עע (ארצי) 60529-09-24 דורית לוי – מ.ל.ה.ס. אחזקות בע"מ

ניתן ביום 22 דצמבר 2025

ב"כ המערערת עו"ד אסף אברמוביץ, עו"ד מירב שחם

ב"כ המשיבים 1-3 עו"ד ליאת פייגל, עו"ד אבי גנון

השופט עמיצור איתם:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ירושלים (השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור מר מנחם פסטרנק ומר דוד זהבי; סע"ש 30408-04-20) במסגרתו התקבלה תביעת המערערת בחלקה ונקבע, כי התקיימו בין בעלה המנוח ובין המשיבה 1 יחסי עובד - מעסיק.  בשל כך, חויבו המשיבים בתשלום פיצויים בגין מרבית הזכויות הסוציאליות שנתבעו לרבות פיצוי חלף הפקדות פנסיוניות.  בנוסף, נקבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות ביחס למשיב 2.  עם זאת, נדחתה התביעה ביחס לפיצוי בגין אבדן פנסיית שאירים.  כמו כן, נדחתה התביעה להרמת מסך ההתאגדות בין המשיבה 1 ובין המשיב 3.

רקע כללי:

1. המערערת הינה אלמנתו של המנוח שוקי חי חיים ז"ל (להלן: המנוח), אשר נהרג בתאונת דרכים ביום 1.1.2018. תאונה זו התרחשה במסגרת עבודתו של המנוח במשיבה 1.
2. המשיבה 1, מ.ל.ה.ס אחזקות בע"מ (להלן: החברה), הינה חברה בע"מ המעניקה, בין היתר, לחברת BDS שירותי לויין בע"מ שירותי קבלן של טכנאי טלויזיה בלווין, לבתים פרטיים.
3. המשיב 2 (להלן: האני), הינו בעל מניות רשום בחברה, אשר שימש כמנהל-שותף בחברה. המשיב 3 (להלן: מיכה), שימש אף הוא לטענת המערערת כמנהל-שותף בחברה.
4. המנוח עבד בחברה מיום 1.11.15 ועד ליום מותו (קרי למעלה משנתיים), בתפקיד טכנאי. ביום 1.12.15 חתם המנוח על הסכם התקשרות עם החברה כקבלן בתחום התקנות טלפון וטלויזיה.  במסגרת עבודתו קיבל המנוח מהחברה רכב אשר בוטח על ידה בביטוח חובה .  כאמור, במסגרת תאונה עם רכב זה מצא את מותו המצער.
5. בעקבות מותו של המנוח, שילמה החברה המבטחת של הרכב, "הראל חברה לביטוח בע"מ", פיצויים למערערת ולמשיבים הפורמליים, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). הפיצויים שולמו במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט המחוזי חיפה (ת"א 10243-09-19).
6. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916טרם עבודתו בחברה, עבד המנוח בחברת "בזק" כאשר במסגרת עבודתו שם, נפתחה לו קרן פנסיה מקיפה בחברת "מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ" (להלן: קרן הפנסיה). אין חולק כי החברה לא ביצעה כלל הפקדות לקרן הפנסיה על שם המנוח.

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

טענות הצדדים בבית הדין האזורי ופסק הדין:

7. במסגרת התביעה, תבעו המערערת והמשיבים הפורמליים פיצויים בגין אובדן פנסיית שאירים, שכן לו החברה הייתה מפקידה בעד המנוח דמי גמולים לקרן הפנסיה כמתחייב, היו זכאים לפנסיית שאירים מקרן הפנסיה. כמו כן, נתבעו זכויות סוציאליות נוספות כגון הפקדות לפנסיה, פיצויי פיטורין, גמול עבודה בשעות נוספות, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, פיצויים בגין הפרת חוק הגנת השכר, פיצויים בגין הלנת שכר.  עוד טענו המערערת והמשיבים הפורמליים כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין המשיבים 2 ו-3 ששימשו לטענתם כבעלי שליטה בחברה, שכן השניים נמנעו במכוון מתשלום זכויות קוגנטיות למנוח.
8. המשיבים טענו להעדר יחסי עובד ומעסיק בין החברה לבין המנוח. בנוסף, הועלתה טענה באשר לכפל פיצוי, כאשר לטענתם הפיצוי שקיבלה המערערת במסגרת חוק הפלת"ד מייתר את הפיצוי שהיה אמור להשתלם מקרן הפנסיה.
9. בית הדין האזורי קבע כי התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין החברה לבין המנוח. עוד נקבע כי מכוח קיומו של ביטוח פנסיוני קודם, היה על המעסיק להמשיך ולבטח את המנוח בקרן הפנסיה ולראות בתקנונה כתקנון הקובע; בית הדין דחה את הטענות הנוגעות לשאלה אם המנוח ביקש להיות מבוטח בביטוח פנסיוני וקבע שמדובר בענייננו בדין קוגנטי שאינו מותנה בבקשה ואינו ניתן לוויתור.  בית הדין האזורי דחה טענות נוספות של המשיבים ובהן הצורך בתקופת אכשרה; התיישנות ואיזון אקטוארי; חובת מיצוי הזכויות מול קרן הפנסיה ועוד.
10. הועתק מנבואחר זאת עבר בית הדין האזורי לדון בשאלה העיקרית בענייננו והיא טענת המשיבים לפיה פסיקת פנסיית שאירים למערערת בנוסף לקבלת פיצוי מביטוח החובה של הרכב - משמעותה פיצוי בכפל שאין חובה לערוך אותו.
11. בית הדין האזורי קבע שהזכות לפיצוי כפול אפשרית על פי הדין הפסוק ועל פי תקנון קרן הפנסיה בענייננו.
12. עם זאת, בית הדין האזורי קבע כי גם אם אין מניעה לזכות בפיצוי כפול - הרי שאין מקום לקבוע שיש חובה על המעסיק לערוך ביטוח בכפל למקרה מוות. לפי קביעת בית הדין האזורי, מאחר שהחובה היא חוזית במהותה הרי שחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, מחייב את המעסיק רק לשלם בגין הנזק שנגרם.  קרי, "אבדן הכנסותיו של המנוח כתוצאה ממותו".  לפיכך, בשעה שהמעסיק ביטח את המנוח בביטוח חובה לרכב שהוא סיפק לו, הרי שבכך מתקיים "פירעון של חובת הפיצוי".
13. אליבא דבית הדין האזורי הרי ש"פרשנות אחת זו, מתיישבת לכאורה גם עם ההגיון הכלכלי חברתי. ניתן כבר פיצוי מלא בגין הסיכון שהתממש ופיצוי עודף הוא לכאורה עונשי, או שרירותי.  כל פועלו ביצירת עלות מיותרת, ביטוח יתר ונטל עודף.  תמיכה פורמאלית נוספת בעמדה זו מצויה בסעיף 3(א) לצו ההרחבה שצוטט כבר לעיל.  לפי סעיף זה המעביד והעובד רשאים להפריד בין החסכון הפנסיוני לבין ביטוח החיים.  כלומר ניתן היה לבטח בנפרד את הסיכון למוות בתאונה - וכך נעשה.  לפי פרשנות זו, וביחס לסיכון שהתממש - אין אפילו הפרה.  שהרי, מעבידים ועובדים רשאים לחסוך בפרמיות הביטוח על ידי הפחתת כיסויים מיותרים.  פרשנות זו מתאימה לתפיסה לפיה הצידוק של הפן הכפוי של דיני העבודה, הינו עיסוקם בזכויות בסיסיות.  המדינה כופה על מעבידים ועובדים ביטוח פנסיוני, משום שהדבר חיוני.  לפי תפיסה זו, העובדה שהדין מתיר לעובד - ולכל אדם - לשלם פרמיות גבוהות ולבטח את עצמו בביטוח חיים כפול, לא אומרת שזה צודק לכפות את זה על אדם אחר.  גם מעביד הוא בן אדם - או בן אדם מאחורי מסך התאגדות - ואין זה צודק לכאורה לגרום להרס כלכלי לשני כדי להעשיר את הראשון על ידי הכפלת הונו".
14. בית הדין הוסיף ונימק את קביעתו, בכך שצו ההרחבה קובע כי העובד והמעביד רשאים להפריד בין החיסכון הפנסיוני לבין ביטוח החיים, ועל כן ניתן לבטח בנפרד את הסיכון למוות בתאונת דרכים.
15. עוד נקבע, כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין האני ולחייבו באחריות אישית בהיותו בעל מניות ודירקטור בחברה. ביחס למיכה נקבע כי על אף ששימש כדירקטור בחברה והוא בעל אינטרס עסקי בה, אין להרים כלפיו את מסך ההתאגדות כיוון שלא שימש כבעל מניות בה.
16. הערעור סב בעיקרו על שתי קביעות אלו של בית הדין האזורי. האחת בנוגע לאי חיוב המשיבים בתשלום פיצוי בשל אובדן פנסיית שאירים; והשנייה בנוגע לדחיית התביעה להרמת מסך נגד מיכה.  נדון בטענות הצדדים הרלוונטיות אגב הדיון ברכיבים עצמם.

דיון והכרעה:

17. נקדים ונאמר כי לאחר שבחנו את כלל התיק ושקלנו את טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה הגענו למסקנה כי אין הצדקה להתערב בקביעת בית הדין האזורי לפיה אין להרים מסך כלפי מיכה. לעומת זאת, בשאלת חיוב החברה (והאני, כלפיו הורם המסך) בפנסיית השאירים - דעתנו שונה.

המנוח היה בגדר עובד של החברה:

18. ראשית, נזכור כי אין לפנינו ערעור על קביעת בית הדין האזורי לפיה המנוח היה במעמד של עובד. ערעור שכנגד שהגישו המשיבים נמחק והוצא מתיק בית הדין בהחלטה מיום 4.11.24 תוך שנקבע כי המשיבים יהיו רשאים להעלות את טענותיהם בדבר יחסי עבודה בין הצדדים במסגרת טיעוניהם כמשיבים בערעור העיקרי.  משאין ערעור שכנגד, לכל היותר יכולים טיעונים אלו לשמש כדי לדחות את הטענות בערעור גופו ולדעתנו אין בהם כדי לעשות זאת.  ממילא, לא מצאנו מקום להתערב במסקנת בית הדין האזורי - המבוססת על ניתוח נכון של הראיות ויישומן ועל ממצאים עובדתיים - לפיה יש לראות במנוח כעובד של החברה.
19. בתמצית נציין בעניין זה, כי מקובלות עלינו קביעות בית הדין האזורי לפיהן המנוח עסק בליבת עיסוקה של החברה כטכנאי התקנות; עיקר זמן עבודתו הוקדש לפעילות זו; תרומתו העיקרית לחברה הייתה בהעמדת כוח עבודתו ותו לא; החברה העמידה לרשותו רכב וציוד ששימש לצורך עבודתו; אפילו היה למנוח עיסוק צדדי מסוים, עדיין אין בכך כדי לקבוע שהמנוח לא השתלב במפעלה של החברה; המנוח לא היה עצמאי מבחינת בחירת הלקוחות או לוחות הזמנים לביצוע ההתקנות; אין משמעות להסכם ההתקשרות הכולל פרטים לא נכונים ולא רלוונטיים וכי אין לתת משקל להסכמת המנוח לאופן ההתקשרות ובפרט שלמרות הלבוש הפורמאלי התמורה ששולמה למנוח לא היתה נגד חשבוניות אלא כנגד תלושי שכר.

חיוב המשיבים בתשלום פנסיית שאירים:

• החובה לערוך ביטוח פנסיוני למנוח:

20. משהמנוח היה עובד החברה קמה לה - כמעסיקה - החובה לבטח אותו בביטוח פנסיוני. חובה זו מקורה בסעיף 3 (א) לצו ההרחבה (נוסח משולב) של ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר פנסיית חובה (ילקוט פרסומים 6302 מיום 27.9.2011), שזו לשונו: "כל עובד...  יהיה זכאי להיות מבוטח על פי צו זה ולבחור...בפנסיה מקיפה לרבות קופת גמל לקצבה שאושרה על ידי הממונה שבה יהיה מבוטח...ובלבד שתכלול גם כיסויים למקרה מוות ונכות באותה קופה או בקופה אחרת...".
21. ברור הוא ועל כך לא הייתה מחלוקת שגם בקביעה של יחסי עבודה בדיעבד, ככל שמעסיק מפר את חובותיו שבדין בנוגע לעריכת ביטוח פנסיוני - הוא חשוף, בקרות אירוע מזכה לתביעה שעניינה פיצוי בגין כל הנזק שנגרם מן ההפרה ובמקרה שלנו לפיצוי בגין פנסיית השאירים כולה. תביעה זו היא במהותה תביעה חוזית.
22. בהקשר זה ראה למשל את שנפסק בע"ע (ארצי) 16350-11-11‏ ‏ עיזבון המנוח איגור איפראימוב ז"ל - ביליק פליקס תעשיות מתכת בע"מ ( 25.10.15) (להלן: עניין איפראימוב): "עילת התביעה בשני ההליכים היא הפרת החברה את חובתה לבטח את המנוח בקרן פנסיה מקיפה, בהתאם להוראות צו ההרחבה, המהווה הפרת חוזה העבודה שבין המנוח לבין החברה. נציין, כי בהליך הקודם לא נקבע כי הפיצוי נפסק בגין "הפרת חוזה" אלא בגין הפרת הוראות צו ההרחבה, אולם מהותית מדובר בפיצוי בגין הפרת חוזה, שכן הוראת צו ההרחבה היא חלק מחוזה העבודה שבין המנוח לבין החברה (סעיף 30 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957), ולכן הפרתה הקנתה למנוח זכאות לפיצוי".
23. עוד ראה את הנפסק בע"ע (ארצי) 39115-01-21‏ יונתן שי תירוש - יפעת בן שחר‏ ( 22.2.23) (להלן: עניין בן שחר): "סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים) קובע כי יראו הוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי עבודה כחלק מהסכם העבודה. לפיכך, כבר לפני שנות דור נפסק בנסיבות דומות כך: 'עילת התביעה כאן אינה בנזיקין, אלא בהפרת חוזה הוא חוזה העבודה שחייב את המעבידה ואת המנוחה מכוח צו ההרחבה...משהפרה המעבידה את חוזה העבודה על ידי אי ביצוע תשלומים ל'מבטחים', כמוטל עליה על פי ההסכם הקיבוצי החל לפי צו ההרחבה, קמה למנוחה זכות תביעה.  הברירה היתה לתבוע ביצוע בעין על ידי אכיפת התשלומים ל'מבטחים' או לתבוע פיצויים על הפרת החוזה'...  משמקורה של הזכות לפי צו ההרחבה הפנסיוני הוא בהסכם קיבוצי, חלה הוראת סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים לפיה "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לוויתור"".
24. כאמור, בהקשר זה של החובה הבסיסית לבטח את המנוח בפנסיית שאירים והיקפה - בית הדין האזורי קבע שורה של קביעות שאין מקום להתערב בהן ומקובלות עלינו. כך, נקבע בצדק כי מכוח קיומו של ביטוח פנסיוני קודם, היה על החברה להמשיך ולבטח את המנוח בקרן הפנסיה ולראות בתקנונה כנוסחו ביום הפטירה כתקנון הקובע (השוו: ע"ע (ארצי) 1342-01-24‏ מאיר בן שטון - רפאל תורג'מן (10.10.24)).
25. בית הדין האזורי גם דחה ובדין את הטענות הנוגעות לשאלה אם המנוח ביקש או לא להיות מבוטח בביטוח פנסיוני וקבע שמדובר בענייננו בדין קוגנטי שאינו מותנה בבקשה ואינו ניתן לוויתור (ראה בעניין בן שחר האמור לעיל).
26. עוד נדחתה בצדק, טענת המשיבים לפיה לאור זכות הבחירה של העובד ניתן להניח שהעובד היה מוותר על ביטוחו בפנסיית שאירים. אכן, המדובר בהנחה הטעונה הוכחה ומאחר שהיא מנוגדת לברירת המחדל שבצו ההרחבה של ביטוח בהסדר פנסיה מקיפה - הנטל להוכחתה כבד.  במקרים בהם צומצמה אחריות המעסיק לביטוח אבדן כושר עבודה (כגון בע"ע (ארצי) 7243-10-15 ליליאן לנדסברג - גל-רוב יועצים בע"מ (20.8.18) (להלן: עניין לנדסברג) דובר על בחירה בפועל של עובדים בהסדר ביטוח חלקי ולא על השערות בנוגע לשאלה מה היה בוחר המנוח.
27. לכך נוסיף כי ממילא משקבע בית הדין האזורי כי נקודת המוצא לייחוס היא שהמנוח היה צריך להיות מבוטח בקרן פנסיה מקיפה, הרי שמדובר על מכשיר בו ביטוח נכות ושאירים הוא חלק מובנה מהזכויות המוקנות לעמית (ראה למשל סעיף 73 לפסק הדין בעניין לנדסברג).
28. כאמור בית הדין האזורי דחה טענות נוספות של המשיבים ובהן הצורך בתקופת אכשרה; התיישנות ואיזון אקטוארי; חובת מיצוי הזכויות מול קרן הפנסיה ועוד - בעניינים אלו התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי מקובלת עלינו מטעמיו. השורה התחתונה בעניין זה היא שחלה על החברה החובה לבטח את המנוח בקרן הפנסיה המקיפה של מנורה מבטחים ובכלל זאת גם בביטוח שאירים שהוא חלק מובנה מפנסיה מקיפה.

• האפשרות לערוך ביטוח כפול:

29. כפי שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי הרי שבית המשפט העליון ברע"א 7946/09 מקפת החדשה קרנות פנסיה נ' יעל אנוך (29.2.12) כבר קבע שאין מניעה שניזוק יקבל תשלום כפול במקרים מעין אלו. כך קבע בית המשפט העליון גם ברע"א 1659/21 מלכה יונה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (5.7.22) (להלן: עניין מלכה יונה).  באותו עניין נקבע שאין לנכות מהפיצוי המגיע לעיזבון בגין מותו של המנוח בתאונת דרכים את הפיצוי המגיע לו מפנסיית השאירים (שם מכוח חוק הגמלאות).  באותו עניין נקבע, בין היתר, כי ישנה אבחנה תכליתית בין שני התשלומים כך ש"קצבת השאירים משולמת למערערת בשל עצם פטירתו של המנוח ובהתאם לתנאי עבודתו.  לעומת זאת, הפיצוי בתביעה הנזיקית בגין "השנים האבודות", משולם לעיזבון, הבא בנעליו של המנוח, בגין פטירתו כתוצאה מהתאונה".  מכל מקום, בין אם קיימת זכות קיזוז ובין אם לאו במקרים מסוימים, אין חולק שנקודת המוצא היא שקיימת זכאות לתשלום מקרן הפנסיה גם במקרה של ביטוח אחר לאותו אירוע מזכה.
30. יש לדחות אפוא את הטענה הבסיסית של המשיבים לפיה עצם האפשרות לפסוק פיצוי בגין אובדן פנסיית השאירים בנוסף לתשלומים לפי חוק הפלת"ד היא "פיצוי כפול" המנוגד לדין. לכל היותר, מבלי להיכנס לדיון זה לגופו, ניתן לטעון את טענות הקיזוז במסגרת ניהול תיק הפלת"ד עצמו אך לא במסגרת שאלת חובתה של קרן הפנסיה לשלם.
31. יצוין מבלי למצות שבעניין זה קיימת אבחנה בין תביעה לפנסיית נכות מהקרן ובין תביעה לקצבת שאירים במקרה של פטירה. ענייננו מתמקד במקרים של מוות בלבד.

• 00החובה לבטח בפנסיית שאירים גם עובד המבוטח בביטוח רכב:

0

32. כאמור, בית הדין האזורי קבע - על אף שאין מניעה לערוך הסדרים לפיצוי כפול - כי בענייננו לא מוטלת על המעסיק חובה כזאת. המעסיק יוצא ידי חובתו בנסיבות העניין בעריכת ביטוח חובה לרכב.  דעתנו בעניין שונה.  משעה שחלה על המעסיק חובת ביטוח פנסיוני - וחובה זו אינה ניתנת להתניה - הרי שהפרה של חובה זו מטילה על המעסיק חובת פיצוי שעה שההפרה גרמה לנזק.  מחדל מלהקים לעובד ביטוח פנסיוני משמעותו כי במקרה מוות על המעסיק לפצות את השאירים על הנזק שנגרם בגין אותו מחדל ולהעמידם במצב בו היו עומדים אילו היה ביטוח פנסיוני תקף.  לו החברה הייתה מקיימת את חובתה כלפי המנוח ומפקידה בעדו דמי גמולים לקרן הפנסיה, המערערת הייתה זכאית לפנסיית שאירים ללא סייג.  הסדרי קיזוז אלו או אחרים ככל שהדין מאפשר אותם - צריכים היו להיבחן במסגרת הליך הפלת"ד ולא בתביעה תיאורטית מול קרן הפנסיה כאמור.
33. בענייננו קיימת מכוח הדין חובה עצמאית לביטוח חובה לרכב וחובה עצמאית לביטוח פנסיוני. המחוקק לא קשר בין חובות אלו ולא קבע בשום מקום סייג לחובת הביטוח הפנסיוני או הגבלה של גובה הפיצוי.  גם במסמכים החוזיים הרלוונטיים - הפוליסה והתקנון, אין תנאים או סייגים הקושרים בין הביטוחים, ככל שמדובר בפנסיית שאירים במקרה מוות (כאמור, בעניין פנסיית נכות כן קיימים הסדרים אחרים ואין מקום להאריך לגביהם)האחד אינו מוציא את השני.
34. הנחת היסוד בפרשנות דין או חוזה ובפרט כאשר מדובר בפרשנות מרחיקת לכת כזאת, היא שיש לעגן אותה בלשון. בענייננו כאמור מדובר בשני חיובים עצמאיים ונפרדים, אשר המחוקק - או הצדדים הרלוונטיים להסכם הקיבוצי הכללי שהורחב בצו ההרחבה - לא מצאו לנכון לקשור ביניהם או להגביל אותם לא בדין החקוק ולא במסמכים החוזיים הנובעים ממנו.  זו נקודת המוצא הפרשנית.  לא נמצא אפוא כל עיגון לשוני למסקנה כאילו בעריכת ביטוח החובה יצאה החברה ידי חובתה לערוך ביטוח פנסיוני.
35. גם מן הבחינה התכליתית דעתנו שונה מזו של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי לא מצא תכלית לטענה שהמחוקק קבע כפל פיצוי במקרה של מוות בתאונת דרכים אך לא במקרים אחרים.  כאמור, לדעתנו לא זו הדרך להתבונן על הדברים.  המחוקק הקים שתי חובות ביטוח נפרדות ועצמאיות.  בכל פעם שמתקיימים התנאים לפי תקנון הקרן או לפי פוליסת הביטוח - ישנה זכאות לפיצוי.  במקרים מסוימים התנאים יפעילו הן את הפוליסה והן את התקנון ובאחרים לא.  לא ניתן לפרש את החובה המוטלת על המעסיק רק לפי התוצאה.
36. אדרבא, בית הדין האזורי סייג את קביעתו רק למקרה ספציפי בו לא הוקם ביטוח פנסיוני על ידי המעסיק והקביעה נעשית בדיעבד. אלא שלא ברורה ההצדקה לסייג זה.  אם אכן פרשנות זו מתיישבת עם "ההגיון הכלכלי חברתי", הרי שהיא אמורה לחול גם לכתחילה.  לכאורה אפוא אמור להיות מנגנון המאפשר למעסיק להפחית את הפרמיות לקרן הפנסיה במקרה שהוא עורך גם ביטוח חובה לרכב.  לחלופין - בהתאם להיגיון זה, אמור היה להיות מנגנון הפוטר מי שמבוטח בביטוח פנסיוני מחובת עריכת ביטוח לרכב.  ברור שמנגנונים אלו אינם קיימים בדין.
37. על אף שנאמרו בהקשר שונה, יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת ברק ארז בעניין מלכה יונה, מהם עולה היעדר הקשר בין שני סוגי הפיצויים: "במישור המהותי, קל להיווכח שקצבת השאירים אינה חופפת את הפיצויים שצריכים להשתלם - לא בשיעורה ולא בזהות מוטביה. מבחינת שיעורה, קצבת השאירים משקפת את משך השירות של הגמלאי ואת השתכרותו במהלך אותן שנים.  לעומת זאת, סכום הפיצויים צופה פני עתיד ומכוון לתוחלת עבודתו והשתכרותו של הגמלאי.  מבחינת זהות המוטבים, כפי שהוטעם, קצבת השאירים, כשמה כן היא, משולמת לשאירים, ולא ליורשים.  החפיפה בין קבוצת השאירים לקבוצת היורשים היא אפשרית אך לא הכרחית...על כך אפשר להוסיף, כי מותו של הגמלאי בתאונת דרכים יצר לכל היותר "האצה" של הזכאות לתשלום הגמלאות, אך לא יצר את הזכאות עצמה יש מאין".
38. אין חולק כי גם במנגנונים ביטוחיים אחרים המחוקק קבע במודע כפל פיצוי ובאחרים קבע במודע ובמפורש כי לא יהיה כך. בהקשר זה ראה את פסיקת בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 6471-03-21 רינה עם רן - יונתן שי תירוש (22.2.23): "המעסיקה טענה כי יש להפחית מהפיצוי למשיבים את שווין של קצבאות הנכות והשאירים ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי למנוחה (נכות) ולמשיבים או מי מהם (שאירים).  אין בסיס לטענה מהטעם הפשוט לפיו קצבאות אלה - במובחן מקצבאות אחרות (כגון קצבאות לנפגעי עבודה וקצבאות לפי חוקי שיקום ונפגעי פעולות איבה) - אינן מופחתות מפנסיות הנכות והשאירים המשולמות על ידי קרנות הפנסיה.  משכך, אילו היתה המעסיקה מבטחת את המנוחה, היו המנוחה וילדי המנוחה זכאים הן לפנסיות נכות ושאירים מקרן הפנסיה והן לקצבאות המוסד לביטוח לאומי".
39. בהקשר זה, צודקת המערערת בטענה כי בית הדין האזורי קבע בעצמו שאין להפחית את קצבאות השאירים ששולמו למערערת מהמוסד לביטוח לאומי, אך נימוקו להבדל בין קצבאות אלו ובין פנסיית השאירים הוא נימוק הנוגע אך ורק לגובה הסכום המשולם. נימוק זה, ככל שהדברים אמורים בשאלת עצם החבות - אינו יכול לעמוד.  הפרה של חובה חוזית עלולה להטיל על המפר חבות בשיעור משמעותי וגובה הסכום אינו נימוק לקביעה שלא קיימת חובה.
40. בית הדין האזורי קבע כי לשון צו ההרחבה מאפשרת למעסיק לחסוך בפרמיות על ידי "הפחתת כיסויים מיותרים" באמצעות הישענות על ביטוח הרכב. דעתנו גם בהקשר זה - שונה.  סעיף 3 א לצו ההרחבה אכן מאפשר שהכיסויים למקרה מוות ונכות יהיו תקפים "באותה קופה או בקופה אחרת".  כאמור, בעניין לנדסברג בית הדין הארצי נתן משמעות לבחירה החופשית של העובד בהקשר זה.  אלא, שכפי שאמרנו למעלה, כאשר מדובר בקרן פנסיה מקיפה כמו בענייננו ממילא הדברים שלובים זה בזה.  על פי תקנון הקרן, אשר בית הדין האזורי קבע בצדק שהוא הרלוונטי - אין לעמית שהוא נשוי אפשרות לבחור במסלול ללא ביטוח שאירים.
41. גם אם לא היה כך - וודאי שאין להרחיק לכת ולראות בפוליסת ביטוח מפני מוות בתאונות דרכים משום "קופה אחרת" כפי האמור בצו ההרחבה. כאמור מדובר בשני מכשירים מ"משפחות" שונות ואשר באים לתכליות שונות.  ברור שהמונח "קופה" בצו ההרחבה, מפנה להגדרות השונות בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005, וברור שפוליסת ביטוח מפני נזקי גוף אינה בבחינת קופה לפי אף אחת מן ההגדרות שם.
42. זאת ועוד, צודקת המערערת כי קיים קושי בקביעת בית הדין האזורי שהייתה חובה על המעסיק לערוך ביטוח פנסיוני - קביעה שלפיה חויב המעסיק בתשלומי הפרמיה (דמי הגמולים) לאותו ביטוח ומנגד בקביעה שהוא פטור מתשלום פנסיית השאירים שאבדה בשל אי תשלום אותה פרמיה. כאמור, ההסדר הפנסיוני הוא הסדר כולל והפרמיות המשולמות נועדו לכסות את כלל הרכיבים שבתקנון: פנסיית זקנה לעובד, פנסיית נכות וגם פנסיית שאירים למקרה מוות.
43. עוד צודקת המערערת כי תוצאת פסק הדין עלולה לתמרץ מעסיקים שלא לפעול לפי הדין מאחר שהיא מנטרלת, במקרה הנפוץ, סיכון גדול העומד לפתחם במקרה של הפרה.
44. נעיר למעלה מן הצורך שבפסיקת בית הדין הארצי (עניין בן שחר) נקבע שככלל, כאשר מדובר על הרובד הבסיסי של ביטוח פנסיוני בו חלה חובה מוחלטת על המעסיק - לא יהיה נכון לייחס "אשם תורם חוזי" לעובד בגין סיכולו את אפשרות הביטוח. זאת, למעט מקרים חריגים הנוגעים בין היתר להסדרים מיטיבים מעבר לרובד החובה שבדין.  עוד נקבע כי "אפשר שייתכנו מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם יסכל העובד את האפשרות לעריכת הסדר ביטוח פנסיוני שלא בידיעת מעסיקו".  את השאלה האם כאשר מתכונת ההתקשרות עם העובד היא לכתחילה כשל קבלן עצמאי קיים שיקול כלשהו לסטות מכלל זה - נשאיר לעת מצוא.  יתכן - מבלי לקבוע מסמרות - שבהקשר זה התנהלות שלא בתום לב של העובד, יוזמה מלאה ואינטרס מובהק שלו בצורת ההתקשרות וכיוצא בכך - יגבירו את הנטייה לראות בכך כחריג המאפשר עשיית שימוש באשם תורם.  מכל מקום, עולה מהראיות כי בוודאי שאין מקום לכך במקרה שלנו ואין מקום להאריך בכך.

• טענות נוספות:

45. אשר לטענת המשיבים בדבר מעשה בית דין - ברור שפסק הדין שניתן בתביעת המערערת נגד הראל נוגע לאירועי הביטוח הנוגעים לתאונת הדרכים, ואינו מהווה מעשה בית דין בקשר לתביעה המקבילה הנוגעת לפנסיית שאירים ואין מקום להרחיב בעניין זה.
46. כך ובקצרה יש לדחות את טענות המשיבים כי בכל הנוגע לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קיים "ייחוד עילה". וודאי שהדבר אינו נוגע לתביעות מקבילות מכוח חוזים שונים - הנוגעות להסדרי ביטוח חיים, פנסיית שאירים וכיוצא באלו, אלא רק לתביעה הנזיקית גופה.
47. לסיום עניין זה, נעיר למעלה מן הצורך שיש לדחות את טענת המערערת להרחבת חזית. אין חולק שרק אחרי הגשת הסיכומים בתיק, חידדו המשיבים את חזית המחלוקת בשאלת הזכאות לפנסיית שארים של מי שקיבל פיצוי לפי חוק הפלת"ד.  בסעיף 79 לפסק דינו, דחה בית הדין האזורי את טענות המערערת להרחבת חזית בעניין זה.  לא מצאנו לנכון להתערב בקביעה עובדתית זו.
48. ממילא, מבחינה פורמאלית עשה בית הדין את הדרוש לצורך הרחבת חזית המחלוקת. כאמור הטענה עלתה בשלב הסיכומים.  בשלב זה הורה בית הדין האזורי לצדדים להתייחס לכוונתו להורות לחברה להגיש את פסק הדין בעניין הפלת"ד ואת חוות דעת האקטואר שעל פיה ניתן.  בעקבות הדברים הושלם גילוי המסמכים בנקודה זו ובית הדין האזורי הורה על הגשת כתב הגנה מתוקן (יוזכר - אחרי סיכומים).  לפי החלטה זו הוגש ביום 12.2.24 כתב הגנה מתוקן אשר כלל בתוכו במפורש עילה זו.  המערערת הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה המתוקן אשר התייחס בפירוט לסוגיה לגופה.  אחרי אותו מועד לא התבקשה השלמת ראיות כלשהי מטעם אף אחד מן הצדדים והמערערת הגישה ביום 7.4.24 בקשה להמשיך לדון בהליכים מהשלב בהם הם מצויים ולתת פסק דין.  אם כך באופן פורמאלי תוקנו כתבי הטענות והמערערת גילתה דעתה שלא היה מה להוסיף בעניין זה מבחינה ראייתית להבדיל מטיעונים אותם השמיעה.

