סעיף 5 פותח, בסעיף-קטן א', בהצהרה כללית לפיה משרד החקלאות יפעל לביטול מכסות הייצור בכל הגידולים, למעט תפוחי האדמה. סעיפים-קטנים ב', ג' ו-ד' עוסקים בהסדר הפיצוי הכללי שיחול על כל הענפים, פרט לענף תפוחי-האדמה. הם אינם צריכים לענייננו, למעט עניין אחד, אליו נחזור בהמשך. שיטת הפיצוי למגדלי תפוחי-האדמה - בה עסקינן - הוצאה מגדר ההסדר הכללי, ונקבעה באופן ייחודי בסעיף-קטן ו'.
סעיף 5(ו)(1) קובע, כפי שהראה השופט א' מצא בדיון הקודם, מנגנון פיצוי דו שלבי. השלב הראשון מוגדר ברישא של הסעיף: "ביטול המכסות בתפוחי אדמה יעשה הדרגתית בהתאם להסכמי האוטונומיה. בכל אחת משלושת השנים הבאות יממן משרד האוצר פצוי על ביטול המכסות לפי הכמות הנכנסת מהאוטונומיה בפועל...". סעיף-קטן 4 מוסיף וקובע לעניין זה כי "הפצויים לתפו"א ישולמו בסוף כל שנת פצוי וכנגד כמויות שנכנסו בפועל ולא יותר ממכסת הסחר" (ההדגשות שלי - א"ר). סכום הפיצוי הוגדר בסעיף-קטן 3 לפיו "סך המענק יעמוד על 1,700 ש"ח לדונם תפו"א". השלב הראשון מתייחס, אם כן, לשנים 1997-1995. בשנים אלה, לפי החוזה, יוסרו מכסות הייצור בהדרגה, וישולם למגדלי תפוחי האדמה, מידי שנה, פיצוי לפי הכמות הנכנסת מהאוטונומיה בפועל. הפיצוי בכל שנה ייחסם בגובה המכסה, ששווייה הועמד על 1,700 ש"ח בעבור כל דונם שדה. שיטת הפיצוי בשלב הראשון אינה שנויה במחלוקת.
- שלב הפיצוי השני - ציר המחלוקת בין העותרים למשיבה - מוגדר בסיפא של הסעיף, שראשיתה בתיבה "והשאר": "בכל אחת משלושת השנים הבאות יממן משרד האוצר פצוי על ביטול המכסות לפי הכמות הנכנסת מהאוטונומיה בפועל והשאר (עד מלוא גובה המכסות), עם הביטול המוחלט של המכסות" (ההדגשה שלי - א"ר). השלב השני מתייחס לשנה הרביעית. בשנה זו - כך צפה ההסכם - יבוטלו לחלוטין מכסות הייצור. טענת המשיבה היא שגם בשנה הרביעית מותנה התשלום - אותו תשלום אחרון - במידת הייבוא בפועל, לאמור: ללא כניסת תפוחי אדמה לישראל בפועל, לא ישולם כל פיצוי. האם גם משמעות זו גלומה בסעיף 5(ו)(1) כפשוטו? לדעתי התשובה לכך בחיוב. בהחלט סביר בעיני לומר, כי התיבה "לפי הכמות הנכנסת מהאוטונומיה בפועל" מתייחסת גם לסיפא של סעיף 5(ו)(1), קרא: "בכל אחת משלושת השנים הבאות יממן משרד האוצר פצוי על ביטול המכסות לפי הכמות הנכנסת מהאוטונומיה בפועל והשאר (עד מלוא גובה המכסות [ובכפוף לכמות הנכנסת מהאוטונומיה בפועל]), עם הביטול המוחלט של המכסות". קריאה זו של הסעיף, הרואה בתיבה שבמיצר - "לפי הכמות הנכנסת מהאוטונומיה בפועל" - כזולגת לשמאל ולימין, לרישא ולסיפא, סבירה בעיני. הבנה זו נתמכת מן הבחינה המילולית, כפי שהראה חברי הנשיא בפסק-הדין נשוא העתירה, גם בעצם נקיטת המילה "פצוי" להבדיל מ"תמיכה" או "מענק" - מילים שגם בהן נעשה שימוש בהסכם. אכן, בשל ניסוחו של סעיף 5(ו)(1) לחוזה בקשו העותרים לפרשו בשונה מן המשמעות האינטואיטיבית שמייחסת לו המשיבה. גם אם יש בסיס לטענה שקריאת הסעיף בדרכם של העותרים אפשרית, מילותיו של הסעיף בוודאי פורשות תחום משמעויות שמכיל את שתי המשמעויות, באופן שלא ניתן לומר, בשום פנים, ש"לשונו ברורה". האם יש ביתר סעיפי החוזה כדי לסתור קביעה זו?
