- הסעדים שההגנה מן הצדק מקימה לנאשם שזכויותיו קופחו בשל פגמים מהסוג הזה, משתרעים על פני מנעד נרחב, החל בפסילה או הפחתת משקל של ראיה שהושגה באופן פגום, דרך הקלה בעונש, המרת סעיף העבירה המיוחסת לנאשם, ביטול אישום ספציפי, ועד לביטול כתב האישום כולו (לדוגמא: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 808 (2005); ע"פ 6144/10 גטצאו נ' מדינת ישראל, פסקה 37 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (10.4.2013); ע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דינו של השופט מלצר (1.9.2009)).
- מבין התקדימים הרבים בנושא, ראוי להתעכב על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 7218/22 אלמלח נ' מדינת ישראל (29.1.2025). פסק דין זה מסמן שלב נוסף בהעלאת קרנה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק במצבים בהם הפגמים בהתנהלות רשויות האכיפה פגעו בזכותו של הנאשם להליך הוגן. שופטי הרוב באותה פרשה (השופטים אלרון ושטיין) החליטו לזכות מחמת הספק אדם שהורשע בבית המשפט המחוזי בשתי עבירות אינוס בעקבות אירוע בו קיים יחסי מין עם שתי מתלוננות בבית מלון באילת. לתוצאה זו הגיעו שופטי הרוב דרך שני מסלולים עצמאיים "אשר למעשה די בכל אחד מהם להוביל לקבלת הערעור" - המסלול הראייתי, שהעלה כי אין בראיות כדי לבסס את ההרשעה במידה הנדרשת בהליך פלילי; ומסלול ההגנה מן הצדק, לנוכח "פגם חמור עד-מאוד" שנפל בהליך כתוצאה מכך שבדיקת רלוונטית שבוצעה במעבדה באיטליה לאיתור שרידי סם אונס, נחשפה כשנתיים לאחר ביצועה וסמוך מאוד לפני המועד שנקבע למתן הכרעת הדין. בעקבות גילוי זה, הועבר להגנה חומר חקירה נוסף, הוגשה חוות דעת מטעם ההגנה, והמתלוננות העידו פעם נוספת. למרות זאת קבע השופט אלרון כי המחדל שבאי העברת החומר להגנה במשך שנתיים "נתן את אותותיו על ההליך מתחילתו ועד סופו ופגע באופן חמור ומשמעותי ביותר בזכות המערער להליך הוגן" (שם, פסקה 2). ועוד אמר (בפסקה 46):
"מהמערער נשללה ליבת הזכות להליך הוגן. כך ממש. המחדל הבלתי נסבל שארע - ובכללו אי-העברת תוצאת בדיקת סם האונס להגנה, יהא האחראי לו אשר יהא, הוביל להשלכות דרמטיות עבור המערער. למעשה, נשללה ממנו האפשרות להתמודד נכוחה מול מלוא חומר הראיות שנגדו ולגבש קו הגנה; לחקור את המתלוננות בחקירה נגדית (בפעם הראשונה); ולנסות לעמת אותן עם עובדות שאינן מתיישבות, על פני הדברים, עם גרסתן. בכך, נפגעה אפשרותו לבסס קו הגנה המתמקד במצבן ההכרתי של המתלוננות והגורם לו.