התובעים לא השלימו עם החלטתי מיום 7.12.22. כך, תוך התעלמות אף מההחלטה שניתנה על ידי ביום 11.10.21, וכמו לא נדחתה בקשת רשות הערעור שהגישו בנדון לבית המשפט העליון (החלטה מיום 30.12.21 ברע"א 7396/21), זה הפעם הגישו התובעים תביעה חדשה בבית משפט השלום בירושלים לקבוע כי בין הצדדים השתכלל אותו הסדר דיוני (ת.א. 40284-12-22). בתוך כך, ביום 21.12.22 עתרו להורות על עיכוב ההליכים בתביעה זו תוך דחיית כלל דיוני ההוכחות עד להכרעה בתביעה האחרת שהגישו כאמור בבית משפט השלום בירושלים. בהחלטתי בו ביום דחיתי הבקשה (למען שלמות התמונה יוער כי התביעה שהגישו התובעים בבית משפט השלום, נדחתה על הסף בפסק דין מיום 24.7.23, תוך חיוב התובעים בהוצאות בסך 10,000 ₪).
ביני לביני, הודיעו התובעים כי הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתי מיום 7.11.22 (רע"א 8977/22). במסגרת ההחלטה שניתנה בבקשת רשות הערעור, קבע בית המשפט העליון כי "מדובר בבקשה חוזרת באותו עניין - שנדון, והוכרע; ודינה להידחות מכל הטעמים שפורטו, שוב ושוב, הן על ידי בית משפט זה, הן על ידי בית משפט קמא. גם לגופן של טענות, אין מקום להיעתר לה" (סעיף 10 להחלטה). כן נקבע, "אשר לטענות המבקשים בנוגע לקיומה של הסכמה דיונית, שאת אישורה מבוקש - גם אלו נדונו, ונדחו, על-ידי שתי הערכאות, באופן מנומק" (שם, סעיף 11). לעניין ההוצאות הוסיף כב' בית המשפט העליון, "...בכל הנוגע לחיוב המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה, לאחר ששקלתי והפכתי בדבר - לפני ולפנים משורת הדין, נמנעתי מלעשות כן. זאת, חרף העובדה, כי התנהלותם של המבקשים מייצרת עומס של ממש על בתי המשפט, תוך השחתת משאבים ציבוריים וזמן יקר. בית משפט קמא נהג באורך רוח רב שעה שהוסיף לדון, לגופן, באותן בקשות חוזרות ונשנות, באותו העניין. אולם דומני כי בכך די" (סעיף 13 להחלטה).
לא הועילו סדרת ההחלטות שניתנו על ידי כלל הערכאות השיפוטיות, עד כי בהחלטתי מיום 30.5.23 נדרשתי לשוב ולהיזקק לטענת בא כוח התובעים בדבר קיומו של ההסדר הדיוני הנטען, תוך שהבעתי פעם נוספת מורת רוח מדרך התנהלות זו (ראו החלטתי הנוספת מיום 4.6.23). משנאלצתי ביום 10.7.23 להידרש שוב לטענת התובעים אודות ההסדר הדיוני הנטען, הוריתי על חיובם בהוצאות ממשיות.
הנה כי כן. כלל ההחלטות השיפוטיות של בית משפט זה, במסגרתם נדחתה טענת התובעים ביחס להסדר דיוני נטען בינם לבין הנתבעים 1 ו-4, לא גרמו להם לסגת מעמדתם. בעניין זה הגישו התובעים שתי בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון, ולאחר מכן תביעה נוספת לבית משפט השלום בירושלים בדרישה שיהפוך למעשה החלטות מוקדמות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. מדובר בשימוש לרעה בהליכי בית משפט ובעיכוב וסרבול ההליך שלא לצורך.