כב' הש' נוריאל: יש 2 כניסות או יותר?
העדה, גב' הניק: אני מכירה כניסה אחת" (פרוטוקול דיון מיום 8.11.2018, עמ' 55).
- עוד אפנה בעניין זה לדיון שנערך בתאריך 21.12.17 במסגרת בקשת המדינה להוצאת צו ניקוי שיפוטי לבור (צ"א 55249-11-17). בדיון זה (עמ'9-10) טען ב"כ המשרד לאיכות סביבה, עו"ד יוני שמיר כדלקמן: "כשרואים שהגישה היא רק מבתיהם של משיבים 8 ו-9, הדבר הטבעי הוא לייחס להם את האחריות לכך. לשאלת בית המשפט אם אין גישה לכל אחד לעבור שם, אני משיב שלא ומציג לבית המשפט תמונות וכשמסתכלים על דרכי הגישה כאמור רואים שהדרך היחידה לגישה לבור היא מצפון לבור דרך משיבים 8 ו-9 כאמור. אני מציג לבית המשפט תצ"א משנת 2013. שתי הכניסות היחידות נכון לשנת 2013 ועד היום, היא דרך השטח של משיב 8, השביל מכיוון קלנסואה והכניסה השנייה היא דרך ביתו של משיב 9. היום נוספו שם עוד בתים".
- ראיה נוספת אליה מתייחס ב"כ המאשימה בסיכומיו הינו חוזה השכירות שנחתם בין נאשמים 22-23 לנאשמים 20-21. בחוזה זה (ת/78) בסעיף 6(א) התחייבו הנאשמים 20-21 שהינם השוכרים כי יסללו דרך אל הבור: "טרם תחילת עבודות הכרייה בשטח המושכר, יקימו השוכרים סוללות עפר שיתחמו את שטח החפירה מכל תחומיה, למעט הצלע בפינה בצד הדרומי שהינו הצד המיועד לדרך הגישה שתיסלל על ידי השוכרים ועל חשבונם אל השטח המושכר".
- לחוזה זה אתייחס בפירוט בהמשך, אולם לעניינינו כעת אומר כי עצם העובדה שנחתם חוזה המצביע על כוונה לבצע פעולה, אין משום ראיה כי פעולה שכזו אכן בוצעה. לכל היותר היה בדבר על מנת לשמש סיוע לראיות אחרות. אולם, כאמור לעיל הראיות מצביעות על כך שלא נסללה דרך שכזו. עוד אציין וארחיב על כך בהמשך, בחוזה זה עצמו מסויגות כל ההתחייבויות בכך שייעשו לאחר קבלת ההיתרים המתאימים וכפי שיפורט בהמשך היתרים אלו לא התקבלו.
- מן האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי אין בראיות הישירות שהובאו על ידי המאשימה על מנת לבסס ביצוע בצוותא של העבירות המיוחסות לנאשמים 20-21 יחד עם נאשמים 8-9. לא הוכח כי הייתה דרך ישירה באמצעותה נסעו משאיות מאתר כ"ח לבור והשליכו אליו פסולת, עובדה שאם הייתה מוכחת הייתה יכולה להצביע על שיתוף פעולה בין נאשמים 20-21 לנאשמים 8-9.
- ב"כ המאשימה הצביע על שורה של ראיות נסיבתיות שיש בהן לכאורה על מנת להוכיח את היותם של הנאשמים מבצעים בצוותא.
- תחילה מצביע ב"כ המאשימה על מניע כלכלי שהביא את הנאשמים לבצע את העבירות. לפי דבריו לאתר כ"ח החוקי מגבלת מכסה להטמנה המותרת בו ולכן כל משאית שנכנסה לאתר כ"ח לצורך הטמנת פסולת והמדינה ממנו בדרך הייחודית לעבר הבור והשליכה את הפסולת בבור, הרי שהיה בדבר להביא לכדי גרימת רווח כפול לנאשמים. הן בשל תשלום הכניסה לאתר החוקי והן בשל החיסכון במקום באתר עצמו.
