדו. כן קובע הדין הגרמני הסדר תשלום פיצויים בגין מעצר לפני המשפט לנאשם שזוכה בדינו או לנאשם שההליך נגדו לא נסתיים (סעיף 2 לחוק בדבר פיצויים בגין פעולות של התביעה הפלילית, ה-StrEG). כהוראת סעיף 5 לאותו חוק, פיצויים לא ייפסקו כאשר הוחל
בהליך, או שההליך נתמשך והלך, בשל התנהגות הנאשם. על-פי סעיף 6 לאותו חוק, יכול בית-המשפט שלא להעניק פיצויים שעה שהנאשם הפליל את עצמו או שהזיכוי היה זיכוי טכני.
- בצרפת (סעיף 149 לקודקס הפרוצדורה הפלילית: ה-Code de Procיdure Pיnale) נקבע הסדר ולפיו יכול נאשם שזוכה לקבל פיצויים בשל מעצר זמני (détention provisoire). נאשם שזוכה לא זכה בתחילה בפיצוי אלא אם גרם לו המעצר נזק ועוול "בלתי רגיל ובעל חומרה יתירה" (“cette détention lui a causé un préjudice manifestement anormal et d’une particulière gravité”). ואולם בתיקון שמיום 15.6.2000 הושמט תנאי זה, וכיום מוסמך בית-משפט לפסוק פיצויים בגין מעצר אך מטעם זה בלבד שהנאשם זוכה. אשר להוצאות, אלו לא תיפסקנה ככל הנראה גם בזיכויו של נאשם, אך ניתן לתבוע אותן מן המתלונן אשר פעל שלא בתום-לב
(סעיף 472 לקודקס הפרוצדורה הפלילית). - שונה הדין בארצות-הברית, שהנטייה בה היא שלא לחייב את המדינה בהוצאות נאשם שזוכה בדין. ראו, למשל L. DiBartolomeo “Sovereign Immunity Bars the Exercise of Supervisory Power for Fee-Shifting Against the Federal Government - United States v. Horn 29 F. 3d 754” [50]. בה-בעת, במקרים מסוימים תחויב המדינה בכל-זאת בהוצאותיו של נאשם שזוכה. כך, למשל, בשנת 1997 חוקק הקונגרס חוק במישור הפדרלי, ולפיו תישא מדינה בהוצאות נאשם שזוכה אם הוכח כי האישום הוגש לבית-המשפט בקלות-דעת, בהקנטה או בהיעדר תום-לב, אלא-אם-כן נמצא לו לבית-המשפט כי פסיקת הוצאות לא תהא צודקת: 18 U.S.C. 3006A.
- דין דומה שורר בקנדה, ולפיו על דרך הכלל אין פוסקים פיצויים והוצאות לנאשם שיצא זכאי בדינו. ראו: R.S. Reid, P.T. Burns “The Power to Award Costs in Criminal Cases or How Judicial Illusions Remain Illusions None The Less” [51]. הלכה זו חייבה עצמה בביקורת, והושמעה דעה כי יש לאמץ הסדר ולפיו יינתן ביטוי לפגיעה בזכויות היסוד של הפרט על דרך הענקת זכות לפיצויים ולהוצאות. ראו
A Proposal for Costs in Criminal Cases (Law Reform Commission, Canada, 1973). - אשר למשפט הבינלאומי, נזכיר את פסק-דינו של בית-הדין האירופי לזכויות האדם בפרשת Sekanina v. Austria (1993) [35]. במקרה זה הואשם פלוני ברצח
אשתו, ולאחר שזוכה בדינו ביקש לחייב את המדינה בהוצאות משפטו ובפיצויים בשל כך שישב שנה במעצר. בית-המשפט האוסטרי סירב לבקשה בקובעו כי החשד נגד פלוני נותר בעינו. האיש פנה בתלונה לבית-הדין האירופי, ובית-הדין קבע כי שלילת פיצויים והוצאות בנסיבות אלו פוגעת בחזקת החפות הקבועה בסעיף 6(2) לאמנה האירופית בדבר זכויות האדם [54], אשר-על-כן שלילה שלא-כדין היא. משעה שקבע כי הנאשם חף מן הפשע שהועמד עליו לדין, אל-לו לבית-המשפט לעשות שימוש בחומר ראיות כדי לסתור את חזקת החפות (שם [35], בעמ' 235). לגישה המביאה במניין השיקולים גם את טיבו של הזיכוי כגורם לשלילת פסיקתן של הוצאות לטובת הנאשם ראו Leutscher v. Netherlands (1996) [36]. עם זאת ניתן דעתנו כי בית-הדין האירופי לא קבע כי מכוח האמנה גופה זכאי נאשם שזוכה לפיצוי בגין מעצרו, שכן עניין זה מסור למשפטה של כל מדינה ומדינה: Masson and Van Zon v. Netherlands (1996) [37], at pp. 510-511. עוד קבעה הוועדה שליד בית-הדין, כי אין פסול בשלילת פיצויים והוצאות מנאשם שזוכה מקום ששלילה זו סומכת עצמה להתנהגותו ואין היא מהווה עונש או תגובה לגופה של האשמה שממנה זוכה. ראו Fashanu v. United Kingdom (1998) [38].
