תע (ת"א) 18696-07-20 פלונית נ' אלמוני - חלק 2

ג.1.  - פתח דבר:

13. עם כל הכבוד וההערכה, ותוך שאני בורר מילותיי בקפידה, אין עלי אלא לקבוע כי ההליך אשר נכפה על האיש, הוא דוגמא ומופת להליך הנגוע בחוסר תום לב קיצוני ואין בו דבר ואבק של דבר עם זכות לגיטימית של בעל דין להביא את עניינו בפני בית המשפט לשם קבלת סעד.
14. בטרם נביא את הדין החל ואת העובדות שהתבררו במסגרת ההליך, לא ניתן שלא להיזכר ולהזכיר שורה ארוכה של מעשים ומחדלים מכיוונה של התביעה, אשר כולם מכוונים למסקנתי שבסעיף הקודם.
15. ראשית, היה זה התובע, יעקב, אשר הצהיר בפני רשם הירושה כי למנוחה לא היה בן זוג בשעת פטירתה, כאשר אותו יעקב הצהיר בפני בית המשפט בשנת 1998 (ר' לעיל) במילים ברורות וחד משמעיות אשר אינן ניתנות לכל פרשנות זולת הפשט, כי האיש הוא הידוע בציבור של המנוחה. הן בחייו של יעקב והן לאחר פטירתו, לא מצאה התביעה לנסות וליישב בין שתי ההצהרות המנוגדות הנ"ל, והדבר זועק דרשני.
16. שנית, חרף הצהרתו הנוספת של יעקב כי: "היה ידוע לכולם כי למנוחה אין בן זוג וכי המתנגד הוא מכר ותו לא" (ר' סעיף 18 לתגובה; הדגשות לא במקור) - לא הביאה התביעה מתוך אותם "כולם" ולו עד אחד בודד! מדוע לא זומנו שכנים(?), מדוע לא זומנו בני משפחה(?) ושאלת השאלות - מדוע לא העידה התובעת, אשר הייתה נשואה ליעקב עשרות בשנים ומדוע לא העיד הבן שלום מידיעתו האישית דבר ורסיס דבר?! הדעת, שורת ההיגיון והשכל הישר מובילים כולם למסקנה כי, בין שעדותם של כל אותם עדים לא הייתה מטיבה עם התביעה ובין שהיו עדים שלא רצו להסתכן במתן העדות שהתבקשה מהם.
17. שלישית, במהלך בירור התובענה נשמעו האח פלוני ושני ילדיו, כאשר ברור כי האח פלוני שהעיד לטובת האיש, עשה זאת בניגוד לאינטרס הכלכלי שלו. תחת שהתביעה תיטול קורה מבין עיניה, היא בחרה להמשיך בהליך ואף להטיל דופי במניעיו של האח פלוני, ללא כל ביסוס וללא שביב של ראיה, והכל בבחינת 'הנייר סובל הכל'.
18. ולאחר כל זאת, נפנה לדין ולראיות ולמסקנה העולה מהשילוב שביניהם.

ג.2.  - הדין החל:

19. סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 (להלן: החוק), מורה כי: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".
20. סעיף 55 לחוק, פורש כדלהלן:

• בע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין (נבו, 26.2.91) נקבע כי: "על-מנת שזוג יוכל להיחשב לצורך חוק הירושה כ"ידועים בציבור", צריכים איפוא להתקיים לגביהם ארבעה תנאים: א. חיי משפחה; ב.  משק בית משותף; ג.  אינם נשואים זה לזה; ד.  בשעת מות אחד מהם לא היה בן-זוגו נשוי לאדם אחר.  התנאים א' ו-ב' הם התנאים העיקריים והקשים בדרך כלל להוכחה..." (שם, עמ' 96).
• בע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר (נבו, 25.5.1970) נקבע כי: "לפי לשון הסעיף, אין צורך בחיי משפחה אשר ירשימו או ישכנעו את חוג המכרים והידידים שהם חיים כבעל ואשה, ובלבד שלמעשה הם מתנהגים בינם לבין עצמם כבעל ואשה לכל דבר ונותנים מהונם או מאונם לקיום משק בית משותף. השאלה כיצד להוכיח זאת היא שאלה אחרת." על כך מוסיף ש' שילה בספרו, פירוש לחוק הירושה, כי: "...  הדרך להוכחה תהיה על ידי הבאת עדות מקרב בני ה"ציבור" שהכירו את בני הזוג" (שם, עמ' 468).