- אלא, שכאמור לעיל, לא הוכח כי אכן כך קרה. כפי שנומק לעיל, לא הוצגו ראיות מספיקות על מנת להוכיח שהתרחיש הזה אכן אירע ולכן אין בו משום ראיה, לא ישירה ולא נסיבתית להוכחת אשמתם של הנאשמים. עצם קיומו של מניע לביצוע עבירה מעין זו אינו ראיה וגם לא נסיבתית לכך שאכן העבירה בוצעה.
- מערכת ראיות נסיבתיות נוספת עליה מצביע ב"כ המאשימה עוסקת במערכת היחסים החוזית בין נאשמים 20-21 לנאשמים 22-23.
- בשנת 2000 נכרת חוזה בין נאשמים 22-23 לנאשמים 20-21. במסגרת חוזה זה (ת/78) השכירו נאשמים 22-23 לנאשמים 20-21 את חלקות 88-90 המהוות חלק ניכר מהבור. במסגרת חוזה זה, התחייבו נאשמים 20-21 לשקם את הבור ולסתום אותו בפסולת גושית וכך להחזירו למצבו הקודם, דהיינו- אדמה חקלאית. בתום תקופת השכירות בת 10 שנים הוארך החוזה בחמש שנים נוספות (ת/79). ב"כ המאשימה מצביע על כך שנאשמים 20-21 מתחייבים בחוזה עצמו לבצע את העבירה המתוארת בכתב האישום, דהיינו- סתימת הבור באמצעות פסולת גושית. ב"כ המאשימה מצביע אף על עדות נאשם 21 המאשר סתימת הבור בפסולת הייתה אמורה להניב לו רווח של 20 מיליון שקלים (פרוטוקול הדיון מיום 1.2.23, עמ' 716). על מנת לחזק את ראיותיו מצביע ב"כ המאשימה על ניסיונותיהם הרבים של הנאשמים לקבל אישורים מהרשויות למלא את הבור בפסולת, עובדה המעידה כמה חשוב היה הדבר לנאשמים.
- אומר כבר עתה כי הצגת מניע כלכלי לביצוע עבירה אין בה די על מנת להוות ראיה ולו נסיבתית לכך שאכן בוצעה עבירה. אולם מעבר לכך, התרשמתי כי הסקת המסקנות מהתנהלות הנאשמים, כפי שהוסקה על ידי ב"כ המאשימה שגויה ולכל הפחות אין בה די על מנת להוכיח מעבר לספק סביר שזו הייתה כוונתם.
- הנאשמים באמצעות עדות נאשם 21 וטיעוני בא כוחם, מצביעים על כך שכבר במבוא להסכם השכירות נקבע כי טרם יבוצעו הפעולות לצורך מילוי הבור בפסולת יושגו אישורים, רישיונות והיתרים הנדרשים לכך על פי חוק. עוד נקבע כי האחריות לכך היא על נאשמים 20-21. מהראיות שהוצגו, הן על ידי הנאשם והן על ידי המאשימה עצמה עולה כי אכן נאשמים 20-21 עשו כל מאמץ על מנת לקבל אישורים שכאלו. תחילה, ניתן אישור לכריית הבור(נ/56) ובהתאם לכך מתבצעת הכרייה. לאחר מכן בחודש יוני 2003 ניתן היתר על ידי הוועדה המקומית ל"שימוש חורג לחציבת חול/עפר ומילוי פסולת גושית" (נ/57). אלא שהיתר זה אינו מספיק ואכן הנאשמים אינם מתחילים בביצוע הפעולה אלא מגישים תכנית ל"אתר להטמנת פסולת יבשה" והתכנית אף מקבלת את אישורה והמלצתה של הוועדה המקומית (נ/58). אלא שבחודש ספטמבר 2005 לא מאשרת הוועדה המחוזית את התכנית (נ/59). הנאשמים מגישים בשנת 2012 בקשה נוספת לשימוש חורג על מנת למלאות את הבור בחומרים אינרטיים חלף פסולת יבשה (נ/60), אך בחודש פברואר 2013 מפסיקה הוועדה המקומית