- נמשיך ונתבונן בסעיף 5(ו) בכללותו. סעיף קטן (4) קובע כי "הפצויים לתפו"א ישולמו בסוף כל שנת פצוי וכנגד כמויות שנכנסו בפועל ולא יותר ממכסת הסחר". סברתי, ועודני סבור, כי סעיף-קטן (4) נועד להדגיש את הכלל - פיצוי כנגד גריעה בפועל - וכי כלל זה חל על שני השלבים של מנגנון הפיצוי. לפיכך, לדעתי, סעיף קטן (4) מטה את הכף בכיוון טענתה של המשיבה. עם זאת, חברי המשנה לנשיא מצא גרס כי השימוש במילים "מכסת הסחר" מורה על כך שסעיף-קטן (4) חל על שלב הפיצוי הראשון בלבד, שכן הוא מתייחס, לגישתו, למכסות הייבוא להבדיל ממכסות הגידול. אציין כי זהו המופע היחיד של הביטוי "מכסת הסחר" בהסכם והוא אינו מפורש בו. לאורך רוב רובו של החוזה נעשה שימוש בביטוי "מכסה" או "מכסות" ופעם אחת נעשה שימוש בביטוי "מכסת יצור". מכל מקום, אין בסעיף-קטן (4) כדי לסתום את הגולל על טענתו של מי מהצדדים, כפי שסבר המישנה לנשיא מצא, ובשום אופן אין לקבל את הקביעה כי "לשונו של החוזה של החוזה תומכת באופן-חד משמעי בעמדת המערערים [העותרים כאן - א"ר] וכלל אינה יכולה לשאת את עמדת המדינה".
- עד כה בחנו את לשון החוזה. אולם מלאכתו של הפרשן איננה מלאכת הבלשנות. "בפירושו של חוזה אין אנו מעסיקים עצמנו במחקר לשוני גרידא, וידענו כי הפירוש מכוון עצמו לאומד דעתם של הצדדים" (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען, פ"ד מו(5) 811, 818). בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב"סיפור" שהם מספרים, מתחילתו בשלב המשא-ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו (ע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 407-408; ברק בספרו פרשנות תכליתית במשפט הנ"ל, בעמ' 388; ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה) 417-416). כך מתחייב מעקרון תום-הלב. אכן, החוזה הכתוב הוא פרק חשוב - לעיתים החשוב ביותר - בסיפור. אולם השופט אינו יכול להסתפק בבחינת מילותיו של החוזה. כפי שציין חברי, השופט חשין (כתוארו אז):
בבדיקת אומד דעתם של צדדים לחוזה כתוב, תחנתנו הראשונה היא באותו כתב שהצדדים הסכימו עליו ויצרוהו, אך אין זו התחנה האחרונה במסענו לגילוי כוונתם המשותפת. כוונה, כוונה משותפת, אומד דעת - והם מחוז בירורינו בפירושו של חוזה - הינם כולם מושגים מופשטים שאינם בני-מישוש... מתוך ששואפים אנו לברר היקפו ותחומי פרישתו של אותו מושג מופשט - אומד דעתם של הצדדים - ממילא לא נוכל להגביל עצמנו אך לפירושו המילולי של החוזה (עניין סקלי הנ"ל, בעמ' 818).
- בין הנסיבות האופפות את החוזה לבין החוזה הכתוב ישנו קשר. אכן, "קו הגבול בין 'החוזה' לבין 'נסיבות' עריכתו של 'החוזה' עשוי להיות דק-מכל-דק, והתחומים יונקים זה מזה" (עניין סקלי הנ"ל, בעמ' 818-817). בדרך כלל, לא ניתן להעניק משמעות למילים מבלי לדעת באיזה הקשר ובאילו נסיבות נכתבו. מילים ומשפטים מקבלים משמעויות שונות בהקשרים שונים (ראו: י' זוסמן "מקצת מטעמי פרשנות" ספר יובל לפנחס רוזן (תשכ"ב) 147). גם השופט מצא סבר בעניין אפרופים כי יש לפנות להקשר בו נכתב החוזה על מנת לפרשו:
ככלל נכון לדעתי להניח, כי דרך בני האדם היא להקפיד ולדקדק בניסוח הסכמותיהם החוזיות. והמלה הכתובה, מקום שמשמעותה ברורה וכוונתה המסתברת עולה בקנה אחד עם נושא ההתקשרות, עודנה, כמדומה, המקור האמין ביותר לאומד דעתם של המתקשרים... (עניין אפרופים הנ"ל, בעמ' 285; ההדגשה שלי - א"ר).