00

• 0באשר לפרק זמן החיים המשותפים הדרוש כדי להיכנס לגדרו של סעיף 55 לחוק, נקבע כי: "המחוקק לא קבע תקופת זמן מינימלית לקיום חיי המשפחה המשותפים... אין ספק כי תקופת זמן כזאת [שנה אחת - י' ש'], וגם קצרה ממנה בהרבה, מספקת בהחלט..." (ר' ע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר, כד 617 (1970)עמ' 623).  בעניין זה נקבע ע"י כב' השופט ג' קלינג בת"ע (ת"א) 3696/90 אבי אמיר נ' גרטה זגר (נבו, 16.09.1991) כי מגורים של שלושה חודשים מספיקים כדי לזכות בזכויות ירושה מעיזבון.
• בחיבורו של פרופ' ש' ליפשיץ "נשואים בעל-כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים-בציבור" (741) עיוני משפט | כרך כה (תשס"א-תשס"ב), מתייחס המחבר למגמה המתפתחת בפסיקה באשר ל'תנאי הכניסה' למוסד "הידועים בציבור", לאמור "... פסקי הדין העוסקים בהגדרת ידועים בציבור בהקשר היחסים הכלכליים בין בני הזוג המשיכו ואפילו הרחיבו את אמות המידה המאפשרות כניסה למצב של ידועים בציבור.  במסגרת זו, היעדרו של מקום מגורים קבוע ששני בני הזוג מתגוררים בו, רמזים להפרדת רכוש, קיומם של קשרים אינטימיים במקביל לקשר עם בן הזוג, מריבות תכופות ואלימות בין בני הזוג, הפסקת יחסי האישות ואפילו מגורים בחדרים נפרדים לא שללו את האפשרות להיחשב לידועים בציבור...." (עמ' 785; הדגשה לא במקור).
• כמו כן, על פי הדין, אין הכרח בהוכחת מידת הכוונה או הרצון של הנפטר כי בן הזוג יירש אותו לאחר מותו על מנת שבן הזוג הנותר ייחשב כיורש על פי סעיף 55 לחוק, כפי שנקבע בע"א 1717/98 יוסף בלאו נ' אדית פוזש, נד(4) 376 (2000): "בפסיקה... נקבע כי הזכות לרשת על-פי סעיף 55 אינה תלויה בתנאי נוסף או בכוונה כלשהי של בן-הזוג שנפטר, אלא די בכך ששלושת היסודות נתקיימו כדי שבן-הזוג שלא היה נשוי למנוח יהיה זכאי לרשת אותו, כאילו היו נשואים...  ללא כל צורך בראיות נוספות, זכותו של בן-הזוג האמורה בסעיף 55; ואין נפקא מינה לענין זכותו זו, אם נתכוון או לא נתכוון המנוח להורישו" ....  עוד נאמר, כי אין להציב: "...תנאי נוסף לזכות לרשת על-פי סעיף 55, לפיו על המנוח כאילו להביע כוונה מפורשת להוריש עיזבונו לבן-זוגו הלא-נשוי הנשאר בחיים...  הירושה היא תולדה של מה שנלמד מתוך מהותה של מערכת היחסים הכללית שבין בני הזוג, המקיימים, כאמור, חיי משפחה במשק בית משותף..." (עמ' 381-382 והאזכורים המופיעים שם).

