האיסור הפלילי של עבירת השוחד משמש אפוא "כלי מרכזי במאבק של החברה למניעת שימוש לרעה בידי עובדי ציבור, בכוח הניתן להם, ולשמירת ההגינות, טוהר המידות והמינהל הציבורי התקין" (השופטת ארבל בע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (20.2.2006)). העבירה מיוסדת על הכרה עתיקת יומין וחובקת עולם באשר לסכנה המרובה הגלומה בשוחד להשחתת המידות, לפגיעה במרקם החברתי ולכרסום האמון הניתן על ידי הציבור במוסדות השלטון. "התפיסה היא שעבירה זו במהותה מערערת את יסודותיה של השיטה הדמוקרטית, וביניהם האמון של הציבור ברשויות השלטון שהינו 'תנאי בלעדיו אין'" (ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (3.2.2014)).
העבירה של תיווך בשוחד הקבועה בסעיף 295 לחוק העונשין באה בכלל מעשי השוחד האסורים. עבירה זו נועדה להשוות את דינו של מי שחוטא בפעולות תיווך למתן שוחד למעמדו של מקבל השוחד. היא חלק מ"מערכת רחבה של התנהגויות הנתפסות כעבירות פליליות של שוחד" לנוכח החומרה היתרה בה מעשי השוחד נתפסים בעיני המחוקק, ובמטרה "להרתיע את עובדי הציבור לבל ייקחו חלק במעשים שריח של שוחד נודף מהם ואת האזרחים לבל ידיחו את עובדי הציבור לקבל שוחד" (רע"פ 5905/98 רונן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 728, 735 (1999)). תכלית עבירת התיווך היא אפוא להגן אותם ערכים חברתיים המקופלים בעבירה של מתן שוחד, באמצעות הצבת 'מקדם הגנה' נוסף מפני גלישה למצבי שוחד: "כדי למנוע מתן שוחד, האריך המחוקק את רשתו של החוק הפלילי, וכלל בה מעשים של שחיתות העלולים, בסופו של דבר, לגרום לשיחוד של עובד ציבור, אפילו לא הגיעו הדברים עד לתחנה האחרונה של מתן שוחד" (ע"פ 423/72 חרדון נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 384, 388 (1973); ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינו של השופט הנדל בפרק הדן בפרשת דנקנר ורבין (29.12.2015)). "המחוקק סבר, כי כאשר ה'מתווך' מקבל מידי ה'נותן' את הכסף לשם שיחוד עובד הציבור, נוצרת הסכמה וזהות כוונות בין ה'מתווך' ל'נותן' בדבר ייעודו של הכסף, והם המעלים את המעשה לדרגה של עבירה מושלמת של מתן שוחד" (רע"פ 5905/98 הנ"ל, בעמ' 739). עמד על כך שר המשפטים בדיון שהתקיים בכנסת לגבי תיקון נוסח העבירה של תיווך בשוחד: "ההסכמה לעשות מעשה שיחוד יש בה מן השחיתות אף אם השוחד לא ניתן, ואף אם בשעה שהביע הסכמתו ליתן שוחד, לא התכוון לתת את השוחד. עצם ה'עסקה' בין המתווך לבין האדם שלטובתו הוא מבטיח ליתן את השוחד, היא כניסה לתחום אסור והתקרבות לגבולות מסוכנים מאד. ומוטל עלינו, לדעתי, לעשות סיג וגדר גם לזה" (ד"כ 35 (תשכ"ג) 207, מיום 20.11.1962).
- שיבוש מהלכי משפט - עבירת שיבוש מהלכי משפט משתייכת לקבוצת הנורמות הפליליות שתכליתן המרכזית היא "להגן על טוהר ההליך השיפוטי ועל תקינותם של הליכים משפטיים, ולהבטיח קיומה של מערכת תקינה של עשיית משפט צדק, הראויה לאמון הציבור" (ע"פ 8721/04 אוחנה נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (17.6.2007)). הערך החברתי המוגן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט הוא אפוא שמירה על הטוהר והתקינות של הליכים שיפוטיים וחקירות פליליות, ומניעת הכשלתם. זאת במטרה להבטיח את חשיפת האמת ועשיית הצדק, המונחות בבסיס כל הליך משפטי, והליך פלילי במיוחד (רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, 739 (2001)). תכליות אלו הובילו לסיווגה של עבירת השיבוש כעבירת התנהגות עם יסוד נפשי מיוחד, הנעברת בעצם עשיית דבר בכוונה למנוע או להכשיל את ההליך או להביא לידי עיוות דין, מבלי שנדרש כי ההתנהגות תגרום בפועל לתוצאה של שיבוש החקירה או ההליך (שם, בעמ' 743). יתר על כן, "גם מעשה הנראה לכאורה ניטרלי כשהוא מנותק מהנסיבות ומההקשר יקיים את היסוד ההתנהגותי של העבירה, אם נסיבות העניין הנלוות לו וההקשר שבו הוא בוצע שוללים את אופיו ה'תמים' ופוגעים בערך המוגן בעבירה" (עמ' 744).
- קבלת נכסים שהושגו בפשע - העבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע לפי סעיף 411 לחוק העונשין, ממוקמת בסימן ה' לפרק י"א של החוק, שכותרתו "פגיעות ברכוש". סימן ה' מונה שלוש עבירות תחת הכותרת "נכסים גנובים": קבלת נכסים שהושגו בפשע (סעיף 411); קבלת נכסים שהושגו בעוון (סעיף 412); והחזקת נכס חשוד (סעיף 413). נוכח מיקומה של העבירה בפרק העבירות שנועדו להגן על הרכוש, ולאור כותרת הסימן אליו משתייכת העבירה המלמדת על ייעודה למנוע מסחר בנכסים גנובים, סבר פרופ' ש"ז פלר כי יש להגביל את השימוש בעבירה למצבים של קבלת נכסים בידיעה שבוצעה בהם עבירה נגד הרכוש. זאת, למרות הניסוח הרחב של סעיף 411: "המקבל במזיד... דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר, כשהוא יודע כי בפשע נגנב, נסחט, הושג או נעשה בו", שמבחינה לשונית חל על כל עבירת פשע שהתבצעה בקשר לנכס טרם קבלתו, ואינו מגביל את האיסור הפלילי לסוג מסוים של עבירות פשע:
"העבירות לפי הסעיפים האמורים הכלולות בפרק י"א לחוק העונשין, הדן בפגיעות ברכוש - כמובן, ברכוש הזולת - הן עבירות קורלאטיביות, ועשויות להיות מסווגות בקבוצת העבירות שהערך החברתי המוגן על ידי איסורן הוא רכוש כאמור, רק מקום שהעבירה שיש להן זיקה אליה, היא עבירה בעלת אובייקט חברתי זה בלבד. שכן עבירה קורלאטיבית עשויה לפגוע בזכות הבעלות רק כאשר העבירה המקורית היא, בעצמה, מסוג העבירות אשר זכות זו היא האובייקט החברתי שלה.