- לסיכום נוכל לומר כך: על דרך הכלל מקובל במשפט האנגלי ובמדינות אירופה (אך לא באותה מידה בארצות-הברית ולא בקנדה) כי נאשם שיצא זכאי בדינו, יש לשפותו בגין ההוצאות שעמד בהן בהליך הפלילי. כלל זה מלווים אותו חריגים אלה ואחרים, אך זה הכלל ואלה החריגים. כך באשר לשיפוי בגין הוצאות, לא כך באשר לפיצוי בגין מעצר או מאסר. פיצוי מעין-זה אינו ניתן אלא במקצת מדינות.
מודלים ושיקולים שלעניין
- סוגיה זו שאנו נדרשים לה עתה - סוגיית זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לקבל מן המדינה שיפוי בגין הוצאותיו ופיצוי בגין מעצרו או מאסרו - מעלה שלושה מודלים עקרוניים לפתרון: מודל אחד, ולפיו אין להטיל על המדינה חובה לפצות או לשפות נאשם שיצא זכאי בדינו. מודל זה מעניק משקל לצורך בחיזוק ידיה של התביעה למניעת נטל על תקציב המדינה ולמניעת עומס על בתי-המשפט. מודל שני - מודל נוגד מודל ראשון - ולפיו עצם זיכויו של אדם בדין פלילי מקים עילה לפיצוי ולשיפוי מן המדינה. מודל זה, למותר לומר, מעניק משקל לזכותו של היחיד, למעמדו כלפי המדינה ולצורך בפיקוח על התביעה. מודל שלישי הוא מודל ביניים, מודל שביל הזהב. מודל זה דוחה את מערכת הפתרונות הבינארית של הכול או לא-כלום, וכדרך הזהב מבקש הוא
להכריע בשאלת זכותו של הנאשם הזכאי - ומנגד, בשאלת חבותה של המדינה - על-פי נסיבותיו של כל עניין ומקרה. כך, בהענקת משקל משתנה לאינטרסים שלעניין ותוך שקלולם של האינטרסים הכרוכים במקרה הספציפי העומד לפני בית-המשפט להכרעה בו. על-פי מודל זה, ניתן להעניק לנאשם שזוכה רק שיפוי בגין הוצאותיו - כולן או מקצתן - או גם שיפוי וגם פיצוי בגין מעצרו ומאסרו, שיפוי ופיצוי מלאים או חלקיים.
- בעבר שלט בכיפה המודל הראשון, שהמדינה הייתה חסינה ומחוסנת מפני כל תביעת פיצוי או שיפוי, ובמקום שבו העניקה המדינה בכל-זאת פיצוי או שיפוי לנאשם שיצא זכאי בדינו, היה זה פיצוי או שיפוי של-חסד, פיצוי או שיפוי שלפנים-משורת-הדין. ימים אלה חלפו-עברו זה-מכבר, וכיום לא יטען איש לחסינות מוחלטת של המדינה. הבחירה נותרה אפוא בין המודל השני - מודל הזכות המוחלטת של היחיד, לבין המודל השלישי - מודל הזכות היחסית של היחיד. לאמיתם של דברים, לא נמצאו לנו מי שמצדדים במודל השני, מודל הזכות המוחלטת של היחיד. החיים מגוונים הם מכדי שיהיה ניתן לדוחסם בדל"ת אמותיו של כלל נוקשה וחסר-פשרות. כך הוא על דרך הכלל. כך בענייננו-שלנו אף-הוא. נותר אפוא המודל השלישי, מודל הביניים, מודל הזהב.