את הדיון בנושא (נ/61). הנאשמים עדיין לא אומרים נואש ובחודש אפריל 2013, באמצעות חברה לתכנון סביבתי מגישים בקשה למילוי הבור בעודפי עפר (נ/62). בעקבות זאת מתקיימת פגישה בחודש מאי 2013 בין החברה המתכננת לבין גורמים בכירים בעיריית טייבה ובאגף לפסולת במשרד איכות הסביבה, בסיכומה נכתב כי "הרשות המקומית בשיתוף המשרד יבחנו את בקשת היזמים לשיקום הבור הצפוני באמצעות הטמנה" (נ/63). בעקבות זאת פנה ראש האגף לפסולת במשרד להגנת הסביבה למהנדס הוועדה המקומית במכתב בו פירט את המצב במקום, לרבות השלכות פסולת פיראטיות ותמך במילוי המקום באמצעות חומרים אינרטיים בלבד לצורך מניעת המשך הפגיעה בסביבה (נ/64). בעקבות זאת בחודש אוקטובר 2013, מוגשת בשם הנאשמים בקשה להיתר מילוי הבור בחומרים אינרטיים (נ/65), אולם בישיבת הוועדה המקומית מחודש נובמבר נדחית הבקשה "מחוסר סמכות" (נ/66). נאשמת 20 עדיין ממשיכה במאמציה ומגישה בקשה לעיון חוזר (נ/66ב) אך לא מתקבלת כל החלטה בנושא.
- המסקנה העולה מן המפורט לעיל היא שהנאשמים השקיעו מאמצים ומשאבים רבים על מנת לנסות ולקבל היתרים למילוי הבור. ואכן ברור כי יש להם מניע כלכלי למלא את הבור, אולם לא ברור לי כיצד מאמצים אלו מהווים ראיה נסיבתית לכך שהנאשמים עברו על החוק. הרושם הוא דווקא לנאשמים העושים ככל יכולתם לקבל אישור חוקי למעשיהם. נכון הדבר שייתכן שאדם שלא קיבל אישורים חוקיים יפנה לבצע את אותה הפעולה באופן לא חוקי, אך יש להציג ראיות שאכן עשה כך. כאמור, לא הוצגו ראיות ברמה מספיקה לכך ולכן עצם העובדה שהיה לנאשמים מניע והם פעלו לצורך כך רבות, אינה יכולה להוות ראיה נסיבתית לכך שאכן ביצעו את העבירה.
- עוד מצביע ב"כ המאשימה על התנהלות בלתי הגיונית, לדבריו, של הנאשמים ביחסיהם המסחריים. במישור האחד מצביע ב"כ המאשימה על ת/282, הסכם שנחתם בין נאשמת 20 לנאשמת 7, המצויה בבעלותו של נאשם 8. חתימת הסכם זה מצביעה לדעתו על כך שטענת נאשמים 20-21 כי פעלו כל העת נגד נאשמים 7-9 שפלשו לשטחם אינה עומדת בקנה אחד עם כך שבאותה העת ממש הם חותמים עמם הסכם לשיתוף פעולה. הנאשם 21 הסביר זאת במסגרת חקירתו הנגדית (פרוטוקול דיון מיום 15.5.23, עמ' 960-961) בכך שהוא ושותפו, מר צבי כהן, לא סברו כי בעצם העניין שיש להם סכסוך עם נאשם 8 יש על מנת למנוע אפשרות לרווח כספי שינבע מכך שנאשמת 7 תהיה לקוחה שלהם באתר החוקי, מה עוד שהוא חשש לאלימות מצדו של נאשם 8 באם יסרב לחתום עמו הסכם. לציין כי מר פליקס פיינשטיין, מפקח מטעם המשרד להגנת הסביבה, העיד כי: "אני זוכר שגם נמסר הסכם בין כ.ח להובלות אל ג'מאל, לגבי החשבוניות אני לא זוכר אם קיבלנו, אני לא בטוח שזה רלבנטי, אם פסולת נכנסה לאתר חוקי אין שום בעיה עם זה" (פרוטוקול דיון מיום 3.10.19, עמ' 180).
