סעיפי האישום
- כתב האישום מייחס לנאשמים אלו ביצוע עבירות של השלכת פסולת בניין ופסולת גושית ולכלוך רשות הרבים, פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה, זיהום מקור מים וגרימת זיהום אויר בלתי סביר.
- גם בפתח סיכומי המאשימה, מצוין כי אלו העבירות בהן הואשמו (סעיף 49 לסיכומי המאשימה)
- בהמשך, בסעיפים 53 ו-398 לסיכומי המאשימה, ובדומה לאמור לעיל בעניינם של נאשמים 20-21, מבקשת המאשימה להרשיעם בעבירות נוספות של הפעלת אתר לסילוק פסולת שלא כדין, הפעלת אתר לסילוק פסולת ללא רישיון עסק ואי תשלום היטל הטמנה.
- המאשימה מסתמכת על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ומציינת כי הנאשמים נחקרו ממושכות בעניין כלל העבירות ולא ייגרם להם עיוות דין באם יורשעו בעבירות נוספות לאלו שצוינו בכתב האישום, לאחר שאלו הוכחו במשפט, ולאחר שניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן.
- לנוכח הנימוקים שפורטו לעיל בעניינם של נאשמים 20-21 (ראה לעיל סעיפים להכרעת הדין), לא איעתר לבקשת המאשימה בעניין זה ולא אדון בעתירת המאשימה להרשעת הנאשמים בסעיפים אלו.
העובדות שהוכחו בעניינם של הנאשמים
- אין חולק כי נאשמים אלו הם בעלים של חלקות 88 ו-90, חלקות המהוות חלק משטח הבור בו עוסק כתב אישום זה.
- בשנת 2000 נחתם הסכם שכירות בין נאשמים אלו לנאשם 21, במסגרתו השכירו הנאשמים את השטח לנאשם 21. הסכם זה הוארך מעת לעת, וכפי שהעיד נאשם 21, השטח עדיין מושכר לו גם בעת ניהול המשפט (ת/78, ת/79).
- נאשם 22 העיד על מטרת השכרת השטח: "סיכמנו שאדון חדיג'ה יחפור את האדמה, יוציא את החול, ימכור, יעשה מה שהוא צריך. אחר כך הוא הוא יאטום את הבור וימסור לנו אותו בחזרה (פרוטוקול ישיבת 12.5.24, עמ' 35).
- כך העיד על הארכת הסכם השכירות: "כשהגיע 2010 ואנחנו צריכים את האדמה, גילינו שהאדמה עדיין בור, עדיין לא נאטמה, והיה בינינו כבר משא-ומתן שהוא כבר, אדון חדיג'ה, הרי כל הזמן הוא היה מציג לנו אישורים או מראה לנו שהוא הגיש אישורים ומבקש חתימות, אנחנו חותמים לו. הכל לפי הספר. וכשהגיע 2010 ועדיין לא קיבלנו את האדמה אז פנינו אליו ואמר 'תשמעו, אני, זה עדיין בור, זה עדיין לא סגרתי. אני כבר הפסדתי הרבה כסף. תעזרו לי עם זה. אני, לא ייקח הרבה זמן ואני אסגור את זה'. אז השיקול שלנו היה בין שני דברים, או שאני אלך אתו ראש בראש, בתי המשפט ולך תדע מה יהיה עם זה, שנים וכסף. או שאני אעשה אתו הארכה, בוא נגיד ככה, בסכומים שאין לי ברירה לא לקבל אותם. כי או שאני אשאר עם הבור עם בעיות או שלפי מה שהוא אמר לי שהוא יאטום אותו" (פרוטוקול ישיבת 12.5.24, עמ' 35).
- העדה נטע הניק העידה (8.11.18) והוגש באמצעותה מסמך (ת/105) ולפיו כבר בחודש מאי 2014 נשלח לנאשמים 22-23 ולנאשמים נוספים דו"ח על מפגע פסולת המצוי בשטח השייך לנאשמים 22-23 ואף דווח על שריפה ועשן העולה מהפסולת.
- דו"ח ביקורת נוסף נשלח לנאשמים עוד באותו חודש בשל סיור נוסף (ת/106).
- בחודש מרץ 2016 נערך סיור נוסף על ידי העדה הניק ונשלח שוב דו"ח (ת/114). דו"ח זה מתריע מפורשות על השלכת פסולת ועל מפגעי פסולת בשטח השייך לנאשמים 22-23.
