התהיות עליהן הצביעה התביעה בסיכומיה, שהתייחסתי לעיקריות שבהן, אינן בעוצמה הנדרשת לצורך קעקוע גרסת ההגנה, ובוודאי שאין בהן כדי להוות בסיס לקביעה, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, לפיה ההעברה הראשונה בוצעה מכספו של הנאשם.
- כיוון שעבירת איסור הלבנת ההון נטענה בהתבסס אך ורק על העברת הכספים הראשונה, וטענותיה העובדתיות של התביעה לא הוכחו, נראה כי יש מקום להורות על זיכויו של הנאשם מעבירה זו.
אזכיר כי בכתב האישום או בסיכומים לא הוצגה על-ידי התביעה תזה חלופית כלשהי, ולא נטען (ובצדק לטעמי) כי גם אם ייקבע שחשבונו של הנאשם שימש אך ורק "צינור" להעברת הלוואה מיחזקאל לבן-אליעזר, יש לראות בכך כפעולה פסולה המהווה הלבנת הון.
פעילות חברת בי אנד אי, היקף הסיוע שהעניק לה בן-אליעזר, משמעות הסיוע עבור פעילות החברה, ומשמעות הסיוע עבור הנאשם
- אין חולק בדבר עובדות הבסיס הבאות: (א) בנקודת זמן מסוימת, מספר שנים עובר להעברת הכספים השנייה, סייע בן-אליעזר לחברת בי אנד אי לקבלת אשרות כניסה למצרים; (ב) הנאשם מחזיק ב- 25% ממניות חברת בי אנד אי העוסקת בתחום הכימיקלים לטקסטיל; (ג) מידת מעורבותו של הנאשם בפעילות החברה מזערי, והלכה למעשה - החברה מנוהלת על-ידי אורי מוצפי ויעוז איסקין, שכל אחד מהם החזיק כ- 37.5% ממניות החברה; לנאשם אין זיקה מקצועית לתחום הכימיקלים, ולמעשה, לבד מאותו סיוע בארגון פגישה עם בן-אליעזר (כפי שיפורט בהמשך), לא הוצגו ראיות כלשהן לפעולה כזו או אחרת שעשה בשמה של החברה, מטעמה, או כזו שהיה בה כדי להשליך על רווחיה.
פעילות חברת בי אנד אי, הסכם ה - QIZ, והקשיים בהם נתקלה החברה
- מכלל הראיות עולה כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, פעלה חברת בי אנד אי במספר שווקים, ואין חולק, כי עיקר פעילותה התמקדה במכירת כימיקלים לטקסטיל למדינת מצרים. לצורך מכירת הכימיקלים נדרשו עובדי חברת בי אנד אי, מעת לעת, להגיע למצרים ועל כן נזקקו לאשרות כניסה, הניתנות לתקופה בת 30 יום, וכן נדרשו לקבל אשרה מעודכנת לכל כניסה בנפרד.
- פעילות חברת בי אנד אי במצרים בוצעה על רקע הסכם ה- QIZ שנחתם בין מדינת ישראל, מצרים וארה"ב (להלן - הסכם הקוויז), כאשר עיקרו של ההסכם תואר בעדותו של דוד חורי, מנהל תחום בכיר בהנהלת המכס של הייצוא הישראלי והסכמי סחר חופשיים, ומי שמכהן אף כחבר ועדת הקוויז ומנהל את כל נושא הסחר בין ישראל למצרים (להלן - חורי).
חורי תיאר כי ללא הסכם הקוויז, וכיוון שלמצרים לא היה הסכם סחר חופשי עם ארה"ב, מוצרים שיוצרו במצרים ויגיעו לארה"ב יחויבו בתשלום מכס מלא. בהתאם להסכם הקוויז, ובכך יתרונו הדרמטי, כל חברה מצרית אשר תייצר את מוצריה תוך שימוש באחוזים מסוימים של חומרי גלם שמקורם במדינת ישראל (בהיקפים שנעו בין 11.7% ל- 10.5%) תזכה להטבת מס משמעותית, שכן המוצר ייחשב "ישראלי". הסכם הקוויז מקיף תחומי עשייה רבים, אולם יתרונו הגדול למצרים היה בתחום הטקסטיל, שכן שיעורי המכס בתחום זה היו גבוהים במיוחד, וממילא טקסטיל היה מהמרכזיים בענפי הייצור במצרים. לציין כי לפי עדותו של אורי מוצפי עמדה הטבת המס למצרים על 28%.
