"... להלכות הנוגעות להענשת מי שהורשעו בביצוע עבירות מס, שנקבעו בפסיקות בתי המשפט בערכאות הגבוהות, המחייבות אותו. בפסיקות אלו נקבע, פעם אחר פעם, כי בעבירות מס, בוודאי אלה שיש בהן יסוד מרמה והשתמטות, יש להעדיף את השיקול הציבורי והצורך בהרתעה, על פני הנסיבות האישיות".
- יתרה מזו, גם תסקירי שירות המבחן בענייננו אינם יכולים להוות בסיס לסטייה ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום.
בהקשר לכך אדגיש כי המלצות שירות המבחן להסתפק בענישה מקלה בדמות מאסרים בעבודות שירות ניתנו כבר בתחילה, בתסקיר הראשון של כל אחת מהנאשמות, בטרם החלו הנאשמות בהליך טיפולי, ואף בטרם גובשה למי מהן תוכנית שכזו. לא בכדי התבקש שירות המבחן להגיש תסקיר משלים שיבהיר את מהות התוכנית המוצעת לכל נאשמת.
שירות המבחן נימק את המלצתו העונשית בעניינה של הנאשמת 1 "משום שמתמודדת עם קשיים רגשיים כתוצאה מהליך הגירושים שעברה ... ניהלה חיים נורמטיביים, ועם קבלת טיפול ... תוכל לשוב ולנהל אותם".
ואת המלצתו העונשית המקלה בעניינה של הנאשמת 2 "עקב היותה אם לילדים קטנים וביניהם בנה הפעוט שאובחן עם אוטיזם, דבר אשר מהווה קושי רב עבורה, ומאתגר ומשפיע על התא המשפחתי כולו".
ברי כי אין עסקינן בנימוקי שיקום במובן סעיף 40 ד לחוק העונשין, ובוודאי שאין לומר כי מאסר מאחורי סורג ובריח יפגע בשיקום של מי מהן. אכן מאסר יסב לנאשמות, ובעיקר לנאשמת 2, צער וכאב, אך בין כך לבין שיקולי שיקום אין דבר.
- הנאשמות נעדרות עבר פלילי, ניכר כי הן ממשיכות בחיים נורמטיביים ובלימודים גבוהים, וכמו רוב המעורבים בעבירות "צווארון לבן" אין לראותן "כטעונות שיקום". את התוכנית הטיפולית המוצעת תוכל כל נאשמת לממש במהלך מאסרה בכלא או לאחר שחרורה.
לעניין זה ראה ע"פ 3927/16 מדינת ישראל נ' גרשון בר זיו (23.2.2017):
"זאת, בין היתר, מאחר שכמו המשיב בענייננו, רוב המעורבים בעבירות שוחד ובעבירות 'צווארון לבן' אחרות אינם 'עבריינים מועדים', אלה אנשים נורמטיביים וחסרי עבר פלילי שאינם עבריינים טעוני שיקום, והסיכוי שיחזרו לבצע עבירות בכלל, ועבירות מהסוג שבגינו הורשעו בפרט - נמוך ממלא. לכן, בעבירות כאלה יש ליתן כאמור משקל מכריע לשיקול של הרתעת הרבים, בבחינת 'למען יראו ויראו'...".
- לא נעלמו מעיני הנסיבות האישיות - המשפחתיות הנוגעות לנאשמת 2 בהיותה אם לקטין עם צרכים מיוחדים. מבלי להקל ראש בנסיבות אלו, אינני סבור כי יש בהן כדי להצדיק חריגה ממתחם העונש ההולם, ולהלן נימוקיי:
ראשית, ההגנה לא הניחה תשתית ממשית המלמדת כי ככל שהנאשמת 2 תרצה את עונשה מאחורי סורג ובריח, לא יינתן מענה הולם לילדיה, ובעיקר לקטין א', על ידי מי מבני משפחתה או מסגרת אחרת. כך לדוגמה לא העיד מטעמה של הנאשמת אבי הילדים.