- נאשם 21 העיד כי דיווח לנאשמים 22-23 על הנעשה בשטח, לרבות על השלכת הפסולת בשטח זה: "אנחנו היינו נפגשים לתקופות מסוימות אני לא זוכר כמה והייתי מסביר להם מה קורה עם הבור, למה זה נמשך? מה הסיבה? והייתי מעדכן אותם בכל דבר... עם ג'מאל והפסולת גם אני דיברתי עם מאמין ונדמה לי שגם עם מועתסם". וכשנשאל האם דיווח להם כשהחלה השלכת הפסולת וכן האם אמר להם שבכוונתו לפנות למשרד לאיכות הסביבה, ענה:" כן, המצב שהם פולשים לתוך הבור הזה משליכים פסולת, אני לא, אני הולך ומתחיל כל דבר שהם נכנסים לתעד את זה, אני קורא למנהל המשרד להגנת הסביבה". (פרוטוקול ישיבת 15.2.23 עמ' 792). נאשם 22 אישר בעדותו כי אכן היה בקשר עם נאשם 21 בכל הנוגע לנעשה בבור. כשנשאל בחקירה נגדית כיצד ידע שנאשם 21 מצוי במגעים עם העירייה לצורך קבלת אישור לסגירת הבור, ענה: " כי אני שואל אותו תמיד. אני תמיד הייתי בקשר אתו". כשנשאל בנוגע לתדירות הקשר, ענה שאינו זוכר, אך:" אבל זה שכל הזמן הייתי ברצף מבקש ממנו, אומר לא, שואל אותו, זה כן" (פרוטוקול 12.5.24 עמ' 52).
- נאשם 23 אישר בעדותו בבית המשפט כי היה מודע לנעשה בשטחו, הוא העיד כי: "אני שחקרו אותי במשטרה אז ידעתי שזה יש בעיה שם, יש בעיה. וזה אנחנו פנינו, זה בכתב או לא בכתב לחדיג'ה וידענו כל הזמן שאנחנו פונים אליו, הוא אומר זה בסדר, אני עובד על האישורים" (פרוטוקול 12.5.24 עמ' 85). כזכור, חקירתו במשטרה הייתה בנושא הפסולת שהושלכה בשטחו ובעדותו זו הוא מאשר כי בעקבות זאת היה מודע לכך ואף פנה יחד עם נאשם 22 לנאשם 21 בנושא.
- אכן, במכתב מחודש פברואר 2017 פונים נאשמים 22-23 לנאשם 21 במכתב באמצעות עו"ד ומתריעים בפניו על המפגעים הסביבתיים בשטח ומציינים כי הם מודעים לכך לנוכח חקירתם במשטרה.
- לא ניתן אף להתעלם מהעובדה שלא די שנאשמים 22-23 הם בעלי הבור, הרי שהם מתגוררים בסמוך לו. נאשם 22 על פי עדותו גר כ-200 מטר מהבור בסמוך למשפחת ג'מאל ונאשם 23 העיד כי הוא מתגורר כקילומטר- קילומטר וחצי מהבור. האירועים המתוארים בכתב האישום מתרחשים לאורך שנים ובהיקף גדול. הטענה כי בעלי הבור הגרים בסמוך לו אינם יודעים על המתרחש בשטח המצוי בבעלותם הינה טענה שקשה לקבלה.
הבסיס המשפטי
- גם כלפי נאשמים אלו טוענת המאשימה כי ניתן להרשיעם באחד משני מסלולים. כהיותם "מבצעים בצוותא" או כהיותם מחזיקים בשטח ומכוח אחריות קפידה.
מבצעים בצוותא
- מבצע בצוותא נדרש לקיים הן את היסוד הנפשי הנדרש לעבירה המבוצעת בצוותא והן את היסוד הנפשי של מודעות לעצם הפעולה בצוותא עם האחרים. כלומר, יש להוכיח כי המבצעים פעלו במטרה לבצע יחדיו את העבירה המסוימת המיוחסת לכל אחד מהם. ראו למשל בעניין זה את דנ"פ 1294/96 עוזי אזולאי משולם ו-11 אח' נ' מדינת ישראל , נב(5) 1 .(1998)
- אין חולק שנאשמים 22-23 לא ביצעו במו ידיהם את העבירות המיוחסות להם.
- הפעולה האקטיבית היחידה המיוחסת לנאשמים 22-23 הינה הארכת חוזי השכרת הקרקע למול נאשם 21. כתב האישום מייחס לנאשמים 22-23 ביצוע פעולות בצוותא עם שאר הנאשמים. הארכת החוזה נעשתה אך למול נאשמים 20-21, כך שוודאי לא ניתן לייחס להם "צוותא" עם נאשמים נוספים משלא הוכח כל קשר עמהם. מעבר לכך, בביצוע הארכת חוזה שכירות אין משום עשיית מעשה לביצוע העבירה או אף מעשה המאפשר את ביצוע העבירה ומגיע לכדי "סיוע". לא מצאתי כי הוכח בשלב כלשהו של המשפט כי ישנה נפקא מינה למי ממשליכי הפסולת, לשאלה מי הם בעלי השטח.