- אני סבור כי במכלול הנסיבות הרי שמדובר בהסבר היכול להניח את הדעת. רצונו של אדם למזער נזקים בכך שיוכל להרוויח כסף לפחות מהפסולת שתיטמן אצלו באופן חוקי, אינו רעיון מופרך במסגרת העולם העסקי, ולא ניתן לראות בהסכם זה משום הוכחה להיותם "מבצעים בצוותא" את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.
- מישור נוסף של יחסים מסחריים הוא בין נאשמים 20-21 לנאשמים 20 -23. ב"כ המאשימה מצביע על כך שלמרות שנאשמים 20-21 לא עמדו במחויבותם בהסכם הראשון ולא החזירו את הקרקע במצב שהובטח לנאשמים 22-23, הרי שנאשמים 22-23 באופן בלתי מוסבר לא מימשו את הערת האזהרה שאמורה הייתה להינתן להם על קרקע אחרת של נאשם 21, לא הגישו תביעה אישית נגד נאשם 21, למרות שהייתה להם ערבות אישית שלו, לא קידמו מנגנון בוררות שהוסכם בחוזה ואך הסכימו להפחתת השכר שיקבלו עבור הקרקע במסגרת ההסכם הנוסף, כשבחלק מהשנים לא יקבלו בכלל דמי שכירות. נאשם 21 הסביר זאת (שם, עמ' 884-895) בכך שבהתאם לנסיבות שנוצרו התנהל משא ומתן בינו לבין נאשמים 22-23, בעזרתו של בורר, ולנוכח המצב שנוצר, הגיעו להסכמות. לציין כי נאשם 22 בעדותו (פרוטוקול דיון מיום 12.5.24, עמ' 35 וכן עמ' 45) אישר זאת למעשה כשהעיד כי לנוכח המצב בו הבור אינו סגור ולהם אין אמצעים להתמודד עם זה והם אף לא רצו להשקיע כסף ומשאבים בהגשת תביעות לבתי משפט, הגיעו למסקנה כי הברירה העדיפה היא המשך ההסכם, גם אם הדבר יגרור הפחתת הסכומים. כאשר הדבר נעשה גם מתוך הבנה כי נאשם 21 הוציא כספים רבים בניסיונותיו להביא לסגירת הבור. הסבר זה בהחלט משתלב עם מכלול הנסיבות ואינו חריג בעולם העסקי. לא תמיד "שווה" לצד להסכם לעמוד על קיומו, הן לנוכח המאמצים והמשאבים הנדרשים בהגשת תביעה והן לנוכח הנסיבות שהחזרת השטח לנאשמים 22-23 במצב הקיים, לא הייתה מביאה להם כל תועלת ואף היה נגרם להם הפסד מאחר ולא יכלו לעשות כל שימוש בשטח שברשותם. המשך ההסכם נבע לגרסתם מתוך תקווה שבהמשך יוכלו נאשמים 20-21 להשיבו אליהם במצב שיאפשר להם שימוש בו. לכן, לא מצאתי כי יש בטענה זו של ב"כ המאשימה על מנת להוות סיוע לראיות המאשימה או ראיה נסיבתית להוכחת האמור בכתב האישום.
- מן האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי גם בראיות הנסיבתיות להן טענה המאשימה, אין על מנת לבסס עבירת ביצוע בצוותא של העבירות המיוחסות לנאשמים 20-21 יחד עם נאשמים 8-9.
