בע"פ 6063/21 מדינת ישראל נ' יאסין יאסין (26.3.24) (להלן: "עניין יאסין") נקבע בהקשרה של חזקת הצפיות, כדלקמן:
"אם כן, בחזקה זו בית המשפט עושה שימוש במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע, על מנת להקים חזקה בדבר רצונו של הנאשם... חזקת הכוונה אינה חזקה חלוטה. בידי נאשם האפשרות לסתור אותה אם יצליח לעורר ספק סביר בדרך של הצגת מסקנה חלופית מסתברת או הצגת ראיות הנוגדות את החזקה... מקום בו נאשם לא עורר ספק סביר כאמור, החזקה העובדתית הופכת לחזקה חלוטה באשר לכוונת מעשיו... במרוצת השנים, פותחו בפסיקה מבחני עזר נוספים ככלי לקביעה אם התכוון הנאשם לגרום למות הקורבן. מבין אלו, ניתן למנות את אופן ביצוע העבירה; האמצעי ששימש לשם ביצוע העבירה; חילופי דברים שנאמרו לפני ביצוע המעשה; מיקום הפגיעה בגופו של הקורבן; התנהגותו של הנאשם לפני ביצוע המעשה ולאחריו; ועוד... עם זאת, הודגש בפסיקה כי "בסופו של יום, ההכרעה בשאלה אם הייתה או לא הייתה החלטה להמית אינה נוסחה מתמטית אלא תלויה היא במכלול הנסיבות" ".
- באשר ליסוד הנפשי של אדישות, ראו את הדברים שנקבע בע"פ 1464/21 ארטיום קפוסטין נ' מדינת ישראל (11.9.22), וכדקלמן:
"היסוד הנפשי של אדישות מוגדר בסעיף 20(א) לחוק העונשין כשוויון נפש כלפי אפשרות התרחשות התוצאה. לפוגע האדיש לא אכפת אם הערך המוגן, ובענייננו חיי אדם, ייפגע או לא. הוא פועל מתוך אדישות לאפשרות גרימת המוות. משכך, יסוד נפשי זה מבטא זלזול מובהק והתנכרות חמורה לערך של חיי אדם - הממית באדישות בוחר לפעול אגב, או למרות, פגיעה בערך החברתי".
וכן ראו האמור בהקשר זה בספרם של מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים, הרפורמה בעבירות ההמתה (2019) לאור עקרונות היסוד של המשפט ומחקר היסטורי והשוואתי (2020), בעמ' 265:
"האדישות היא שוויון נפש כלפי אפשרות התרחשות התוצאה, ולכן לאדיש לא אכפת אם הערך החברתי ייפגע אם לאו. האדיש אינו מעדיף אפילו את אי-ההתרחשות על פני ההתרחשות. היעדר ההעדפה הזה משמיע בחירה שלמה לפגיעה אפשרית בערך המוגן ונכונות מלאה לפגוע בו... כך מפגין העושה זלזול מרחיק לכת כלפי הערך של חיי אדם, המקרב אותו מאוד אל המתכוון להמית".
- באשר למודעותו של הנאשם למעשיו, הרי שנדרשת מודעות לכל רכיבי היסוד העובדתי - לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה. בפסיקה נקבע, כי:
"על מנת להוכיח את מודעותו של נאשם לפרטי היסוד העובדתי, נעשה שימוש ב"חזקת המודעות הכללית" שלפיה "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 542 (1984) (להלן: פלר)). בהשלכה לעבירות ההמתה, נקבע בעבר כי "מקום שאדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית"..." (ע"פ 6576/23 עמיר ברכאת נ' מדינת ישראל (27.4.25)).
- בפסיקה פותחו מבחני עזר נסיבתיים לבחינת היסוד הנפשי בו אוחז הנאשם הקונקרטי שהמית את הקורבן. מבחני עזר נסיבתיים אלו מיושמים בכל מקרה ומקרה. במסגרתם, נבחנות נסיבות האירוע כדוגמת אופן ביצוע הרצח, טיב הפגיעה ומיקומה, כלי הרצח, אמירות קודמות של הנאשם, התנהגותו לפני האירוע ולאחריו ועוד. בע"פ 7709-09-24 גאבר טלאי פרסגי נ' מדינת ישראל (30.11.25), קבע בית המשפט העליון, בנסיבות המקרה הקונקרטי שם, כדלקמן:
"40. יישומם של מבחני העזר בנסיבות המקרה שלפנינו מניב מסקנה ברורה - המערער התכוון לגרום למותו של המנוח. מדובר בדקירה בודדת, אשר חדרה לליבו של המערער ובוצעה שלא תוך כדי מאבק או "תנועה סיבובית" כנטען...".