בעניין יאסין שהובא לעיל, נקבע, בין היתר, בסעיף 49 לפסק הדין כדלקמן:
"במקרה הייחודי שלפנינו, השתלשלות הדברים העובדתית באותם רגעים לא התבררה באופן מדויק. נקבע כי הדקירה התרחשה אגב מגע כלשהו שנוצר בניסיונו של המשיב לקחת את הטלפון הנייד של המנוחה. אף אם מגע זה לא יכונה בתור "מאבק", כפי שנכתב בדעת המיעוט, לא ברור אם מיקום הדקירה היה מכוון כך שניתן ללמוד ממנו באופן מובהק על רצון להמית את המנוחה... זאת, בשונה ממקרים שבהם לצד קביעה עובדתית בדבר מיקום הדקירה, ישנה תשתית ראייתית המלמדת על כך שהנאשם כיוון לאותו מקום דקירה רגיש ופגיע".
- עוד נקבע בעניין יאסין, בין היתר, בעמ' 26 לפסק הדין, כדלקמן:
"...כמו כן, נקבע כי הסכין הייתה ברשות המשיב בעת האירוע אגב אימונים אלו (שם). כלומר, אין לפנינו מקרה שבו נאשם בחר אמצעי המתה כזו או אחר באופן מושכל אשר ניתן ללמוד ממנו בבירור על רצון קונקרטי להמית אדם".
- כן ראו עפה"ג 25822-09-24 שרון סנקר נ' מדינת ישראל (2.9.25), שם הכריע בית המשפט העליון בהקשרו של היסוד הנפשי בין עבירה של רצח באדישות לבין המתה בקלות דעת וקבע, בין היתר, כדלקמן (פסקה 27 לפסק הדין):
"המנוח נסוב אחור, והמערער נס מהמקום, ללא שגילה ולו ראשית עניין במצב של קורבן דקירתו... בנסיבות אלה, יש להסיק כי אחת היה עבור המערער אם ימות המנוח, אם לאו; תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית, כנדרש עבור יחס חפצי של קלות דעת - לא קיבלה ביטוי כלשהו במעשיו".
- כן ראו ע"פ 320/23 דוד אשטה נ' מדינת ישראל (11.5.25), שם נקבע, בסעיף 3 לפסק הדין, בין היתר, כדלקמן:
"בתום ניהול הליך הוכחות, בית המשפט המחוזי הכריע כי היסוד הנפשי שבו נעברה עבירת הרצח הוא אדישות ולא כוונה. נקבע, כי משנמצא "שחפצו הפוזיטיבי של הנאשם... היה 'רק' לחבול קשות במנוח, ולאו דווקא להמיתו, מתחייב לקבוע, שהנאשם היה שווה נפש ואדיש להיתכנות גרימת התוצאה הקטלנית ולמותו של קורבן הדקירה... לצד זה הודגש, כי אין מקום לייחס למערער יסוד נפשי של קלות דעת, מאחר שהתנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם תקווה להצליח למנוע את התוצאה הקטלנית".
עוד נקבע בעניין אשטה, שם, בסעיף 6 לפסק הדין, כדלקמן:
"בתום חילופי דברים בין השניים, ובהמשך לביטוי בעל קונוטציה מינית מצד המנוח, המערער מחליט באופן ספונטני לעשות שימוש בסכין. בהנפת יד מהירה, מתוך מטרה התקפית, ושלא אגב התגוששות פיזית, המערער נעץ את הסכין בצווארו של המנוח... אף לאחר שליפת הסכין מצוואר המנוח, המערער לא שעה לסייע לו, אלא נמלט מהמקום בתקווה שלא ייתפס. בנסיבות אלה, גם אם נותר ספק שמא 'חזקת הכוונה' לא השתכללה, אין ספק כי המערער אינו מי שפעל "מתוך תקווה להצליח" למנוע את התרחשות התוצאה הקטלנית, וממילא ברור לחלוטין כי אין הוא קל דעת".