- הגענו אפוא לתחילתה של השקלא-וטריא, לראשיתה של ההתלבטות. טעם הדבר הוא, שמודל-הזהב אינו אלא מסגרת-מודל: גוונָיו רבים ושונים הם זה-מזה, וראינו זאת במשפטיהן של מדינות אחרות. הוראת סעיף 80 לחוק העונשין בחרה באחד מגווניו של מודל-הזהב. כהוראת סעיף 80, אין המדינה חסינה ומחוסנת מפני פיצויו ושיפויו של נאשם אשר יצא זכאי בדינו. בה-בעת - ושלא כבמשפט האזרחי אשר בו חייב צד שהפסיד לשלם, על דרך העיקרון, את הוצאות יריבו (המ' 28/77 קמארה נ' מדינת ישראל [21], בעמ' 70; ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל (פרשת פלונית [22]), בעמ' 711-710; פרשת רייש [8], בעמ' 487-486; פרשת גבאי [17], בעמ' 42) - אין המדינה חייבת בשיפוי ובפיצוי בכל מקרה שבו יצא נאשם זכאי בדינו. הנוסחאות לחיובה של המדינה לשפות נאשם ולפצותו נוסחאות-ביניים הן, והנטל על שכמנו הוטל לנסות ולמלא תוכן-של-ממש אותן נוסחאות שהחוק צייד אותנו בהן.
- שתי נוסחאות יש בה בהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, וכל אחת מן השתיים נדרשת לפירוש. המשימה קלה, יחסית, בעניינה של הנוסחה הראשונה, הנוסחה המדברת במקרים שבהם נמצא לו לבית-המשפט כי לא היה יסוד להאשמה. גדריו של שיקול-דעת זה ברורים, פחות או יותר, והגם שלא נוכל למנוע עצמנו מחילוקי דעות
במסגרתה של נוסחה זו - כבמקומות אחרים במשפט - הנה חילוקי דעות אלה יהיו לא רבים יחסית. לא כן הוא דינה של הנוסחה השנייה, נוסחת אותן "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". נוסחה זו, נוסחה ללא-גבולות היא - לא למעלה, לא למטה ולא לצדדים - והצדק האמורפי הוא האמור להיות מורה דרכנו האחד והיחיד.
- אלא שתחושת הצדק באשר היא - תחושה שכולנו שותפים לה - אין די בה, ולא יהא זה נכון וראוי אם נבקש לעשות אך ככל שתורנו תחושת הצדק. שומה עלינו לבחון את הדברים מקרוב; לאתר ולברור את האינטרסים המושכים לצדדים; להטיל את האינטרסים כולם אל קדרת השיקולים ולנסות להגיע להכרעה תוך שקלול כל האינטרסים שלעניין כולם. על אינטרסים אלה עמדנו בדברינו לעיל, ואלה הם מקצתם: מקומו והצורך בקיומו של ההליך הפלילי בחברה בת-ימינו; תפישת יחסי היחיד והמדינה בכלל ובהליך הפלילי בפרט; ההליך הפלילי כהליך הכולל אפשרות מוּבְנָה כי נאשם יצא זכאי בדינו; הנזקים הנגרמים ליחיד העומד לדין פלילי ויוצא זכאי בדינו; איתור תחנת-המוצא להכרעה בשאלה מי ראוי שיישא בנזקים הנגרמים לנאשם בהליך הפלילי; הצדק שבהטלת הסיכון על היחיד שיצא זכאי בדינו, ומנגד, הפגיעה בהליך הפלילי אם בסופו-של-יום תיאלץ המדינה לפצות ולשפות את היחיד; שיקולי הסדר החברתי ופיזור הנזק; החשש שמא הטלת חיוב על המדינה לשפות ולפצות נאשם שיצא זכאי בדינו עלולה לרפות את ידי התביעה; העלות לחברה אם תיאלץ המדינה לשפות ולפצות את היחיד; יכולתו של היחיד למנוע את ההליך הפלילי בשכנוע התביעה מבעוד-יום בחפותו על-אף הראיות לכאורה שנאספו לחובתו; זיכויו של נאשם שאינו זיכוי מטהר אלא זיכוי מן הספק או זיכוי טכני או זיכוי בשל נסיבות שאין לתביעה שליטה עליהן (למשל: עד שנעלם או עד שברח מן הארץ) ועוד.
כיצד ישפיעו אינטרסים אלה, הם ואחרים זולתם, על שיקול-דעתו של בית-המשפט לעת הכרעה בשאלה אם יורה על פיצויו או על שיפויו של נאשם שיצא זכאי בדינו: