לא מדובר אפוא בירייה אחת שפגעה במנוח אלא בשתי יריות שבוצעו, כעולה מהסרטון, בהפרש זמנים קל בין השתיים. שתיהן כוונו לפלג גופו העליון של המנוח ואחת פגעה באיבר חיוני בגופו של המנוח שנפגע כתוצאה מהירי והלכה למעשה, לא חלף אלא זמן קצר מאוד עד שהמנוח נפח את נשמתו.
- בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, לא אחת, כי "פגיעה באיזור רגיש בגופו של הקורבן עשויה להוות אינדיקציה לקיומה של כוונה להמית, אף כאשר מדובר בפגיעה אחת בלבד" (ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל, פסקה 41 [פורסם בנבו] (7.3.2012); ראו גם: ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 378-377 (2003)).
- במקרה שלפנינו ראוי, כאמור, להעניק משקל רב, אך לא בלעדי, למיקום הירי הקטלני, בליבו של המנוח. כך גם יש ליתן משקל רבתי לכמות הירי, לא אחת אלא שתיים, שפגעו בפלג גופו העליון של המנוח (כאמור, רק אחת מהן גרמה למותו של המנוח). כן יש להעניק משקל לעניין כלי ההמתה שבו נעשה שימוש. כמו כן, בין מבחני העזר; יש להעניק משקל להתנהלותו של הנאשם לאחר ביצוע הירי בחלקו השני של האירוע. בהקשר זה, אזכיר, כי לאחר הימלטות המנוח לרכבו לאחר 'המאבק' עם הנאשם על הרצפה, הנאשם נעמד על רגליו, כיוון את האקדח וירה לעבר גבו של המנוח המתרחק ממנו, מספר יריות, עד שתמה התחמושת שבמחסנית אקדחו והנאשם התמוטט על הכביש כתוצאה מן הפגיעה הישירה בליבו שנגרמה מן הכדור שנורה לעברו קודם לכן (בשלבו השני של האירוע).
- השתלשלות העניינים, בחלקו השלישי והאחרון, של האירוע תוארה על ידי הנאשם בעמ' 533 לפרוטוקול, ועליה עמדה חברתי במסגרת חוות דעתה. מפאת חשיבותה, חלקה יובא גם על ידי להלן:
"... כאילו פה כבר אמרתי זהו אם הוא רץ לאוטו ומביא איזשהו משום סכין או לום או אלה או לא משנה מה אם הוא חוזר אלי הוא הורג אותי אני חייב לנטרל אותו וזה השלב הראשון והיחיד שהרגשתי שאני חייב לנטל אותו ואני חייב לירות בו בשביל שהוא לא יחזור ויהרוג אותי... אז אני קם, נכנס למצב ירי ויורה לכיוונו שלושה כדורים, אני קולט שבכדור השלישי הוא כבר נופל וזהו, אני הייתי בחוויה של סף מוות, אמרתי זהו אני מנטרל אותו או שאני מת ולא הצלחתי להתמודד אתו פיזית ואני כולי חבול ועייף, אמרתי טוב הצלחתי לנטרל את האיום".
- על החלטתו, באותו שלב, "לנטרל" את המנוח חזר הנאשם לא פעם ולא פעמיים במהלך עדותו בפנינו, כמתואר על ידי חברתי, ואף עובר לכך, במהלך חקירתו במשטרה. גם על כך עמדה חברתי בפירוט במסגרת חוות דעתה. הנאשם אף הסביר, כי ירה לכיוון מרכז גופו של המנוח בגלל שהוא היה מותש ובמצב זה, קשה לפגוע ברגל ממרחק באמצעות אקדח. לכן, הוא כיוון למרכז המסה כדי להגדיל את סיכויי הפגיעה. התירוץ שנתן לפועלו כאמור, הנעוץ בחששו מכך שהמנוח יביא מרכבו 'משהו' שבאמצעותו יהרוג אותו, נדחה, ובצדק, על ידי חברתי. נכון הוא שאותן יריות לא פגעו במנוח, ואולם, לדידי, יש בעצם הליכתו הנחושה של הנאשם לעבר המנוח לאחר ביצוע הירי הקטלני כשהאקדח שלוף בידו, מוכן לפעולה והירי שבוצע לעבר גבו של המנוח, ולא פגע בו, כדי להצביע על רצף פעולותיו של הנאשם, אשר גמלה בליבו ההחלטה לקטול את המנוח.
- ודוק: הנאשם ראה את המנוח מנסה לעזוב את המקום ולא מיהר להגיע אל רכבו, אלא המטיר עליו את הכדורים האחרונים בנשקו עד גמר התחמושת במחסנית. נכון הוא כי ירי זה לא פגע במנוח, אך, לדידי, יש גם יש בו כדי ללמד על הלך נפשו ולרבות על נחישותו של הנאשם אשר גמר אומר להמית את המנוח. כך או כך, על ידי הנאשם לא ניתן הסבר הגיוני, מדוע לא עזב את המקום ותחת זאת המשיך לירות, אילולא הכעס והרצון להמית את המנוח.
- איני רואה כיצד ניתן ליישב בנסיבות מספר כה רב של יריות אלא עם ביטוי ברור לרצון להמית. העובדה שרק שני כדורים פגעו במנוח ורק אחד מהם הביא סופו של יום למותו, אין בה ללמד לדידי כי הנאשם לא חפץ במותו של המנוח. היורה מספר יריות כה רב, מגלה לכאורה דעתו כי חפץ בפגיעה וכי הניח שאחת מיריותיו עלולה להיות קטלנית, ועל כן המשיך בזממו. במיוחד אמורים הדברים בשים לב לכך שהמנוח, לאחר שנורה בליבו, הצליח בכוחותיו האחרונים לצעוד חזרה לכיוון רכבו ורק אז, לאחר שנורה לעברו מקבץ הירי האחרון שלא פגע בו, התמוטט ונפל ארצה.
- לא נעלמה מעיניי טענתו של הנאשם, במהלך חקירתו במשטרה, לפיה גם כשכיוון למסת גופו של הנאשם, בחלקו השלישי של האירוע, התכוון 'רק' לפגוע בו, אולם, בשים לב לגרסאותיו המשתנות של הנאשם, ואשר, כפי שנקבע בחוות דעתה של חברתי, אינן בהכרח אמת צרופה, אינני מקבלת אף את טענתו זו. בהקשר זה אציין כי התרשמתי מהיעדר מהימנותו של הנאשם. מדובר במי שמהרגע הנורא בו ירה למוות במנוח, הֵחֵל במסכת שקרים שנועדו להרחיק ממנו את האשמה. הדרך בה נהג בשלבים הראשונים לאחר האירוע, בעת שאסף את אחותו קריסטינה והורה לה לשקר בנוגע לזהות הנהג ברכב, והתנהלותו במהלך שמיעת ההליך הייתה המשך ישיר להתנהלות שתוארה לעיל.
- על פי הפסיקה, יש, בנוסף, להעניק משקל לדברים שאמר הנאשם לפני ולדברים שנאמרו או נעשו לאחר האירוע, כמו למשל אמירות הנאשם ביחס למעשה (ע"פ 6823/01 בכיר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו](25.3.04)). גם על אלה עמדה חברתי, בפירוט רב, במסגרת חוות דעתה (סעיף 347, שם). כאמור שם, לא רק שהנאשם לא הביע צער או חרטה על מותו של המנוח, אלא שמאמירותיו השונות עולה, כי הוא כלל אינו מצר על מעשיו והוא אף מצדיק אותם. זאת, חרף תוצאתם הטרגית. בהקשר זה הנני להפנות, בין היתר, לדברי הנאשם בחקירתו הראשונה, ת/2ב, עמ' 2, ש' 19 - 22:
"...אם הוא לא היה יוצא מהאוטו ומנסה להרוג אותי, הוא לא היה מת... כל כלב בא יומו, מחבל", ולהמשך דבריו שם (ת/2ב, עמ' 13, ש' 35 - 36):