21. כאמור לעיל, מטעם התביעה הונחו שני תצהירים מאת יעקב שמתוכם הובאו טענות התביעה. אין חולק כי יעקב נפטר טרם שנחקר על תצהירו, ובמצב דברים זה, חרף שעדותו של העד היא בגדר עדות שמיעה, ניתן להכיר בחריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה של נפטרים, כאשר קיימת הסתברות גבוהה שעובדות הנכללות בה הן אמת וכי, על פני הדברים, יש נקודת אחיזה למהימנות העדות (ר' ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (נבו, 17.10.2010)).

בעניין זה אין עלי אלא להזכיר את הצהרתו של יעקב בהליך שבפני - "ויודגש, באף שלב לא העלה המבקש [יעקב - י' ש'] על דעתו כי המתנגד הוא בן זוגה של המנוחה ובוודאי שלא הידוע בציבור.  ההיפך, היה ידוע לכולם כי למנוחה אין בן זוג וכי המתנגד הוא מכר ותו לא" (ר' לעיל) - אל מול הצהרתו שלו במסגרת ההליך משנת 1998, בו הצהיר את ההיפך הגמור (ר' בסעיף 5 לעיל).

22. חרף המגמה בפסיקה לעבור מכללים פורמליים של קבילות לכללים גמישים של משקל (ר' ע"א 8493/06 הנ"ל), אני בספק רב מאד אם התביעה הציבה תשתית ראייתית כלשהי, ולמצער כזו שניתן לומר עליה כי משקלה רב. אזכיר שוב כי התביעה לא הביאה ולו עד אחד שיכול היה להעיד מידיעתו על אודות הקשר שבין האיש למנוחה ולמעשה הסתפקה בעדותו של האיש ובעדות עדיו כדי לנסות ולקעקע את טענות האיש, מקום שנטל ההוכחה עליו.
23. בחקירתו הנגדית של האיש, נעשה ניסיון להראות כי האיש והמנוחה לא היו בגדר בני זוג ולשם כך נשאל האיש שאלות לא מעטות על אורחות חייהם הכלכליים והאישיים. האיש השיב בכנות וביושר לשאלות שנשאל ובכלל זה שלא מימן את הוצאות הבית (עמ' 22, ש' 13-14) ואולם היה רוכש דברי מכולת במזומן ולא שמר את הקבלות (עמ' 22, ש' 28 - עמ' 23, ש' 23, ש' 32).  האיש העיד שנהג למסור בידיה של המנוחה כספים במזומן, ואולם לא צירף אסמכתאות ולא טען זאת בתצהירו (עמ' 24, ש' 3-21).  האיש נשאל מדוע לא זימן שכנים להעיד והשיב שחלקם נפטרו וחלקם (תוך שהוא נוקב בשמם) סירבו להעיד (עמ' 30, ש' 4-34).  האיש אישר שמעולם לא שהה עם המנוחה בחו"ל (עמ' 31, ש' 15-16) וכן אישר שלא היו בבתי מלון בארץ (עמ' 32, ש' 7-14).  האיש אישר שלא היו לו ולמנוחה חשבונות בנק משותפים (עמ' 34, ש' 10-11).
24. בסיכומיה הפנתה התובעת לכך כי האיש מיעט להביא ראיות בקשר לחיי השיתוף שלו עם המנוחה ובאשר לתמונות שצירף, כיוונה לכך כי חלק משמעותי מהן צולמו לפני 1997. כמו כן, הביאה התובעת סתירות מעדותו של האיש לרבות בעניין טענתו לקיומם של יפויי כח הדדיים לו ולמנוחה כאשר הוברר מדבריו המאוחרים של האיש כי רק הוא מסר למנוחה יפוי כח ולא להיפך (ר' עמ' 35-36 לפרוטוקול) וכן את דבריו בייחס לשכנים שלא הוזמנו על ידו, כאשר תחילה העיד כי כולם נפטרו ואחר מכן ידע לנקוב בשמות של כמה שלטענתו סירבו להעיד (עמ' 30, ש' 4-34).
25. באשר לאי זימון השכנים, אציין כי לא מצאתי כל התייחסות מאת התביעה באשר למחדלה לזמן בעצמה את כל אותם שכנים או מי מהם על מנת לחזק את טענותיה. לעניין זה אפנה לדבריו של כב' השופט י' עמית בע"מ (מחוזי חיפה) 403/06 פלוני נ' פלונים (פורסם בנבו, 8.3.07), כי: "הדין המהותי הולך אחר הדין הראייתי, ועל בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו - ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא...".
26. אכן, חלק מתשובותיו של האיש עוררו תהיות וחרף זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה הבלתי שנויה במחלוקת ולפיה את כל יהבה הטילה התובעת ע"י חקירת האיש ועדיו. התובעת לא הביאה כל עדות מטעמה, זאת חרף כי, כאמור, חיה עם בעלה המנוח עשרות בשנים ויכולה הייתה להעיד מכלי ראשון על דברים שידעה.
27. פלוני, אחיה של המנוחה, מסר תצהיר עדות ראשית ובו הצהיר כי היה בקשר יום יומי עם המנוחה והאיש ולדבריו אף היה לו את המפתח לדירתם (ר' סעיף 3 לתצהירו). לדבריו, הוא וילדיו נהגו לבקר תדיר את בני הזוג.  עוד לדבריו, היה ידוע לו שהאיש והמנוחה חיו כידועים בציבור ולדבריו: "הם חיו ביחד, גרו יחד באותו חדר, חלקו מיטה זוגית, אהבו זה את זו, דאגו זה לזו, ניהלו משק בית משותף והיו בני זוג לכל דבר..." (ר' סעיף 4 לתצהירו).  העד הוסיף כי: "במשך כל השנים, הסעתי ברכבי את המנוחה יחד עם [האיש] לסידורים להם הם היו זקוקים" (ר' סעיף 6 לתצהירו), וכן: "בשנת 2015 נזקקה המנוחה לאשפוז של כ - 10 ימים בבית החולים איכילוב [והאיש] הוא זה שלקח אותה לשם וסעד אותה בכל מהלך אשפוזה.  אני ביקרתי אותה מידי יום וראיתי [שהאיש] נמצא שם וסועד אותה מבוקר ועד לילה" (ר' סעיף 8 לתצהירו).
28. בחקירתו הנגדית של פלוני, הוא נשאל רבות באשר לאופן הנשיאה בהוצאות הבית בו התגוררו המנוחה והאיש וכן נשאל רבות באשר לנסיבות פטירתה של המנוחה ומה אירע לאחר מכן (ר' עמ' 60-65). העד אף השיב בחקירתו הנגדית כי המנוחה והאיש: "חיו בחשאיות, סודיות, לא רצו שאף אחד לא יידע עליהם כלום..." (עמ' 67, ש' 14).  עיקר עדותו של העד הרלוונטית לעניין - כפי שצוטטה בסעיף הקודם - לא נסתרה.
29. אחיינה של המנוחה (בנו של פלוני), מסר אף הוא תצהיר עדות ראשית. לדבריו, הוא היה בקשר קבוע עם האיש והמנוחה, ביקר בביתם פעמים רבות, ראה אותם חיים בזוגיות ואף אירח אותם בביתו.  העד צירף תמונה שצולמה בביתו כחודש טרם פטירת המנוחה ובו נראים גם המנוחה והאיש (ר' נספח י"ד).  עוד לדבריו, האיש והמנוחה הוזמנו יחדיו לחתונתו בשנת 2017, השתתפו בה, ישבו יחדיו ואף כתבו להם לו ולזוגתו ברכה משותפת (ר' נספח ח').  גם כאן, נשאל העד שאלות באשר לאופן הנשיאה בהוצאות אחזקת ביתם של המנוחה והאיש, והשיב שלא ידע מי נשא בהן (ר' עמ' 49, ש' 29-34) והוסיף: "קודם כל...  הייתי בבית, אתה רואה שהם גרים ביחד, חיים בשיתוף, כאילו אין הבדל בין מה שהם חיים לבין איך שאני חי עם אשתי..." (עמ' 50, ש' 3-4).  העד הותיר בי רושם חיובי ולא מצאתי את עדותו כעדות מגמתית או בלתי אמינה.