אחריות הנאשמים לביצוע העבירות מכוח היותם "מחזיקים"
- ב"כ המאשימה מצביע על דרך נוספת להוכחת אשמתם של הנאשמים וזאת מכוח היותם מחזיקים בשטח בו נעברה העבירה.
- ב"כ המאשימה אינו עורך אבחנה בטיעוניו, אך ניתן למצוא בדבריו שתי דרכים ובהם החזקה זו מקימה אחריות בפלילים. האחת היא עצם ההחזקה ההופכת אותם לדעתו ל"מבצעים בצוותא" והשנייה היא לנוכח אחריות קפידה שנקבעה בחוק לעבירות אלו.
- ראשית אומר כי לעניין עצם השאלה האם נאשמים 20-21 הם בגדר מחזיקים בשטח, דעתי היא כדעת ב"כ המאשימה. נאשמים אלו שכרו את השטח והוא מצוי ברשותם כבר כ-25 שנה. נאשם 21 העיד על פעולות רבות שביצע בשטח. בין אם פעולות למול רשויות החוק על מנת לאפשר לו את הגשמת מטרתו בשטח זה ובין אם פעולות בשטח עצמו כחפירת הבור, הקמת גדר והקמת סוללת עפר. בשום שלב מעדותו לא טען כי נמנעה ממנו הכניסה לשטח או ביצוע פעולה כלשהיא בשטח אותו שכר. הטענה כי נאשמים 7-9 פלשו לשטח, אינה טענה המעידה על כך שאין לנאשמים 20-21 שליטה בשטח. גם אדם שנעשתה פריצה לביתו ואף אם מדובר בסדרה מתמשכת של פריצות לביתו, אינו מאבד את שליטתו בבית ואת היותו מחזיק בבית. נאשם 21 לא טען בשום שלב בעדותו הארוכה כי נמנעה ממנו כניסה למקום או כי נמנע ממנו לערוך פעולות בשטח, גם אם נגרם לו נזק ממעשיהם הנטענים של נאשמים 7-9.
- לעומת זאת, לא ברורה לי טענת ב"כ המאשימה ולפיה עצם היותם של הנאשמים מחזיקים בשטח מטילה עליהם אחריות לביצוע העבירה או הופכת אותם לשותפים לביצוע העבירה.
- בהמשך לדוגמא הקודמת שהבאתי לעיל, אדם שמחזיק בבית ואדם אחר פרץ לתוכו, ודאי שאינו הופך למבצע בצוותא מעצם היותו מחזיק בבית, על מנת שייחשב כמבצע בצוותא על המאשימה להוכיח את שותפותו במעשה או במחדל וכאמור הראיות הישירות להן טען ב"כ המאשימה אינן מוכיחות זאת.
- אעיר כי ב"כ המאשימה בסעיף 402 לסיכומיו הפנה לפסיקה הנוגעת להגדרת "החזקה". עיון בפסיקה אליה הפנה מצביע על כך כי היא עוסקת בעבירות בהן ההחזקה היא אחת מיסודות העבירה, כהחזקת סמים או החזקת נשק. בעבירות אלו עצם הוכחת ההחזקה יש בה על מנת להוכיח כי המחזיק ביצע עבירה. אולם לא כך בעניינינו, החזקה בשטח כשלעצמה אינה מהווה עבירה.
- דרך נוספת להוכחת אשמתם של הנאשמים יכולה להיות מעצם היותם מחזיקים בשטח ומכוח אחריות קפידה. אכן, בחוק בו היסוד הנפשי הנדרש הוא של אחריות קפידה, משמעות הדבר היא שהתביעה אינה נדרשת להוכיח יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות, אלא די בהוכחת היסוד העובדתי של העבירה. עם זאת, לנאשם עומדת הגנה אם יוכיח כי פעל ללא מחשבה פלילית או רשלנות ונקט בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירה.