- נאשמים 20-21 זוכו מהמיוחס להם בכתב האישום, כך שלא ניתן להרשיע את נאשמים 22-23 בשל שיתוף פעולה כלשהוא עם נאשמים אלו.
מחזיקים בשטח
- דרך נוספת להוכחת אשמתם של הנאשמים יכולה להיות מעצם היותם מחזיקים בשטח ומכוח אחריות קפידה. אכן, בחוק בו היסוד הנפשי הנדרש הוא של אחריות קפידה, משמעות הדבר היא שהתביעה אינה נדרשת להוכיח יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות, אלא די בהוכחת היסוד העובדתי של העבירה. עם זאת, לנאשם עומדת הגנה אם יוכיח כי פעל ללא מחשבה פלילית או רשלנות ונקט בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירה.
- סעיף 34כד לחוק העונשין קובע כי את הגדרתה של "החזקה": "שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו. ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד".
- בניגוד לאמור בעניינם של נאשמים 20-21, הרי שלגבי נאשמים 22-23 לא הוצגה כל ראיה על היותם מחזיקים בשטח. לא כל בעל נכס הוא גם בגדר "מחזיק" בו. בהתאם לסעיף החוק שצוטט לעיל, לצורך "החזקה" נדרשת שליטה.
- בית המשפט העליון בע"פ 250/84 דן הוכשטט נ' מדינת ישראל, מ(1) 813 (1986), קבע כי: "השליטה נקבעת על-פי המציאות הלכה למעשה ולא על פי הזכות המשפטית באותו חפץ. על-כן עשוי גזלן לשלוט בחפץ, ואילו בעליו של החפץ עשוי שלא לשלוט בו". כלומר, עצם הבעלות בחפץ או כפי שבעניינינו, בשטח, אין בה די על מנת להוכיח חזקה.
- הנאשמים הם אמנם בעלי השטח, אך לא הוצגה כל ראיה כי יש להם יכולת השפעה על הנעשה בשטח עצמו. הם העבירו את ההחזקה בשטח לנאשמים 20-21, תוך קביעת תנאים בחוזה, כפי שהוצג לעיל, המחייבים אותו לפעול בהתאם לחוק. המאשימה לא הציגה כל ראיה על כלים שהיו בידיהם של נאשמים אלו על מנת להשפיע על השלכת הפסולת בבור.
- כאמור, השתכנעתי כי הנאשמים היו מודעים לנעשה בבור, אולם השאלה הנשאלת היא מה היה בידם לעשות. מה עוד שעולה כי הם פנו בשלב כלשהוא בעניין לנאשם 21 וכן עולה כי קיבלו עדכונים ממנו על הנעשה. ומאחר והגעתי למסקנה כי נאשמים 20-21 עשו את הנדרש מהם בעניין, הרי שלא ניתן לדרוש מנאשמים 22-23 כי ינקטו פעולות נוספות מעבר לכך.
- הנסיבות מצביעות על כך שנאשם 21 הוא איש העסקים הפועל בשטח, בעוד נאשמים 22-23 מפיקים רווח אך מהיותם בעלי השטח, אך מלבד יכולתם שלא להאריך את החוזה, לא ניתן להצביע על כל אמצעי שליטה שיש בידם בנוגע לנעשה בשטח.
- טענה כי עצם הארכת החוזה היא הפרת חובתם לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע את העבירה, אינה עומדת לנוכח הנסיבות בשטח. תוצאת אי הארכת החוזה הייתה יכולה להיות, העברת השליטה בשטח לידם. לא ניתן לומר כי בדבר זה היה על מנת לסייע במניעת העבירות. להיפך, נאשמים 20-21 הם בעלי יכולת ואמצעים רבים מאלו של נאשמים 22-23 על מנת לפעול בנושא (ואכן כך עשו) והעברת השליטה לידי נאשמים 20-21 היה בה על מנת להקטין את היכולת לפעולה למניעת העבירות.
- מעבר לאמור לעיל, אציין כי אני מתקשה להבין את דרישת המאשימה מנאשמים אלו. המדינה עצמה מודעת לכל אורך הדרך לכך שנאשמים מבצעים השלכת פסולת ועבירות נוספות באשר לנעשה בבור. המדינה על רשויותיה השונות לא מצליחה למנוע זאת. היא אינה מאשימה את נאשמים 22-23 בכך שהיו חלק מהמעשים האקטיביים שנעשו בבור אלא בכך שלא מנעו זאת. כיצד היו יכולים נאשמים אלו, במצבם הכלכלי והבריאותי ובעצם מעמדם בחברה, לפעול למניעת העבירות, היכן שהמדינה לא הצליחה לפעול.
- לנוכח כלל האמור לעיל, אני מורה על זיכויים של נאשמים 22-23 מהמיוחס להם בכתב האישום.
סיום