- אין חולק, וכך תואר בעדותם של איסקין וחורי, כי הן ישראל, הן מצרים והן ארה"ב חלקו אינטרסים כלכליים וכאלה הקשורים לחיזוק יחסי החוץ, שבאו לידי ביטוי בהסכם הקוויז (עדות איסקין - פרו' עמ' 95 ש' 25; עדות חורי - פרו' עמ' 1598 ש' 16).
- הגם שלכל הצדדים להסכם הקוויז היו אינטרסים מובהקים, יצרנים ויצואנים ישראליים נתקלו בקשיים שונים במגעים עם הרשויות המצריות, ובכלל זה, בקשיים בקבלת אשרות כניסה שהיו נדרשות על-מנת לעמוד בקשר עם חברות יצרניות במצרים ולגבש הסכמי שיתופי פעולה ומכירות חומרי גלם.
- קשיים אלה בקבלת אשרות היו גם מנת חלקה של חברת בי אנד אי, ואלה באו לידי ביטוי, בין היתר, במכתבו של איסקין למשרד החוץ מיום 25.12.05, שם ציין את הדברים הבאים:
"שמי יעוז איסקין והנני מנהל את חברת B&E International LTD. חברתנו מייצרת כימיקלים לתעשיית הטקסטיל. בהמשך לחתימת הסכם ה- QIZ בין ארה"ב-מצרים-ישראל, התחתנו גם אנו לנסוע למצרים ולמכור כימיקלים לתעשיית הטקסטיל המצרית כדי לכסות את 11.7% בהתאם להסכם ה- QIZ.להפתעתנו נתקלנו בסירובים רבים בעת בקשת הויזה למצרים. נסיעתי הראשונה הייתה ב- 12/01/05 ומאז אני אישית ביקרתי במצרים 7 פעמים. כאמור בכל פעם שהנני מקבל ויזה, אני גם זוכה ל-3 סירובים. הסיבה איננה ידועה לנו. הנני מבטיחך כי מעולם לא נעצרתי על-ידי המשטרה המקומית ולמעשה לא היה לי שום עסק עם המשטרה. לא לי ולא לאף אחד מעובדיי. לפני מס' שבועות היה כנס במצרים בעקבות ה- QIZ והנני לצין שאף לכנס חשוב זה סורבתי לויזה. פניתי לכבוד השר מר סילבן שלום, ואף לשגריר מצרים בישראל, ולבסוף ניתנה לי הויזה. כשביקשתי ויזה נוספת - סורבתי. אבקשך, לפנים משורת הדין, לסדר את עניין הויזות, לי ולאנשי מכיוון שהדבר פוגע בעבודתי. הנני גם לציין כי ידוע לי על מספר אנשים הנוסעים וחוזרים ממצרים ללא שום בעיות ויזה" (ת/244).
- איסקין אף שיגר פניות דומות במועדים אחרים למשרד החוץ (1.1.06 - ת/245) ולשר הביטחון באותה תקופה, אהוד ברק (17.7.07 - ת/246). יצוין כי איסקין אישר בעדותו, אותה ביקשה התביעה לאמץ, כי ככל הנראה בעקבות הפניה לאהוד ברק והתערבות עוזרו של ברק, הוענקה להם אשרה. עוד ציין איסקין כי פנה בעניין האשרות גם למרכז פרס לשלום, לרון פונדק ולגורמים נוספים.
- הצדדים נחלקו בשאלת קרדינליות קבלת האשרות להמשך פעילות החברה, ודומני כי לא ניתן לקבוע את שביקשה התביעה לקבוע, דהיינו - כי המשך סירוב המצרים בהענקת אשרות, היה מוביל לקריסת החברה -קביעה שיש בה מימד ספקולטיבי.
ראשית, גם אם רוב פעילות החברה הייתה מול המצרים, לא מן הנמנע כי "סגירת הערוץ המצרי" הייתה מובילה את החברה למציאת שווקים חדשים, כפי שאכן אירע בשנים מתקדמות יותר (נוכח "סגירת" למבקרים בינואר 2011 עת פרצה המהפכה).