30. עד נוסף ואחרון שהעיד מטעם האיש אחיינה של המנוחה (בן נוסף של פלוני). לדבריו, הוא היה בקשר קבוע עם המנוחה והאיש ונהג לבקר בביתם פעמים רבות (ר' סעיף 3 לתצהירו).  העד ראה כי המנוחה והאיש "...היו בני זוג לכל דבר" (ר' סעיף 5 לתצהירו) והוסיף כי: "כשביקרתי בביתם ראיתי שבני הזוג חולקים מיטה זוגית וראיתי שהם חיים כבני זוג" (ר' סעיף 7 לתצהירו).  גם כאן העד נחקר בעיקר על חיי השיתוף של המנוחה והאיש והאם הוציאו ביחד הוצאות משותפות (ר' עמ' 45-46), ובעיקר השיב: "לא נכנסתי לו לכיס...  לא נכנסתי להם לתוך הכיס" (שם, ש' 4, 18), חרף כי השיב במקום אחר כי ראה את האיש משלם (שם, ש' 8).  העד אף נשאל: "אתה ראית אותם עושים מערכת זוגית אינטימית של בני זוג? ראית אותם ביחד?" והשיב: "יש דברים שמפאת, מפאת כבוד ומפאת פרטיות לא נכנסים ל, לסדינים שלהם" (שם, ש' 30), וחרף תשובתו המלאה של העד, הוא הוסיף להישאל על עניין זה (שם, ש' 31 - עמ' 47, ש' 1).  גם עד זה הותיר בי רושם חיובי ולא מצאתי את עדותו כעדות מגמתית או בלתי אמינה.
31. הינה כי כן, עלה מעדויות האיש ועדיו כי האיש והמנוחה התגוררו יחדיו בדירה למעלה מ 20 שנה ומאז שנת 1997(!), כפי שהעיד האיש וכפי שאף עולה מהצהרתו של יעקב בתצהירו משנת 1998 הנ"ל. הטענה כי האיש והמנוחה חיו שלא במסגרת זוגית, איננה סבירה בעליל והיא סותרת את עדויות האיש ועדיו שמצאתי ליתן בהן אמון.
32. האיש צירף תיק מוצגים ובו תמונות המשפחה המורחבת בהן נראים האיש והמנוחה. כמו כן, צורפו הזמנות לשמחות של המשפחה המורחבת בהן נרשמו המנוחה והאיש יחדיו.  האיש הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כידוע בציבור של המנוחה על הזכויות הנלוות לזאת.
33. עוד ובנוסף, צירף האיש טיוטא מודפסת ולא חתומה של צוואה בעדים, שלטענתו, נמצאה לאחר פטירתה בארון שבדירה (נספח ט"ז למוצגיו; ר' גם בעמ' 35, ש' 30 - עמ' 36, ש' 5). ב"כ התובעת ניסה להטיל ספק בעדותו זו של האיש ואף העלה השערה כי ייתכן ופלוני הניח זאת בארון (ר' עמ' 36, ש' 6-10).  אעיר כי חרף פלוני נחקר ארוכות על ידי ב"כ התובעת (ר' בעמ' 53-74), הוא לא נשאל דבר ורבע דבר על אודות טיוטת הצוואה הנ"ל.
34. לחלוטין לא התרשמתי כי האיש "פיברק" את הטיוטא הנ"ל ואני נותן אמון בדבריו כי אכן מצא את טיוטת הצוואה כפי שתיאר וכפועל יוצא, הריני לקבוע כי הוכח בפני, ברמה הנדרשת, כי המסמך אכן נכתב על ידי המנוחה, שנזכיר הייתה עורכת דין, ומלאכת עריכת צוואה לא הייתה זרה לה. בטיוטת הצוואה נרשם כי האיש יירש 3/4 מעיזבון המנוחה בעוד שאחיה פלוני יירש את ה 1/4 הנותר.  המנוחה אף הקפידה לרשום באותה טיוטא כי את כל הקצבאות וכל סכום אחר שיגיע לה היא מורישה לאיש "בתוקף היותו בן זוגי" (שם, בסעיף 11; הדגשה לא במקור).