סכום הפיצוי:

49. לאור המקובץ, מסקנתו היא אפוא שיש לקבל את הערעור בעניין זה ולקבוע שהמשיבים 1 ו-2 חייבים, יחד ולחוד, בתשלום פנסיית שאירים למערערת.
50. אשר לגובה הסכום - לדעתנו צודק בית הדין האזורי כי על אף שניתן היה לתהות על חלק מקביעות חוות הדעת מטעם המערערת הרי ש"בהעדר חוות דעת אקטוארית נגדית, ולאחר שדחינו את כל הטענות הפרטניות של הנתבעים, חוות הדעת מטעם התובעים עומדת לבדה כראיה מכריעה".
51. אלא, כפי שאכן קבע בית הדין האזורי - למעשה יש להפחית מהסכום הנתבע את הסכום שנפסק בגין אי תשלום פרמיות לגמל ולפיצויים. כידוע, לא ניתן לתבוע גם את הנזק בגין מקרה הביטוח וגם את הפרמיות ומדובר למעשה על כפל פיצוי (ראה למשל בעניין איפראימוב האמור סעיף 39 לפסק הדין).
52. לאור האמור, המערערת זכאית בגין אובדן פנסיית השאירים בסכום שנתבע - 1,075,699 ₪ וממנו יש להפחית סך של 21,080 ₪.

הרמת מסך כנגד מיכה:

53. כאמור, בית הדין האזורי החליט שיש עילה להרמת מסך ההתאגדות נגד האני (קביעה שעליה אין לפנינו ערעור) אך דחה את התביעה בעילה זו כלפי מיכה. אין חולק שמיכה לא היה בעל מניות רשום בחברה.  המערערת הצביעה בפני בית הדין האזורי וחזרה על כך גם לפנינו כי קיימות אינדיקציות המצדיקות לקבוע כי על אף שלא היה רשום ככזה - מיכה היה למעשה בעל שליטה בחברה ויש הצדקה כאמור, להרים כלפיו את מסך ההתאגדות.  בפסק הדין קבע בית הדין האזורי לאחר ניתוח הפסיקה הרלוונטית כי לא הוכחו הטענות בהקשר זה וכי לא ניתן לקבוע שמיכה הוא בעל מניות נסתר או בעל שליטה סמוי בחברה.  בית הדין האזורי קבע כי "אינטרס עסקי של עובד ודירקטור...אינו מהווה עילה להרמת מסך.  אין כאן פן של הונאה, או קיפוח נושים, או פגיעה ביכולת הפרעון, אותם דורש סעיף 6 לחוק החברות".  בהמשך קבע בקשר לטענה לפיה מיכה התבטא כמודה שהוא הבעלים של החברה כי "אכן נאמרו דברים שכאלו, אך הם לא מראים שהנתבע מס' 3 היה בעלים.  ההתנהלות מתאימה למצב בו הוא משמש כדירקטור וכעובד בעל השפעה ובעל אינטרס כלכלי, והוא והנתבע מס' 2 לא מדייקים בלשונם.  אנו קובעים כי מצב בו מנהל אומר שהוא הבעלים, לא מקנה לו מניות.  יכולה, בנסיבות המתאימות, לקום עילה של הטעיה, אך זה לא קרה בענייננו".  כן קבע כי "לא הוכח בפנינו שהנתבע מס' 2 הינו איש קש, ולכן לא נרים מסך כלפי הנתבע מס' 3, לפי הלכה זו".
54. כאמור - לדעתנו דין הערעור בנקודה זאת להידחות: אין צורך להרחיב כי צודק בית הדין האזורי בקביעתו שהרמת מסך ההתאגדות לפי סעיף 6 חוק החברות, תשנ"ט-1999, משמעותה ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה. המכשיר המשפטי של הרמת המסך לא מאפשר לייחס חוב של חברה למנהל, דירקטור, עובד בכיר, בעל אינטרס עסקי וכיוצא באלו.
55. אכן ידוע שהרישום ברשם החברות אינו חזות הכול וכי הבעלות במניה היא מהותית ואינה תלויה ברישום. אלא, שהטענה כי מיכה הוא למעשה בעל מניות בחברה טעונה הוכחה.  בהקשר זה אין משמעות לטיעוני המערערת, אשר בית הדין האזורי קבע שהם נכונים כשלעצמם, בדבר היותו של מיכה דירקטור ובעל אינטרסים עסקיים בחברה.  אין גם משמעות בהקשר זה לסוגיות שבית הדין האזורי הכריע בהן הנוגעות למשמעות של העברת הפעילות העסקית של החברה לחברה אחרת ולכוונה מאחורי הדברים.  מבחינה עובדתית, מיכה אינו רשום כבעל מניות בחברה ולא הוכח כי הוא למעשה בעל מניות.  הטענה כאילו מדובר בשותפות סמויה במניות שלא נרשמה או כאילו האני היה "איש קש" מטעמו של מיכה - צריכה הייתה להיות מגובה בראיות ברורות ומובהקות בהרבה מאלו שהוגשו.
56. אכן בית דין זה קבע בע"ע (ארצי) 41428-01-13 מרדכי שחם - קובי ביטון (10.05.18) (להלן: עניין שחם) כי באותו מקרה יש לראות את המערער כבעל שליטה בחברה חרף היעדר הרישום. כך נקבע: "העובדה לפיה שחם אינו רשום כבעל מניות כתוצאה מפעולת הסתרה מכוונת, תוך שימוש באנשי קש, אינה מעלה ואינה מורידה, בנסיבות בהן לרישום בספרי רשם החברות תפקיד דקלרטיבי בלבד...ורישום "אנשי קש" כבעלי מניות אינו מהווה אמצעי לרכישת חסינות מפני הרמת מסך לבעל השליטה בחברה...  אף בעניין קמרי היתה לבית הדין "תחושה" דומה, אך חסרו ראיות של ממש, בעקבות פעולות ההסתרה וההתחמקות של שחם, ואלה נמצאו בהרשעה בתיק המע"מ.  הנה כי כן, שחם הוא בעל השליטה והרוח החיה בחברות המעסיקות ואין מניעה, בכפוף לנסיבות, להחיל בגינו את הוראות סעיף 6 לחוק החברות".
57. בעניין שחם נסמכה קביעת בית הדין הארצי על הרשעת המערער בתיק פלילי במסגרתה התברר - לאחר חקירה - שהמערער היה אכן בעל השליטה בחברות שנרשמו על שם אנשי קש. זה רחוק מלהיות המצב בענייננו.  אכן בית הדין האזורי קבע כי מיכה הוא דירקטור בחברה, על אף שלא היה רשום ככזה ברשם החברות.  זאת, על יסוד תעודת עובד ציבור שהונפקה מרשות התאגידים לפיה מיכה מונה כדירקטור במסגרת מסמכי הקמת החברה.  אלא שכאמור היותו דירקטור אין בה כדי להצביע על היותו בעל מניות או על כך שהאני הוא איש קש.  בנוסף, נקבע כי שמו של מיכה מופיע בשם החברה (מ.ל.ה.ס - ראשי התיבות של מיכאל לוי והאני סלים).  גם קביעות אלו על אף שהן מעוררות תהיות אין בהן די לפי מאזן ההסתברויות על מנת להצדיק את הרמת המסך כלפי מיכה.  לכל אלו יכולים להיות הסברים לגיטימיים אלו או אחרים ואין בהם משום ראיה מובהקת.
58. המערערת טוענת שראיה מכריעה היא העובדה שבית הדין האזורי קבע כי פעילות החברה הועברה ע"י מיכה והאני לחברה אחרת, בה הם משמשים כבעלי מניות בחלוקה שווה. אלא, כפי שטענה ב"כ המשיבים לפנינו, עובדות אלו יכולות להצביע במידה שווה גם על המסקנה ההפוכה.  עובדה היא שכאשר הוקמה החברה החדשה מיכה אכן נרשם בה כבעל מניות באופן רשמי וגלוי.  מכאן שייתכנו אינטרסים והסברים לגיטימיים שונים ומשונים לשאלה מדוע לא עשה כן בעת הקמתה של המשיבה 1.  לא מן הנמנע שפלוני שהוא בעל המאה משקיע בחברה בתמורה להיותו בעל המניות ואילו חברו שהוא בעל הדעה ישמש כמנהל וכרוח החיה בחברה מבלי שיש לראות בו כבעל מניות.  גם באשר לדברים שאמר מיכה לפיהם הוא "בעלים" של החברה מקובלת עלינו הנמקת בית הדין האזורי ומסקנתו כי אין בכך די כדי להוכיח בעלות במניות וממילא אין בדעתנו להתערב במסקנות העובדתיות של בית הדין האזורי בהקשר זה.
59. לאור מסקנה זו כאמור אין משמעות - מבחינת שאלת הרמת המסך כשלעצמה - לטענות המערערת בדבר משמעותה של העברת הפעילות העסקית לחברה אחרת, לשאלה אם המנוח ביקש ממיכה לבצע הפקדות לקרן הפנסיה והאחרון הציג בפניו מצג שווא בעניין זה ועוד.
60. סוף דבר: מצאנו לנכון לקבל את הערעור בכל הנוגע לחיוב המשיבים 1 ו- 2 בפנסיית שאירים. בהתאם לחוות הדעת שהגישה המערערת, משיבים אלו ישלמו לה את הסך שנתבע וגובה בחוות דעת בניכוי התשלומים שנפסקו לגמל ולפיצויים.  הסך שנתבע הוא של 1,075,699 ₪ וממנו יש להפחית סך של 21,080 ש"ח כאמור.  הסכום ישולם בצירוף ריבית שקלית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
61. המשיבים 1 ו-2, יחד ולחוד, יישאו בהוצאות המערערת בסך
    25,000 ₪ בנסיבות העניין. במערכת היחסים.