בדברי ההסבר לחוק (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015, ה"ח 972), צוין ביחס לעבירה זו כך:
"עבירת הרצח בנוסחה המוצע נועדה לחול על המקרים החמורים של המתת אדם, אך לא על המקרים החמורים ביותר (להלן - עבירת הרצח או עבירת הרצח הבסיסית). למקרים החמורים ביותר של המתה נועדה העבירה של רצח בנסיבות מחמירות, שאותה מוצע לקבוע בסעיף 6 להצעה זו, ושהיא במידה רבה, המחליפה המהותית של עבירת הרצח בנוסחה היום".
- למקרים קלים יותר מעבירת הרצח ה"בסיסית", מורה סעיף 301ג' לחוק, כי:
"הגורם למותו של אדם בקלות דעת, דינו - מאסר שתים עשרה שנים".
- מאחר ונקבע בחוות דעתה דלעיל של חברתי, כי הנאשם היה מודע לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, השאלה שנותרה אם כן נוגעת "רק" ליסוד הנפשי שהתקיים בנאשם "לעניין התוצאות" - "כוונה" או "אדישות" או "קלות דעת". מקום בו נדחתה האפשרות לפיה הנאשם המית את המנוח בקלות דעת בחוות דעתה של חברתי, ומקום בו מקובלים עליי הנימוקים שהובאו על ידה ואשר הביאוה לדחות אפשרות זו, כל שנותר לי לקבוע הוא האם היסוד הנפשי שהתקיים בנאשם, עת ירה למוות במנוח, היה של "כוונה" או "אדישות".
- בנסיבות העניין ומן הנימוקים שאפרט להלן, לא נותר בליבי ספק בכך שהנאשם ביצע את עבירת הרצח הבסיסית בכוונה.
- סעיף 19 לחוק קובע:
- אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם -
(1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או
(2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.
מחשבה פלילית מוגדרת בסעיף 20 לחוק כדלקמן:
- (א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:
(1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;
(2) פזיזות שבאחת מאלה:
(א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;
(ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען.
(ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן.
(ג) לענין סעיף זה -
(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;
(2) אין נפקה מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות.
- בספרם "עבירות המתה: החוק והפסיקה" (2025), בעמ' 41 - 42, הסבירו מחברי הספר יוסף אלרון ועומר רזין, את יסוד הכוונה כלהלן:
"יסוד הכוונה קל להבנה: נדרש להוכיח כי הנאשם התכוון שהתוצאה המוגדרת בעבירה תתגשם. בעבירת המתה יש להוכיח כי הנאשם התכוון לכך שייגרם מותו של הקורבן. מאחר שמדובר ביסוד סובייקטיבי מובהק, המורכבות ביסוד זה טמונה במישור הראייתי. אם הנאשם אינו מודה במפורש כי התכוון להמית את הקורבן ואין ראיה נחרצת אחרת המוכיחה כוונה זו, שני כלים מרכזיים מסייעים לבית המשפט בבואו לבחון התקיימות יסוד זה. הראשון הוא כלי ראייתי בשם "חזקת הכוונה". מדובר בחזקה עובדתית - ראייתית, ולפיה אדם בר דעת הפועל מרצון חופשי מתכוון לגרום לתוצאות הטבעיות של מעשהו. החזקה מבוססת על ניסיון החיים. לפיו, אדם נוקט קו התנהגות מסוים בכוונה לגרום לתוצאות שנובעות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו זו. בהפעלת חזקת הכוונה בית המשפט בוחן נסיבות אובייקטיביות שעשויות ללמד על הלך רוחו של הנאשם. על בסיס מערכת העובדות הנסיבתיות שאופפות את האירוע, ניתן להקים חזקה בדבר רצונו של הנאשם. במרוצת השנים עמדה הפסיקה על כמה מבחני עזר, בנוגע לחזקת הכוונה בהתייחס לתוצאה של מות אדם. בין היתר, מדובר באופן ביצוע העבירה; באמצעי ששימש לביצוע העבירה; בחילופי דברים לפני ביצוע המעשה; במיקום הפגיעות בגופו של הקורבן ובמספרן; ובהתנהגותו של הנאשם לפני ביצוע המעשה ולאחריו. חזקת הכוונה אינה חזקה חלוטה המשמעות היא שעומדת לנאשם האפשרות לסתור אותה אם יצליח לעורר ספק סביר בדבר כוונתו. לשם כך הוא יוכל להציג מסקנה חלופית מסתברת מהראיות שהתביעה הציגה, או להציג ראיות שיסתרו את החזקה. לעומת זאת, אם הנאשם לא עורר ספק סביר כאמור, החזקה העובדתית הופכת לחזקה חלוטה באשר לכוונת מעשיו ומאפשרת קביעה ראייתית כי אותו נאשם התכוון שהתוצאה המנויה ביסודות העבירה תתקיים".