על-פי עדותה של אזולאי, באותו מועד, פנה אליה בן-זקן על-מנת שתארגן עבורו את הפגישה, והיא פנתה לאלי קמיר (יועץ התקשורת של נובל אנרג'י) אשר צייד אותה בטלפון זומר ובהמשך קישרה בשיחת ועידה את זומר עם בן-זקן. אזולאי הסבירה בעדותה את שאירע: "אני פונה בשמי. אבל בכנות אומר שבגלל הזהות המוחלטת שלי עם פואד, אני יכולה להבין שמישהו יכול לפרש שזה גם על דעת ושל פואד. אבל אני פניתי באופן אישי בהמשך לבקשה של ג'קי ולאור החברות שלי עם ג'קי" (פרו' עמ' 1137 ש' 1). בהמשך נשאלה האם בן-אליעזר ידע על הפגישה? והשיבה: "לא. לא עדכנתי אותו" (פרו' עמ' 1137 ש' 5).
דבריו של קמיר במשטרה התיישבו עם התיאורים שסיפקו בן-זקן ואזולאי, שכן העד ציין כי אותה שיחה שניהל עם אזולאי (ורק איתה) לא הותירה עליו רושם, וכל "פועלו" הסתכם בכך שהעביר את הטיפול בתיאום הפגישה לזומר.
וכך מהודעת העד במשטרה: "מי שפנתה אלי הייתה איילת ושאלה אותי עם מי יכול ג'קי בן-זקן לדבר בנובל ולא פירטה באיזה נושא מדובר ואני אף פעם לא שואל אם זה לא רלוונטי אלי" (ת/253 ש' 83); "למיטב זכרוני מי שפנתה אלי זו איילת. אני בוודאות יודע שזה לא פואד, הוא לא פנה אלי בדברים כאלה..." (ת/253 ש' 104). העד נשאל שוב, וציין "... ואני בטוח שהוא (בן-אליעזר - ב.ש) לא פנה אלי אישית" (ת/253 ש' 113).
לציין כי מדובר בהודעה שהוגשה בהסכמה, באופן שייתר את הצורך בעדותו של העד בבית המשפט, כך שחזקה כי התביעה הסכימה לאמור בה, אלא אם כן צוין אחרת (ובמקרה דנן - לא צוין).
עדותו של זומר מתיישבת אף היא עם המארג שתואר לעיל, שכן העד תיאר כי אזולאי הציגה עצמה בשיחת הטלפון כ"איילת של פואד" או "כאיילת" אותה הכיר כ"איילת של פואד" (פרו' עמ' 139 ש' 24), והפניות היחידות היו ממנה, ולא מבן-אליעזר שמעולם לא פנה אליו בעניין.
וכך ציין זומר: "... אני לא זוכר למעט הפניה מאיילת אף פניה מלשכת השר או השר בעצמו" (פרו' עמ' 153 ש' 29).
גם אם ניתן לטעון כי לאזולאי ובן-זקן היה בדיעבד אינטרס "להרחיק" את בן-אליעזר ו"לקבל אחריות" על ארגון הפגישה (והנחה זו אינה ברורה מאליה), לא ניתן לומר כי לקמיר או לזומר היה אינטרס כלשהו "לנקות" את בן-אליעזר, ובוודאי שלא נטען כך אפילו על-ידי התביעה.
- הנה כי כן, ארבעת "השושבינים" שמסרו עדויות אודות הפגישה, מסרו תיאור דומה שאינו כולל ראיה מובהקת למעורבותו של בן-אליעזר, לבד מאותה הנחה כי אזולאי פועלת בשמו, הנחה שכפי שהבהרתי - ולאור הציר העצמאי "בן-זקן - אזולאי" - לא די בה.
- וכעת, יש לבחון שני נתונים נוספים בעלי משמעות ראייתית נטענת:
הראשון - דוא"ל שנשלח ביום 1.12.10 בשעה 16:29 ממזכירתו של קמיר, גב' אסתי קשארו, לזומר, בו ציינה קשארו כי בן-אליעזר ביקש מקמיר לקדם פגישה בין דוידסון (המנכ"ל) לבן-זקן עת יבקר דוידסון בישראל. קשארו אף התייחסה לזכויות הקידוח של חברת שמן, וביקשה כי זומר יידע את קמיר באם תואמה פגישה על-מנת שזה יוכל לעדכן את בן-אליעזר בנושא (ת/44). אין חולק כי דוא"ל זה נשלח על-ידי קשארו בזמן שבן-אליעזר מצוי בפגישה עם נציגי נובל אנרג'י. המסקנה המתבקשת נראית ברורה - אזולאי, כפי שהעידה, היא זו ששוחחה עם קמיר והוא עדכן את מזכירתו, ששלחה את הדוא"ל בעיצומה של פגישת בן-אליעזר עם נציגי נובל אנרג'י. כיוון שהתביעה לא זימנה לעדות את קשארו, נותרנו עם ההנחה המתבקשת, לפיה הדברים שנכתבו על ידה בדוא"ל לפיהם בן-אליעזר עומד מאחורי ארגון הפגישה, נובעים מהנחתו הראשונית של קמיר כי כך הם פני הדברים, הנחה המבוססת על הזיהוי "הטבעי" בין פעולותיה של אזולאי לרצונותיו של בן-אליעזר. ניתן להפנות בעניין זה לדברי קמיר, אשר אישר בהודעתו כי הוא זה שפנה לקשארו, וביקש ממנה לעדכן את זומר אודות הפגישה המתוכננת (ת/253 ש' 100). אך ברור, כי ככל שבן-אליעזר היה מעוניין לקדם פגישה עבור בן-זקן או עבור הנאשם, יכול היה להעלות הדברים במהלך פגישתו עם זומר (שהתקיימה ממילא באותן דקות) ולא היה צריך להודיע לאזולאי, שתודיע לקמיר, שיודיע לקשארו, שתודיע לזומר, שיקיים שיחת ועידה עם בן-זקן ואזולאי. לבד מהעובדה כי לא ניתן לראות בדברים שכתבה קשארו כראיה לאמיתות תוכנם, נראה כי יסודם בהנחה המוטעית של קמיר, כפי שהוא עצמו הבהיר בהודעתו במשטרה שצוטטה לעיל והוגשה בהסכמה.