35. הינה כי כן, מעבר לעדויות האיש ועדיו, אני מוצא לראות בטיוטת הצוואה שנערכה על ידי המנוחה כגילוי דעתה של המנוחה על מעמדו של האיש, שאזכיר שוב ושוב, כי התובע המקורי, יעקב, הצהיר בדיוק את אותם הדברים בתצהירו משנת
36. האיש ועדיו הצהירו כי המנוח חי לא רק בדירה אחת עם המנוחה, אלא בחדר אחד ובו מיטה זוגית אחת. בנסיבות אלה, לא כל שכן בשים לך לפרק הזמן המשמעותי של החיים המשותפים, אני דוחה מכל וכל את ניסיונותיה הלא ראויים והלא מכובדים של התובעת לנסות ולערער אחד טענתו של האיש לקיומם של חיים אינטימיים עם המנוחה.  בכל אופן, לא הוכח בפני כי מדובר בשני זרים שלא חלקו בית או אפילו חדר, אלא בבני זוג שאף חלקו מיטה זוגית.
37. גם באשר לתהיות הרבות שהעלתה התובעת בעניין אופן הנשיאה בהוצאות הבית לא מצאתי ממש. זוהי זכותם המלאה של הצדדים לחיות את חייהם הכלכליים כפי ראות עיניהם.  ניהול משק בית המשותף אין משמעותו היחידה היא נשיאה במשותף בהוצאות הבית, אלא נשיאה מתוך שיתוף ומתוך הכרה כי הנשיאה נעשית לטובת שני הצדדים גם יחד.  בכל הכבוד, הנראטיב של התביעה ניכר להיות מופרך מהיסוד שכן קשה להלום טענה כי איש ואשה יחיו יחדיו למעלה משני עשורים, בבית אחד ובחדר אחד כאשר כל אותה העת הם בגדר שני זרים שרק טוב ליבה של המנוחה וחמלתה על האיש, הביאה אותו לדור עמה.  ודוק, אין המדובר במגורים קצרי מועד בני מספר שבועות או חודשים, אלא במגורים במשך שני עשורים, דבר המעמיד את טענות התובעת בחזקת טענות בלתי סבירות שניתנות להוכחה בראיות רבות וחזקות.  נזכיר שוב ושוב, כי התובעת נמנעה מלמסור תצהיר מטעמה, היא נמנעה מלמסור תצהיר מכל בן משפחה אחר וזולת "תצהיר" מאת בנה (השימוש במירכאות נובע משום שאין בו ולו הצהרה עובדתית אחת) שמפנה לתצהירו של יעקב.
38. חרף הסתירות שעלו מעדותו של האיש, ניתן לומר כי עיקר עדותו הייתה מהימנה. יש לזכור כי האיש בא בימים והתרשמותי הכללית ממנו באופן בלתי אמצעי, הייתה טובה.
39. לאחר שהוריתי על העברת נטל הבאת הראיה אין עלי אלא לקבוע כי התובעת לא עמדה בו ולא הביאה ראיות לסתור בעיקר את תצהירו ועדותו של התובע המקורי, יעקב. אם לא די בכך, הרי שמצאתי בצבר הראיות שסופקו על ידי האיש ועדיו כדי לעמוד בכל הנטלים שהיו עליו, אף אם לא הייתי מורה על היפוך נטל הבאת הראיה.
40. אשר על כן וכל המקובץ לעיל, הריני לקבוע כי האיש הוכיח את מלוא תנאיו של סעיף 55 לחוק וכפועל יוצא, הרי שהאיש הוא יורש את מלוא זכויותיה של המנוחה בדירה וכן 2/3 מיתרת עיזבונה (ר' והשווה, סעיפים 55 ו 11(א)(2) לחוק הירושה). כפועל יוצא, יירש האיש את מלוא זכויותיה של המנוחה בדירה, את רכבה (ככל שהותירה) ואת מלוא המיטלטלין שבדירה וכן 2/3 מכל יתרת עזבונה.  ארבעת אחיה של המנוחה יירשו בחלקים שווים את ה 1/3 הנותר (1/12 לכ"א).
41. בטרם נעילה אבקש להתעכב על שתי טענות שהעלתה התביעה, ולצורך הדיון בלבד, אראה בהן משל הוכחו, כדלהלן:

• המנוחה אשר הייתה אשה דתייה, הכחישה את היותו של האיש בן זוגה - ייתכן ולנוכח ממצאיו הברורים של פסק דין זה, המנוחה לא חשה בנוח שבני משפחתה יחשבו שהיא "חיה בחטא", כדברי התביעה. הנחה זו משתלבת עם עדותו של פלוני ולפיה בני הזוג "חיו בחשאיות, סודיות, לא רצו שאף אחד לא יידע עליהם כלום..." (עמ' 67, ש' 14).
• על אף ידיעותיה המשפטיות של המנוחה אשר הייתה עורכת דין ובעלת תואר שני, היא בחרה שלא לערוך צוואה "שכן ביקשה להוריש את רכושה על פי דיני הירושה" - על זה נאמר, היא הנותנת! חזקה על המנוחה כי ידעה גם ידעה כי בהיעדר צוואה האיש יירש אותה, וזו הסיבה המסתברת יותר לאי עריכת צוואה תקפה על ידה. ישאל עצמו כל פרקליט או משפטן האם היה מייעץ ללקוח המתגורר עם אדם כלשהו במשך 20 שנים לערוך צוואה אם לאו, כל אימת שהלקוח היה מבקש שאותו אדם לא יירש אותו.  מאחר והתשובה ברורה, ניכר כי טענת התביעה בעניין זה איננה אלא טענת חרב פיפיות.