- המחוקק באופן מכוון ולמטרות אכיפת החוק מצא כי בחוקים מסוימים דרישה להוכחת יסוד נפשי תביא לכך שלא ניתן יהיה להשיג את המטרה החברתית העומדת בבסיס החוק ולהגן על הערכים החברתיים בתחומים אלו ולכן קבע כחריג אפשרות זו של ביצוע עבירה פלילית בלא שתידרש הוכחת יסוד נפשי. אפנה שוב בעניין זה לספרם של רבין וואקי- "דיני העונשין" כרך א', שם (עמ' 504) הם מתארים כדלקמן: "לקראת מחציתה של המאה ה-19 החלה להתפתח במשפט המקובל (ובשיטות המשפט שינקו ממנו) עמדה שלפיה ייתכנו עבירות שיסודותיהן העובדתיים לא ילוו במרכיב נפשי כלשהוא, אף לא של רשלנות. בהתאם לתפיסה זו, בעבירות הנוגעות לתקנת הציבור( כגון, תעבורה, תכנון ובנייה, איכות הסביבה, תברואה, בטיחות בעבודה וכדומה) ניתן, במידת הצורך, להטיל אחריות מוחלטת שאינה מותנית בהוכחת יסוד נפשי כלשהו מצד הנאשם".
- כפי שפורט לעיל, הוכח כי נעברו עבירות על ידי נאשמים 8 ו-9 וכן קבעתי כי נאשמים 20-21 הם בגדר מחזיקים בשטח. לכן די בכך על מנת להוכיח את אשמתם בעבירות אלו. אלא שלנאשמים עומדת, כאמור, האפשרות להוכיח כי נקטו בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירה. כפי שאפרט להלן, אני סבור כי אכן כך עשו.
- כבר באמור לעיל תוארו מאמציהם של נאשמים 20-21 לקבל היתרים למילוי הבור. במסגרת מאמצים אלו ניכר כי נאשמים 20-21 פנו לרשויות וחשפו בפניהם את השלכת הפסולת בבור הנעשית באופן לא חוקי. למשל, מסמך נ/64 הינו מסמך שנערך על ידי מר אורי טל, מרכז הטיפול בפסול בניין במשרד להגנת הסביבה. מסמך זה, כפי שמצוין בכותרתו הוא בהמשך לפנייתו של מתכנן האתר שנשכר לצורך כך על ידי נאשמים 21-22, מר דני עמיר. ובמסמך זה מצוין כי יש במקום "השלכה פראית של פסולת" וכי בעל ההיתר שאלו הם נאשמים 20-21 מעוניינים לשקם את הבור על מנת למנוע את המשך הפגיעה בסביבה. ניתן ללמוד כי כבר בשנת 2013, טרם נחקר נאשם 21 לראשונה, פנו הנאשמים לרשויות על מנת להביא לפעולה שתעצור את השלכת הפסולת.
- בנוסף לכך העידו מספר עדי תביעה על כך שנאשם 21 התלונן בפניהם על מעשיהם של נאשמים 8-9, כפי שאפרט להלן.
- בדיון שנערך בתאריך 12.11.19, העד מר פליקס פיינשטיין נחקר נגדית על ידי ב"כ נאשמים 20-21 והשיב כדלקמן: "ש. נכון שאנשים באתר ב"כ ובמיוחד נאשם 21 דיווחו לך אישית על הפעילות העבריינית שהם רואים שנעשים צפונית לאתר החוקי שלהם, ואמרו לך שהם מפסידים כסף כי פסולת שאמורה להגיע אליהם ואמורים לשלם עליה היטל הטמנה באתר החוקי שלהם נשפכת בבור הפיראטי, זה נכון?
ת. זה עלה בחקירה של נאשם 21. בנוסף נפגשתי באחד הסיורים עם נאשם 21 והוא הראה לי את הפסולת בתוך הבור הפיראטי, זה היה בשנת 2013 אם אני לא טועה, הוא התלונן על השלכת פסולת במקום. נכון לחידוש הפעילות בבור - 2015 לא היו תלונות מאז. ב- 2013 כן" (עמ' 208).