42. עוד אזכיר כי כל יתר אחיה של המנוחה לא ראו עניין בהליך דנן. השכל הישר מלמד כי אם היה מי מהם סבור כי האיש לא היה בן זוגה של המנוחה, סביר מאד להניח כי היו מבקשים ליטול חלק בהליך ולהתנגד לעתירתו של האיש, ובכך לרשת חלקים גדולים מירושתה.  בסופו של יום נמצא אח אחד בלבד של המנוחה, המנוח יעקב, אשר בחייו היה מסוכסך עם המנוחה ואף הצהיר כי האיש הוא הידוע בציבור שלה וחרף זאת, נקט בחייו בהליך משפטי המנוגד בתכלית הניגוד לאותה הצהרה.  לאחר לכתו, היה מצופה מיורשתו להביט על המציאות בעיניים פקוחות ולשקול המשך עמידה על ההליך, לא כל שכן, כאשר היא נמנעה במפגיע מלמסור תצהיר או להביא כל עדות אחרת מטעמה.
43. באשר להוצאות ההליך - ככלל יש לפסוק לבעל דין שזכה בדינו את ההוצאות שהוציא בעבור ההליך, כשהן סבירות ומגובות באסמכתאות. האיש לא הציג הסכם שכ"ט או קבלות ולכן רואים אותו כמשאיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט (ר' ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, ס(1) 600 (2005)עמ' 619).  לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי לחייב את התובעת בשכ"ט ב"כ האיש בסך כולל של 30,000 ₪.